'ניו אייג NRG - הסינתזה הגדולה

ראשי > ניו אייג' > שי טובלי

הסינתזה הגדולה

להיות מואר פירושו להיות, בו זמנית, בודהא וישו, לאו-טסה ומוחמד, רמאנה מהרשי וקרישנמורטי. שי טובלי על הארה שלמה שאינה אלא סך כל ההארות שנחוו אי פעם ושייחוו אי פעם. חלק ב'

דפדף בניו אייג'

שי טובלי
21/4/2005 12:58

הארה, כאמור, היא ההכרה בשלמותה הבלתי מעורערת של המציאות; היא גילויה המהמם של נקודת אמצע מסתורית המצויה בין כל שני הפכים. כאשר מתגלה נקודת האיזון הזאת, דבר אינו יכול עוד לסתור דבר. ההפכים כולם מתמקמים בהרמוניה מושלמת בתוך תמונה אחת, רבת תהילה, שהיא האלוהות עצמה. באופן בלתי נתפש לחלוטין, מתאחדת תודעתו של האדם עם אמצע מושלם זה, וחובקת את כל הקטבים, הניגודים והסתירות בחיבוק אוהב; לא חיבוק דוב חונק הממוסס את כל ההבדלים לכדי אחדות אחת מטאפיזית, רוחנית ומעלימת עין, כי אם חיבוק רך, עדין, שמרגיע את משחק האנרגיות הזה ומבטיח לו שלא יאונה לו כל רע, חיבוק האוהב את ההבדלים משום שככל שיש יותר הבדלים, כך אלוהים נעשה עשיר יותר, מופלא יותר, עז יותר בתהילתו נטולת הרבב.

אך רובנו פוחדים מסתירות. כאשר אנו נתקלים בסתירה - בתוכנו או מחוצה לנו - המיינד נזעק ושולח יחידות הצלה כדי לתווך בין הצדדים באופן כזה שאחד מהם יוותר לבסוף ויילך. במידה שאנו מוכנים להניח לשני הצדדים להתקיים זה לצד זה, אנו עושים מאמצים כבירים כדי לגשר באופן לוגי ורציונלי על הפערים. מדוע? משום ששלמות החיים מביכה אותנו. איננו יכולים לנגוס בשלמות זו; אנו חייבים תחילה לפרוס אותה, כמו עוגה, לחתיכות קטנות, ולאכול אותן בזו אחר זו. איננו מוכנים לחזון זה של שלמות, משום שאיננו נפרדים משלמות זו: אם היא רבת תהילה, פירושו של דבר שגם אנו רבי תהילה; אם היא אינסופית, משמעות הדבר היא שגם אנו אינסופיים. כך, בהדרגה, יהיה עלינו לעקור מעולמנו הצר והשטחי ולעבור לגור במצולות האוקיינוס, מקום בו אין כל אחיזה לרעיונותינו או מענה לתשוקתנו לביטחון.

אך הסתירות אינן סתם סתירות לכאורה; הן אינן פרשנויות אנושיות ויחסיות; הן לא באו כדי לבלבל ואין שום צורך לשאוף לבטל אותן במחי יד או להימלט מפניהן או לפשר ביניהן באמצעות לוגיקה מתוחכמת. הן כאן, משום

שהן מפתח לפענוחו של הסוד, הן מפתח לשחרורנו המלא והרבה יותר מכך, הן מפתח למשמעות החיים.

כל הסתירות ביחד, בבת אחת, מרכיבות את ההארה השלמה. כל הסתירות נובעות ישירות מתוך שלמותם של החיים ומבטאות אותה. למעשה, נעז ונטען שבנפרד, אין להן כל קיום עצמאי, כשם שלענפים הצומחים מתוך הגזע אין קיום בנפרד מהגזע ולעלים הצומחים מתוך הענפים אין קיום בנפרד מהענפים (ובדיוק באותה מידה - מהגזע). אם כן, הארה שלמה אינה אלא סך כל ההארות שנחוו אי פעם ושייחוו אי פעם. כל הארה אמיתית מתחילה במקום הקיים לפני ההתפצלות המסחררת לאינספור ענפים ועלים, במקור כל התפצלות. לכן היא מקפלת בחובה כל עמדה אפשרית שתיגזר ממצב ההארה, כל פרשנות, כל תורה. מכאן שאין הצהרה או מסקנה, הבנה או מסר, שאינם כלולים בה מלכתחילה.

