 |
 |
|
|
|
|
| שקרים הם דרך לעקוף את המציאות ולהותיר את האדם רדום. פרק אחרון בסדרת השינה התודעתית על פי הדרך הרביעית של גורדייף |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
גבריאל רעם
26/4/2005 15:46 |
|
|
|
|
|
|
|
”אין להיעלב על שהאחרים מסתירים מאתנו את האמת, שכן אנו מסתירים אותה
מעצמנו פעמים רבות כל כך" (לה רשפוקו)
בשני החלקים הקודמים (א', ב') נכתב אודות רעיון השינה התודעתית על פי גישתה של "הדרך הרביעית". כאמור, על פי השינה התודעתית, האדם מצויד בתודעה שיכולה לפעול, כמו מנוע של מכונית, אלא שבמקום להפעיל את המנוע ולנסוע בדרכים אמיתיות, אנו צובעים את המכונית ומדמיינים נסיעה, בדיוק כמו שעושה ילד במרגש משחקים עם מכונית צעצוע. אנו חולמים את החיים במקום לחיות אותם. תודעה ישנה היא כמו מנוע של מכונית כבויה. אפשר לחלום איתה אבל לא לנסוע איתה. כפי שציינתי במאמר הקודם, בחלומותינו מככבים שלוש סצנות עיקריות, סצנת החלום בהקיץ, סצנת ההזדהות הרגשית עם מה שקורה לנו, והסצנה השלישית, סצנת השקר, עליה ברצוני לדון בחלק האחרון של סדרת מאמרים זו.
ב"שקר", אין הכוונה לשקר גס ובוטה. שקר, במובנו הרגיל, קשור בדרך כלל לתחושות של אשמה והסתרה. האדם יודע שהוא עושה משהו לא בסדר על ידי כך שהוא אמר משהו שאינו נכון. כאן הכוונה היא יותר לשקרים לבנים, למסרים סמויים, עיוות והכפפה של המסר לכיוון רצוי. ניתן לחשוב כי שקר כזה הנו פחות מזיק מאשר שקר גדול, אך למעשה שקר מסוג כזה מזיק הרבה יותר, ובעיקר למשקר עצמו.
טבעו של השקר הלבן, הרווח בקרב הרדומים, הוא העובדה שהוא עשוי משתי שכבות, העליונה, זו הגלויה והרשמית העשויה מחומרים לגיטימיים שמקנים קרדיט לאומר השקר, ובשכבה תת קרקעית המכילה את המסר הפחות נעים, הלוא הוא המסר הסמוי.
שקרים סמויים הם נוסח הדיבור, כלומר הדגש הוא על הדרך בה הדברים נאמרים ולא מה שנאמר. מעין "אחד בפה אחד בלב". הכוונה יוצאת החוצה, אך כשהיא מחופשת, מדמה עצמה למשהו מקובל. אריק ברן, בספרו המצוין "משחקיהם של בני האדם" (הוצ' רשפים, 1964 עמ' 36) קורא להם "עסקות נסתרות". לדבריו ישנם שני סוגי עסקאות (אינטראקציות) בין בני אדם: משלימות וצולבות, דהיינו בני אדם או מסכימים ותומכים זה בדברי הזולת או סותרים ומתנגחים. אם למשל רגע לפני היציאה מן הבית שואל הבעל את אשתו היכן הז'קט החום, תגובה משלימה תהא או "מתחת לז'קט הכחול', או "איני יודעת, באמת לא ראיתי אותו הרבה זמן". תגובה צולבת תהא משהו כמו "מאיפה אני צריכה לדעת" או "הגיע הזמן שתדע לבד היכן אתה שם את הז'קטים שלך". כאמור, ישנה גם תגובה שבה המסר הצולב מתחפש כאמור למשלים, וזוהי על פי ברן "עסקה נסתרת". עסקאות כאלה שכיחות במשחקי חיזור, למשל כשהגבר אומר לבחורה "מה דעתך להאזין לאוסף הרוק החדש שקיבלתי מחו"ל". והיא עונה "אוי אני נורא אוהבת רוק". לכאורה הם מדברים על מוזיקה, בעוד שבפועל הם מדברים על יחסי מין. והשקר חשוב כאן כי הוא מופיע על מנת שלא לפגוע במוסכמות חברתיות - מצד אחד על הבחור לכבד את תומתה של הבחורה ומצד שני היא צריכה להתנהג כאילו אין לה מין בראש. איך עוקפים את הזה? משקרים.
