 |
/images/archive/gallery/293/732.jpg
 |
|
|
| האדם קופץ, ואלוהים תופס אותו |
|
| תומר פרסיקו מציע לקרוא את מיתוס קריעת ים סוף כאלגוריה למבחן הראשון בפניו עומד אדם המבקש להשתפר ולהשתכלל מבחינה רוחנית
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
21/4/2005 16:15 |
|
|
|
|
|
|
|
סיפור הפיכתו של ישראל לעם, מן היציאה ממצרים דרך המאורעות השונים במדבר ועד הכניסה לארץ הוא מיתוס אדיר. מיתוס המתאר פריצה מעבדות לחירות, ומחירות לעצמאות. אם נתייחס ברצינות למצווה "בכל דור ודור חייב אדם לראות את עצמו כאילו הוא יצא ממצרים", נהיה חייבים להביט על סיפור היציאה ממצרים כנוגע לכל אחד מאיתנו בצורה אישית, אפילו אינטימית, וודאי שהכוונה לא תהיה ליציאה פיזית שלנו מהמדינה שממוקמת דרומית לישראל. הכוונה תהיה לראות בסיפור, ללא כל קשר לשאלת התרחשותו בפועל לפני כך וכך שנים רבות, מפה המציירת בחדות תהליכים עמוקים אצל כל אחד מאיתנו פנימה. זו, אפשר להציע, המשמעות האמיתית של מיתוס: סיפור שדרכו, בדרך אלגורית, אנו נוגעים ברבדים אישיים בחיינו, רבדים שקשה להצביע עליהם בצורה ישירה, ושלכן בלעדיו היו נותרים ללא התייחסות. אם ניקח את המימד האישי שבסיפור יציאת מצרים וסיפור ההליכה במדבר (גם) כמטאפורה, או אוסף של מטאפורות, לתהליך רוחני שאנו מוזמנים לעשות בעצמנו, כל שנה וכל החיים, ניתן יהיה לומר שסיפור היציאה מעבדות לחירות
הוא באמת בנפשנו.
מצד אחד ברור כיצד ניתן להזדהות באופן אישי עם סיפור יציאת מצרים: כולנו רוצים להיות חופשיים, וכולנו מרגישים, פעמים רבות, שאנו כלואים על ידי כוחות גדולים מאיתנו. בזמננו לרוב אין מדובר בשלטון דיקטטורי המשליט את מרותו עלינו, וודאי לא בסחר עבדים כפשוטו. אבל דווקא האווירה החופשייה כל כך שאנחנו חיים בה (שגם טורחת ומצהירה על עצמה חזור והצהר עד כמה היא חופשייה ועד כמה כל אחד יכול לעשות ולחשוב בדיוק מה שבא לו) חושפת בפנינו את המוגבלויות שלנו עצמנו, את הכוחות הפרטיים שלנו, הנפשיים, ששולטים בנו ולא נותנים לנו, למעשה, להיות או להרגיש חופשיים באמת. בין אם אלו קווי אופי קשים, או דפוסי התנהגות שאנחנו חוזרים עליהם ללא שליטה אמיתית, פעמים רבות אנחנו מרגישים משועבדים, לכאורה, לעצמנו, וללא כל יכולת לשנות ולהשתנות. יציאת מצרים היא יציאה מעבדות לחירות, וכך גם ההתפתחות הרוחנית שלנו, ניתן לומר, לוקחת אותנו מחיים של עבדות לכוחות שאיננו מכירים, דרך התוודעות לכוחות אלו, ולבסוף לשחרור מהם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מהסבל נולדת תנועה
|
|
|
 |
|
|
|
דבר מעניין שקשור להתפתחות רוחנית, הוא שבדרך כלל היא מוצאת את התחלתה בסבל. לרוב, מסתבר, אנחנו לא זזים עד שלא כואב לנו משהו. כך גם אנחנו לא מנסים לשפר את עצמנו, עד שהשיפור, הצורך בהתפתחות, לא כופה עצמו עלינו. והנה, ניתן לראות שגם יציאת מצרים מתחילה בסבל: סבל של העם המשועבד במצרים, שבוכה לאלוהיו שיושיע אותו, וסבל הולך וגובר של המצרים המקבלים את המכות. מהסבל נולדת תנועה. הסבל, הכאב, חוסר הסיפוק נותן את התמריץ למסע, והעם, או האדם, מבין כי לא תהיה לו ברירה והוא יהיה חייב לשנות את חייו.