להיות מואר פירושו להיות, בו זמנית, בבת אחת, קרישנמורטי ואושו, בודהא וישו, לאו-טסה ומוחמד, רמאנה מהרשי וגורדג'ייף. ולהיות כולם, בבת אחת - לחבוק את עמדותיהם ופרשנויותיהם כחלק מהמכלול שהוא אתה או את - פירושו גם שכולם צדקו. אף אחד מהם לא מחזיק ביותר אמת מן האחר. להפך. במידה רבה הם לא קיימים בנפרד זה מזה. ביחד, הם מהווים אמת שלמה אחת. ביחד, הם מרכיבים את הסוד שאינו נגמר.

מה שנחוץ אם כן הוא סינתזה כבירה של כל התורות, כל ההנחיות, כל הפרשנויות, לכדי תורה אחת, מקיפה, הוליסטית. אבל לא לכדי תורה אחת של אחדות הממיסה ומבטלת את כל ההבדלים, אלא כזאת שעוברת דרך ההבדלים ומנציחה אותם כביטויים שונים של אותה אחדות. זו תהיה חייבת להיות תורה המבטאת את הסוד כהווייתו: שלמות בלתי מעורערת המורכבת מאינספור חלקים, לכאורה נפרדים, לכאורה סותרים, לכאורה עומדים זה בדרכו של האחר ומתקילים האחד את השני; שלמות כבירה המועשרת מריבוי החלקים ולא קורסת בגללו; שלמות שאין לה כל צורך לדכא הבדלים כי אם לחבוק אותם לנצח.





	כולנו חיים בקטן, בבינוניות שהיא התאכזרות כלפי טבענו הפראי והנפלא. אנו מביאים את הבינוניות הזאת גם אל תוך המקדש: עושים חלוקות מגוחכות כמו "האמת שלי" ו"האמת שלך", "הדרך שלי" ו"הדרך שלך"; תלמידים ומורים מותחים ביקורת על כל התלמידים והמורים האחרים, במטרה לגדר ולהגדיר את עצמם, והרוחניות כולה מחולקת לסיעות ולמפלגות ולכיתות קטנות, מפוצלות ומסוכסכות. אין ספק: כל מורה יעשה את הבחנותיו החשובות, יבטא את תהילת האמת בדרכו שלו (ותהילת האמת לעתים קרובות מתבטאת דרך פירוט נוקב של מה שהיא לא). התרחשות כזאת היא בלתי נמנעת. אל לנו לעבור לקוטב השני, שבו אנו אומרים "כן, כן, כולנו אותו דבר, אותו אחד" ומעלימים עין מן ההבדלים רק כדי להימנע משיפוט ומעשיית הבחנות. להפך: עלינו להגיע בדיוק לאותה הבנה - שכולנו ביחד, בבת אחת, מרכיבים את שלמותו של הסוד - דרך הרכבה של החלקים השונים של האמת. לכן עלינו להתוודע להבדלים בגישות ובמסורות השונות. עלינו להכיר בהם ולהעמיק לתוכם, כדי שנוכל לאחד אותם לכדי פרספקטיבה אחת, מקיפה. לא לרוץ היישר אל המקום המנחם, אל המסתורין המשחרר שמעבר לכל ההפכים, אלא לפגוש אותו גם בשדה הקרב הדמיוני המתחולל בתוכו, ולגלות ששדה הקרב הוא גן עדן של חוכמה שלמה, בלתי נתפשת, מופלאה מעבר לכל דמיון. הארה שלמה היום היא בהכרח יצירה מורכבת יותר מאי פעם, משום שתהליכי ההתקרבות העולמיים מאפשרים לנו לפגוש מגוון הולך וגדל של הבדלים וחלקים. לכן, היא גם אחדות עשירה יותר, שכן היא יכולה לאחד חלקים מנוגדים לכאורה, חלקים שלא הכרנו ושלא ידענו שישנם, ולסנתז ביניהם. ככל שהאמת מתגלה ברב ממדיותה, כך נחשפת תהילתה יותר ויותר. האחדות הקדמונית, הבראשיתית, זו שהיתה כאן תמיד וממילא, היא רק חלק מתהילה זו. אם ברצוננו ללכת מעבר, הלאה, קדימה, עלינו להכיל את כל התורות שקדמו לנו ואת כל התורות הנוכחיות בתוך לבנו. הדבר תקף ביחס לפסיכולוגיה של השחרור האינדיבידואלי ותקף גם ביחס לשחרורה של התודעה לעבר ממדים חדשים ולא נודעים: הכלה וקבלה הן תנאי מוקדם לכל הליכה מעבר, בכל מישור ורמה. זהו הציווי, זוהי התכלית: על תודעתנו להיות אינסופית, להיות ולהיעשות אינסופית, דומה יותר ויותר לתודעה האלוהית. לשם כך, עלינו לאחד יותר ויותר - וכדי לאחד יותר ויותר, עלינו להתוודע ליותר ויותר חלקים הכמהים לאיחוד. מי שמפחד מעשיית הבחנות ומהתבוננות על הבדלים, אינו מבין את משמעות החיים, שהיא האיחוד הגדול, המתמיד, האינסופי, אל עבר האחדות המושלמת שתמיד כבר ישנה; מודעות הולכת ונפתחת כלפי מגוון הולך ונפרש, מלאכה אינסופית של פאזל שלעולם לא יהיה שלם או גמור.