שקר הוא דרך לעקוף את המציאות, לנהל ולתת מקום למציאות החלומות שמתחת, בשעה שהוא מתחזה לכזה שמכבד את המציאות.
דרך אחרת לשקר היא כאשר אדם מסוים מדבר על דברים שהוא לא מבין בהם, כאילו הוא ידען גדול. אדם משקר כדי לתמוך בדמיון, בסיפורים שהוא מספר לעצמו, בדרך שהוא רוצה שאחרים והוא יקבלו כמציאות. השקרים מכופפים את מה שקיים כדי שיתאים לתמונת החלום או הדמיון שבמוחו של המשקר, מה שמאפשר לו להמשיך ולישון. מחקר שנערך גילה כי תוך כדי שיחה רגילה נאמרים כ-200 שקרים (לבנים) ביום!
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
בולמי הזעזועים
|
|
|
 |
|
|
|
בהקשר זה גורדייף מדבר על "באפרס", בולמי זעזועים, שהם מעין מתקנים המיועדים להקהות את הסתירות והניגודים הפנימיים. למעשה אלה הם בולמי הזעזועים המאפשרים לבני אדם לשקר כה הרבה מבלי לתפוס עצמם בשקר. כלומר ברגע שאדם מגיע לנקודה בה הוא תופס שהוא משקר, מיד צץ בולם הזעזועים ומונע ממנו לעשות זאת. בולם זעזועים כשמו כן הוא, קיים בקרונות רכבת, ומטרתו לרסן ולמתן את הזעזוע למקרה ששני קרונות יתנגשו זה בזה. בני אדם יוצרים בולמי זעזועים באופן בלתי מודע בתוך עצמם בגלל סתירות שאינן משתלבות באופן הכרתי. למשל, אם לאדם מסוים יש דעה מסוימת לגבי מה שאדם מסוים עשה אך הוא חש כלפיו משהו הפוך מן הדעה שיש לו, במקום להתמודד, הוא יוצר בולם זעזועים שמאפשר לו לשקר ולהימנע מלומר את דעתו האמיתית. כלומר ה"שקט התעשייתי" שבו חיים מרבית האנשים הוא לא שקט אמיתי, אלא שקט שנגרם בגלל התערבותם של בולמי הזעזועים, שלא מאפשרים לאדם לפגוש את מי שהוא באמת. ולו היה פוגש עצמו האדם באמת, היה חושב שהוא משוגע או נוכל (בגלל קיומם של הסתירות הללו, בין מה שהוא חושב למה שהוא אומר, לבין איך שהוא מתנהג וכן הלאה). המפגש עם עצמו ללא הבאפרס היה שובר את המראה בה הוא רואה את עצמו לרסיסים.
"בולמי זעזועים נוצרים לאט ובהדרגה, בולמי זעזועים רבים מאוד נוצרים בצורה מלאכותית באמצעות החינוך. אחרים נוצרים בהשפעתם ההיפנוטית של כל החיים מסביב. אדם מוקף אנשים החיים, מדברים, חושבים ומרגישים באמצעות בולמי זעזועים. כשהוא מחקה אותם בדעותיהם, בפעולותיהם ובדבריהם, יוצר האדם שלא מרצון 'בולמי זעזועים' דומים בתוך עצמו" (החיפוש אחר המופלא, אוספנסקי).
מפעם לפעם פוגש האדם זעזוע ללא באפר - או שהוא לא הספיק, או שהזעזוע קרה חזק מדי, ואז הוא מתעורר לרגע. אך ביום יום אלה הם בולמי הזעזועים שמאפשרים לאדם להמשיך ולישון בשקט, או בלשונו של אוספנסקי: "משכיבים את האדם לישון".
"בולמי זעזועים', אומר אוספנסקי, הם המנגנונים שבאמצעותם יכול האדם להיות תמיד צודק. 'בולמי זעזועים מסייעים לאדם שלא להרגיש במצפונו" (שם, עמ' 189).