כך שאחרי הרבה סבל, לבסוף ניתן האות ומתחיל המסע, ההוראות מחולקות והעם אורז את חפציו, ויוצא לדרך, אלא שהמצרים, שניתן לראות בהם בדיוק את אותם כוחות נפש שמגבילים אותנו (ההרגלים, דפוסי ההתנהגות הישנים, עצלות כללית, צרות מוחין וכו') דולקים בעקבותינו, ולא מוכנים לשחרר כל כך בקלות: הם רגילים כל כך, נורמליים כל כך, ובכך משעבדים אותנו: באינרציה המתגלגלת שלהם, בכוח דהירת הסוסים המונוטוני שלהם, בקשיחות פלדת דפנותיהם, דפנות מרכבות הברזל המצריות. מההרגלים שלנו לא רק קשה להיפטר, אפילו בלתי אפשרי הייתי אומר. הרי הם הם אנו עצמנו - שכן מה אנחנו אם לא אוסף קווי האופי וההרגלים המיוחדים לנו? ואיך ניתן להתגבר בעצמנו על עצמנו? לא ניתן, אי אפשר. כלומר אי אפשר ללא נס.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפיכת הלב מדהימה יותר מכל פלא פירוטכני
|
|
|
|
|
|
|
נס חייב להיות התרחשות שאינה נכללת בשרשרת הסיבתיות. כלומר נס הוא משהו שבעיקרון אין לו הסבר, שאי אפשר למצוא לו סיבה. אנחנו לא רק לא יודעים כיצד מתרחש נס, אלא ממש, בפועל, אין לנס סיבה (חוץ מאלוהים, נאמר, שממילא אינו ממש "דבר"): הוא לא כפוף לשום חוק ואינו נכלל בשום כלל. הוא פשוט קורה אאוט אוף דה בלו, פתאום, ובצורה מוחלטת. זה ממש נס.
אז כפי שבטבע, בעולם, נס הוא מאורע "על-טבעי", גם אצלנו בנפש נס הוא מאורע "על-טבעי", אלא שכאן, כמובן, טבע הוא במובן אופי, כלומר על-טבעי הוא מעבר לטבענו הנורמלי, הרגיל, החוזר על עצמו, מעבר לדפוסי ההתנהגות הרגילים שלנו, דפוסי ההתנהגות שהם, למעשה, אנחנו. נס על כן הוא התרחשות על טבעית: או כזו בעולם הטבע והתופעות, או, במקרה המעניין הרבה יותר, בנפשנו אנו. ידוע, שכאשר באו חסידיו של ר' מנחם מנדל מקוצק וסיפרו לו שהגיע לעיר עושה נפלאות שמדהים את הקהל, שאל הוא אותם: ולעשות צדיק, הוא יודע? משמע הפיכת הלב, ההתעלות הרוחנית, מדהימה יותר מכל פלא פירוטכני. הנס שבנפש מאפשר לאדם להתפתח, להתעלות מעבר לעצמו.
גם בני ישראל צריכים להתגבר על עצמם ולעבור את הים שמפריד ביניהם לבין ה(מסע ל)חירות. וכשהם יוצאים למסע, על טפיהם ומטלטליהם, הם נושאים עמם גם את כל הפחדים והחששות, ובעיקר את הפחד מחוסר הוודאות שבעתיד, כלומר את הפחד להשתנות. כי באמת מפחיד מאוד להשתנות, מפחיד לעזוב את העבדות: כן, היה רע, אבל רע מוכר, והטוב הוא תמיד חדש, תמיד מאתגר. עם הסבל שחווינו במצרים, בשנות העבדות, בעצם כבר די התיידדנו - למעשה, הסבל הזה הוא כבר חלק מאיתנו. אפשר לומר שהכאב הופך להיות חלק מהאישיות שלנו: אנחנו כל כך רגילים לבכות ולהתלונן, שקשה לנו לחיות בלי זה. חוץ מזה, מה נעשה אם לא יהיה לנו את מי להאשים בכל הצרות שלנו? אחריות לפעמים היא דבר קצת מעיק. העבדות, בקיצור, היא בעצם די נוחה, ובמחשבה שנייה, אפילו אחרי שכבר יצאנו למסע, אחרי שהחלטנו שאנחנו חייבים שינוי, מפתה מאוד לוותר על כל העניין. קצת קשה, אז נשברים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אם תקפוץ, יהיה מי שיתפוס
|
|
|
|
|
|
|
במדרש על הפרק (שמות י"א) מסופר על הסצנה הזו, בה העם כולו עומד מול הים ולא מסוגל להתקדם. מאחוריו הוא כבר רואה את ענני האבק שמעלים עוצבת רכבי הברזל המצריים, אבל הפחד משתק אותו. משה כבר קיבל הוראה מאלוהיו: "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל וייסעו" - כלומר אלוהים מבטיח שהים ייחצה, הוא את שלו יעשה, ועל משה לא לפנות אליו, אלא אל העם מוג הלב העומד בין הפטיש והסדן, ושככל הנראה כבר מעדיף לפנות לאחור ולזחול לרגלי המצרים, רק שייקחו אותו חזרה אל אותה עבדות נוחה. "מה תצעק אלי דבר אל בני ישראל וייסעו" אומר אלוהים, אך משה חסר אונים: בני ישראל לא מסוגלים לזוז.