	כעת, ההגדרה המסורתית של ההארה - גילויה של דרך האמצע או נקודת האיזון המושלמת שבין כל ההפכים - מקבלת משמעות עמוקה יותר: פירושה שכל מסורות ותורות ההארה, כל המורים הרוחניים שחיו אי פעם על פני כדור הארץ, תוססים בהתלהבות בתוך תודעתנו. וקבלת כל הגישות, כל הפרשנויות, היא קבלת החיים בשלמותם, כמו שהם, על הסתירה העצמית הקיימת בטבעם (סתירה שהופכת לסכסוך בתוך התודעה האנושית הרגילה). מעל לכל, משמעות הדבר היא חגיגה, שפע, גודש; תודעה העולה על גדותיה; תודעה שאינה מקמצת בדבר, שאינה מתכווצת מכלום, שניזונה מהעושר הטבעי של החיים. אתה מסתובב בחיים כמו תזמורת שלמה, במקום להיות חליל או חצוצרה בודדה. משום שאתה מקבל את הריבוי, אתה האחד והיחיד, ואין דבר שאינו כלול בתוכך. תודעתך חופשית מפני שהיא יכולה לשאת את כל אוצרות התודעה האנושית מבלי להתבלבל או להצטרך לבחור ולהעדיף. איש אינו יכול לומר לך מי אתה, משום שמה שלא יגידו, גם ההפך הגמור יהיה תקף לחלוטין לגביך. תהיה בלתי נתפש ובלתי מושג, משום שהתודעה המצויה אינה יכולה לסבול שפע - להפך, היא חיה בנינוחות דווקא בתוך מצב של עוני, של חלקיות, ניזונה מפרוסות זעירות של חיים שהיא יודעת שתוכל לעכל. שפע פירושו שאין לך עמדה - ויש לך כל העמדות. אין לך נקודת מבט, מפני שתודעתך מכילה את כל נקודות המבט ומגיבה לחיים מתוך שלמות זו. זהו מצב של שמחה מאוד גדולה, מלאת תום, משום שכמו ילד קטן, אתה מתרוצץ בתוך יער החוכמה וקוטף לך פירות מכל העצים שביער. אינך מעדיף עץ זה או אחר, פרי זה או אחר משום שאתה הוא היער.