האדם זקוק לרמאות עצמית ולהולכת שולל עצמית כדי לחיות בשלום עם המצב הנורא של נתק ומלחמה עם הקוטב הנגדי של עצמו ושל הזולת.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אין לאדם תודעה ערה משום שהוא בטוח שכבר יש לו אותה
|
|
|
|
|
|
|
כפי שציינו במאמר הראשון בסדרה, אדם מספר אחד, שניים ושלוש חיים רק בשני מצבי התודעה הנמוכים ביותר (שינה מלאה וערנות ישנונית), שני מצבי התודעה הגבוהים הם מחוץ לתחום התפיסה והקליטה של האדם הישן, שהוא כמו רדיו שמכויל רק על תדרים מסוימים. ישנם תדרים אחרים מחוץ לתחום הקליטה שלו, אך הוא לא מסוגל לקלוט אותם. כלומר אדם מספר אחד, שניים ושלושה חיים בשני מצבי התודעה התחתונים, כלומר שליש מחייהם הם במצב התודעה התחתון, זה של שינה במאוזן, ושני שלישים מחייהם הם חיים בשינה במאונך, מה שאנו מכנים בשם עירות. מצב התודעה השלישי הוא ער אך הוא ער ברמת תודעה סובייקטיבית, תודעה לעצמו. כאן האדם כבר זוכר את עצמו. מצב התודעה הרביעי והגבוה או הערני ביותר הוא מצב של תודעה אובייקטיבית. במצב זה האדם רואה את המציאות כמות שהיא. בדתות ובזרמים רוחניים מסוימים מצב זה ידוע בשם הארה. בבודהיזם זה נקרא "תודעה של אור בהיר, או טבע הבודהא", בהינדואיזם זהו ה"האטמן", בסופיזם זו "מהות נסתרת" וביוגה זהו מצב של אנרגיית קונדליני משוחררת ומפותחת.
בחיי היום יום יכול להיות שמסיבה זו או אחרת יתגנב נצנוץ של תודעה ערנית לרגעים אחדים, אך לאחר שהאדם חוזר במהירות למצב התודעה הרגיל, מן הסתם הוא כבר לא יזכור כלום, או יזכור זאת כך שזה ייראה כחלק מרמת התודעה השגרתית של חייו.
גורדייף טוען (כך על פי אוספנסקי ב"חיפוש אחר המופלא") כי הסיבה העיקרית לשאלה מדוע אין לאדם תודעה ערה היא שהוא בטוח שכבר יש לו אותה. דהיינו הוא משוכנע ש'האני' שלו מאוחד, תמיד אותו האני, וכי יש לו רצון ויכולת לשנות ולעשות.
אנשים ברמות 1-3 נראים ערים, אך הם ישנים כל הזמן. לעתים הם עשויים להתעורר לרגע, אך לאחר כמה רגעים תמיד נרדמים שוב. על פי אוספנסקי, אחד המאפיינים של האדם הישן הוא העובדה שהוא מפוצל להרבה "אני" שלכל אחד מהם עמדות, השקפות, סלידות וחיבות שונות, כאשר "אני" אחד לא יודע על האחר, כי בזמן שהוא משחק בחלום המרכזי - היתר ישנים ולא יודעים.
מאפיין נוסף של האדם הישן הוא המכאניות הגמורה שלו. אין לו כלל כוח רצון משל עצמו. האדם הישן הנו מכונה המושפעת לגמרי על ידי השפעות חיצוניות, השולטות על האדם לחלוטין ואילו לו אין יכולת לעמוד בפניהם. האדם הישן מרגיש חופשי לחלוטין לעשות את שהוא חפץ אלא שזו כמובן אשליה, שכן על פי הדרך הרביעית האדם הישן עושה דברים רק כי אין לא ברירה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מלחמה היא מצב של בני אדם ישנים המנסים להשמיד בני אדם ישנים אחרים
|
|
|
|
|
|
|