ואז אל המים קופץ ראשון נחשון. הוא מעיז, קופץ, והים נפרץ לרגליו ונחצה. אחריו באים כבר כל בני ישראל. מה יש לנחשון שאין לשאר? המילים האחרונות בפרק, אחרי שנגמר הכל וסוס ורוכבו רמה בים, הן "וייראו העם את ה' ויאמינו בה' ובמשה עבדו". אחרי שראה ניסים ונפלאות מאמין העם בה' ובמשה. זו אמונה נאה, רגילה והגיונית. נחשון בורך בהרבה יותר מכך: בלבו של נחשון היה אמון, אמון שאף שהוא לא יודע, אף שהוא לא בטוח, אף שהוא די חושש - בכל זאת אם הוא יקפוץ, יהיה מי שיתפוס אותו.
גם לנו נדרשת מידה של אמון, ולא רק אמונה, כדי לאפשר לנס להתרחש, כלומר ביטחון שאכן יש מישהו שיתפוס אותנו, שאכן יקרה הנס והמציאות תשתנה, ותתאפשר היציאה מעבדות לחירות. נחשון מייצג את החלק בנו שמוכן להסתכן, ושנותן אמון - ללא סיבה הגיונית (נס, כאמור, אינו הגיוני), ללא שום בטחונות וערבונות - שיהיה טוב. זהו החלק השובב מעט, שלוקח את דבריו "האחראיים" של השכל בעירבון מוגבל, ומוכן לתת מקום גם למשהו אחר, למשהו שנמצא מעבר להיגיון הפשוט - לנס. ונס יכול להתרחש רק אם נותנים לו מקום.
כדי שנס יתרחש נדרשים אפוא שני דברים: אלוהים (כלומר מציאות שאינה כבולה לחוקי הסיבה-תוצאה), ואדם שמוכן לקחת סיכון, אדם שמוכן לתת אמון. שני אלו משלימים האחד את השני: אלוהים מאפשר שינוי, והאדם בוטח שאכן כך; האדם קופץ, ואלוהים תופס אותו. כפי שנחשון העיז, אנחנו מוזמנים גם כן להעיז, אם באמת נרצה לראות את עצמנו כאילו אנחנו יצאנו ממצרים.
בפסח אנחנו חוגגים את היציאה מעבדות לחירות, והיציאה הזו היא ניסית, ותמיד מדהימה. אם נבין את סיפור חציית ים סוף כאלגוריה למבחן הראשון בפניו עומד אדם המבקש להשתפר, נוכל להתוודע למכשולים שמצפים לנו בדרך, ולהזדמנויות המיוחדות להתגבר עליהם. נוכל לראות את המשיכה מטה, או אחורה, על ידי הכוחות הישנים, המשעבדים, של טבענו; האמון הנדרש כדי לנסות להתגבר עליהם ולקפוץ מעבר לעצמנו; ולבסוף, מתוך אותו אמון וכתשובה משלימה לו, הנס שמתרחש שמשמעותו היא הסרת המכשול בצורה פלאית, בלתי מוסברת, משחררת. כך נפתח הפתח "לחצות את ים סוף", לעבור ולהתקדם.
ורק עוד רמז אחד מעניין, ללעיסה יחד עם האפיקומן: שימו לב מי לא מסיים את המסע לחירות ולעצמאות, מי רואה את הארץ המובטחת ולא נכנס בשעריה: המנהיג שליווה אותנו כל הדרך כולה.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