אוספנסקי מתאר כל זאת בצורה נפלאה בספרו "חיפוש אחר המופלא" (עמ' 155, הדברים מצוטטים ישירות מפי גורדייף עצמו): "על מנת להבין מה הוא ההבדל שבין מצבי התודעה, הבה נשוב אל מצב התודעה הראשון, שהוא השינה. הרי זה מצב תודעה סובייקטיבי לגמרי. אדם שקוע בחלומות, ואחת היא אם הוא זוכר אותם אם לאו. גם אם מגיעים אליו רשמים מציאותיים אחדים, כגון רעש, קולות, חום, קור, תחושת גופו שלו, הרי הם מעוררים בו רק תמונות סובייקטיביות מוזרות, והנה אדם מתעורר. במבט ראשון הרי זה מצב תודעה שונה לחלוטין. הוא יכול לנוע, הוא יכול לדבר עם אנשים אחרים, יכול להעריך דברים מראש, לצפות סכנה ולהימנע ממנה וכו'. מתקבל על הדעת שהוא נמצא במצב טוב יותר מאשר בשנתו. אך אם נעמיק מעט להתבונן בדברים, אם נציץ לתוך עולמו הפנימי, לתוך מחשבותיו, לסיבות מעשיו, נראה שהוא שרוי כמעט באותו מצב השרוי עמו גם בשנתו. ואפילו במצב גרוע יותר, כי בשנתו הוא סביל, כלומר אין בידו לעשות דבר, אבל במצב הערנות יכול הוא כל הזמן לעשות משהו, ותוצאותיהם של כל מעשיו ישתקפו בו בעצמו או באנשים שבסביבתו. ועם זאת אין הוא זוכר את עצמו. הוא מכונה, הכל קורה לו. אין ביכולתו לעצור את שטף מחשבותיו, אין ביכולתו להשתלט על דמיונו, רגשותיו, תשומת לבו. הוא חי בעולם סובייקטיבי הוא חושב שהוא מחליט, על פי: מה 'אני אוהב', 'אינני אוהב', 'הדבר טוב בעיני', 'הדבר אינו טוב בעיני', 'אני רוצה', 'אינני רוצה', אך כל אלה הם רק תשקיף של מה שהוא סבור שהוא טוב בעיניו, של מה שהוא סבור שהוא רוצה, של מה שהוא סבור שאינו רוצה. אין הוא רואה את העולם האמיתי. העולם האמיתי נסתר מעיניו על ידי חומה של דמיון. הוא חי במצב של שינה. הוא ישן. מה שמכונה 'תודעתו הבהירה' הוא שינה, ושינה מסוכנת בהרבה מן השינה בלילה, במיטה".
"הבה נתבונן במאורע כלשהו בחיי האנושות. מלחמה, למשל. ברגע זה מתחוללת מלחמה. מה משמעו של דבר זה? משמעו שמיליונים אחדים של בני אדם ישנים מנסים להשמיד מיליונים אחדים של בני אדם ישנים אחרים. הם לא היו עושים זאת, כמובן, אילו היו מתעוררים. כל מה שמתרחש הוא בגלל שינה זו.
"שני מצבי התודעה, מצב השינה ומצב הערנות, סובייקטיביים במידה שווה. רק בהחילו לזכור את עצמו מתעורר אדם באמת. ואז מקבלים כל החיים שמסביבו דמות שונה ומשמעות שונה. הוא רואה שחיים אלה הם חייהם של אנשים ישנים, חיים במצב של שינה. כל אשר אומרים האנשים, כל מה שהם עושים, אומרים הם ועושים מתוך שינה. כל זה אי אפשר שיהיה לו ערך כלשהו. רק התעוררות ומה שמביא להתעוררות יש להם ערך באמת"
אוספנסקי ממשיך ואומר כי התעוררות היא הדבר הקשה ביותר שקיים, מאחר ושינה זו נגרמת ונתמכת על ידי כל מערך החיים שמסביב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דרוש אדם ער שתפקידו להעיר
|
|
|
|
|
|
|
שאלה נוספת היא כיצד מתעוררים? קודם כל צריך לנסות ולהיווכח שזה בלתי אפשרי. גורדייף מוסיף עוד ואומר כי אין לאדם יכולת להתעורר לבד, בעצמו וכי גדולים הסיכויים שגם אם הוא בטוח שהוא כבר ער, מן הסתם הוא חולם את יקיצתו. גורדייף ממליץ "לשכור" אדם ער שתפקידו להעיר את האדם ולא לחדול.
גם אנשים רוחניים מסורים לחלוטין לא מסוגלים להתעורר. בברית החדשה מסופר על פטרוס הקדוש, תלמידו המסור של ישו. ישו ניגש אליו ומבקש ממנו לא לבגוד בו ופטרוס מבטיח, וישו עונה לו כי עד שיעלה השחר הוא יבגוד בו שלוש פעמים, ואכן כך זה קורה. פטרוס אכן התכוון להיות נאמן אך הוא פשוט נרדם ובשנתו פעל פטרוס אחר, לא זה שהבטיח.
"כל עוד ישן אדם שינה עמוקה ושקוע כולו בחלומותיו, אין ביכולתו אפילו לחשוב על עובדת היותו ישן. אילו היה חושב שהוא ישן, היה מתעורר. וכך מתגלגלים הדברים, מבלי שיהיה לבני האדם המושג הקלוש ביותר על מה שהם מאבדים בשל השינה הזאת. כפי שכבר אמרתי, יש ביכולתו של אדם, כפי שהוא בנוי, כפי שיצרו הטבע, להיות ברייה המודעת את עצמה. כזה נברא וכזה נולד. אבל הוא נולד בין אנשים ישנים, והוא נרדם ביניהם, כמובן, דווקא ברגע שבו עליו להתחיל להיות מודע את עצמו. ולכל יש יד בדבר: לחיקוי שלא מרצון שמחקה הילד את המבוגרים, לסוגסטיה מרצון או שלא מרצון ולמה שמכונה 'חינוך'. כל ניסיון להתעורר שעושה הילד מופסק מיד. אין מכך מנוס. על מנת להתעורר מאוחר יותר, משנצטברו אלפי הרגלים הכופים על האדם שינה, יש צורך במאמצים גדולים ומרובים ובעזרה מרובה. ודבר זה קורה לעתים רחוקות ביותר. ברוב המקרים כבר אובדת לאדם, עוד בהיותו ילד, האפשרות להתעורר; הוא חי את כל חייו מתוך שינה והוא מת תוך שינה. יתר על כן, אנשים רבים מתים זמן רב לפני מותם הפיזי". (שם, עמ' 157)
להיות במצב של תודעה גבוהה (או ערה) פירושו יציאה מגלות כלשהי. להיות במצב תודעה רדום זה להיות בן חורג של שני הורים: האחד הוא חמשת החושים והשני - חשיבה רציונאלית. ומדוע הורים חורגים? מכיוון ששניהם מכזבים; החושים קולטים מנעד מאוד צר של תדרים ודי אם ניקח את תחום הראייה כדוגמה, שכן ידוע כי ישנם שטחים ענקיים שאותם איננו רואים כלל. כך גם לגבי יתר החושים, וכך גם ההיגיון: ההיגיון עובד רק בפס צר מאוד של דבר שיוצא מן הדבר שלפניו, כלומר בחשיבה ליניארית, צרה שלוקחת בחשבון רק קדימה ואחורה ולא את כל מה שמסביב.
המלכוד התודעתי שנוצר כתוצאה מן השילוב בין השניים (חושים והגיון), מביא למה שהוגים מתרבות המזרח קראו בשם "מאיה", אשליה. התודעה שלנו היא כמו הבטן שלנו: היא מלאה בג'אנק, בחומר בעל מקדם תזונתי נמוך. יש בו בעיקר שומן והוא מוכנס פנימה בגלל שיש בו מקדם גירוי גבוה. בבטן, הגירוי נקלט כדי לשכך ולהבליע את הריקנות של הקיבה, וברמת המוח - הגירוי הגבוה נקלט כדי להבליע ולהעלים את הריקנות הנפשית, המחשבות הטורדניות והשיממון המחשבתי. וכך אנו מעמיסים עוד ועוד מידע, עד שתודעתנו מלאה בהמון רסיסי ופיסות מידע. המוח, כמו הבטן, כל הזמן עמוס במידע. ולאחר שהגירוי גרם לריגוש, הוא מחפש עוד מידע בעל מקדם ריגוש גבוה יותר ואז המוח "משמין" מנטאלית.
וכפי שאדם עם בטן מלאה לא יכול להתנועע, כך אדם עם מוח גדוש לא מסוגל לתפעל את התודעה. כי גם התודעה וגם הבטן צריכים להיות ריקים. ורק בריקנות התודעה (ה"אין" שעליו מדברים בזן) ישנה אפשרות לקלוט את השדרים העדינים שקיימים סביב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
הכתוב בשלושת המאמרים הללו, לקוח מספרי "השינה הגדולה לה אנו קוראים חיים, על הנסיונות להעיר את התודעה", שטרם יצא לאור.
גבריאל רעם כותב מסות ודברי הגות אקזיסטנציאלית-רוחנית, חבר באגודת היועצים הפילוסופים בישראל ומורה למודעות. כתביו נסמכים בין היתר על כתבי גורד'ייף-אוספנקי, קרישנמורטי, ריצ'רד רוז, קן ווילבר, קרלוס קסטנדה ועוד.
לאתר הבית של גבריאל רעם
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
