 |
/images/archive/gallery/145/087.jpg בודהה.
 |
|
|
|
|
| תומר פרסיקו ממשיך לעשות סדר בשיטות המדיטציה בהודו הקדומה. והפעם: הבודהה חווה הארה ומבין כי יש לנטוש את הסגפנות לטובת מודעות לגוף, להנאה ולסבל |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
27/4/2005 11:06 |
|
|
|
|
|
|
|
בחצי האלף הראשון לפני הספירה הלכה והשתרשה בתת היבשת ההודית
טכניקה של מדיטציה יוגית, היא מדיטציית הג'אנות. כפי שראינו במאמר הקודם עיקרה היה תרגול של רמות ריכוז הולכות וגוברות בהן היוגי מפשיט מהכרתו ראשית את קלטי החושים, ומאוחר יותר גם כל מושא מנטלי שהיה מסוגל למצוא, מענג ככל שיהיה. כאמור, הכיוון המדיטטיבי הזה נבע ישירות מפילוסופית הסמקיה, שראתה את המעורבות בעולם התופעות כסיבה לאומללות ולשיעבוד החיים. הניסיון לברוח מהעולם, או כפי שראו זאת היוגים, לגרום להכרה להבין כי מעולם למעשה לא היתה כבולה בו, הוא שציווה את המדיטציה שוללת העולם הזו, כמו את התרגולים הסגפניים שזכו לפופולריות מעוררת השתהות כמעט אצל כל הזרמים הדתיים בתקופה זו.
אל תוך העולם הרוחני המורכב הזה נולד במזל טוב סידהארתה גאוטמה, נסיך לשבט השאקיה. סיפור השינוי של גאוטמה (השינוי שעבר והשינוי שגרם) מתחיל בדרך כלל בגיל 29 כאשר בעקבות היתקלויות עם אדם זקן, אדם חולה, גופה, ונזיר נודד הוא מחליט לנטוש את חיי הנסיכות ולעטות על עצמו את גלימת הנזירות. ישנן גירסאות שונות ומגוונות לסיפור אולם מכולן עולה שגאוטמה, שעד לאותו זמן היה מבודד בארמון מכיוון שאביו ניסה להגן עליו מהקשיים של החיים היומיומיים, חווה משבר באמונתו הבראהמינית, כאשר הבין שזו לא עונה לו במידה מספקת על השאלות שהתעוררו בו בעקבות החשיפה לסבל שבחיים. הוא החל לשאול את עצמו לגבי מקור הסבל ורצה למצוא דרך להתגבר עליו. כדי למצוא תשובה לשאלות שהטרידו אותו ברח גאוטמה והפך לנזיר נודד.
גאוטמה נדד למדינת מאגדאה שהיתה באותה תקופה המרכז הרוחני המודרני הראשי ובה היו מרוכזים רוב השראמנים (בתי הספר הנודדים) של הודו באותה תקופה, ביניהם הדת הג'יינית, בתהליך התגבשות. אולם גאוטמה שלנו בחר ללכת ללמוד אצל מורים למדיטציה יוגית - כלומר הפרקטיקה המסורתית של החיפוש העצמי בתקופה זו. המורה הראשון שלו היה אלארה קאלאמה ואצלו הגיע גאוטמה במהירות מדהימה לג'אנה השביעית, זו של "שום-דבר-יות". זו היתה הג'אנה הגבוהה ביותר אליה הגיע אלארה, והוא החזיק בדעה שהיא מהווה את השחרור. המורה, בשמעו על כך שגואטמה הגיע לרמתו, הזמין אותו להיות מורה-שותף, אך גואטמה סירב. הבודהה-לעתיד הרגיש שהוא לא בא על סיפוקו: הג'אנה השביעית אינה הנירוונה.
מבית מדרשו של אלארה עובר גואטמה לזה של אודקה רמאפוטה. רמאפוטה זה, כמסתבר, הגיע לרמה מדיטטיבית גבוהה יותר מזו של אלארה - הוא הגיע לג'אנה השמינית, זו של "לא תפיסה אך לא לא-תפיסה", וכמובן החזיק שזה-זה הוא-הוא השחרור. חיש מהר מגיע גם גואטמה שלנו לג'אנה זו, וכמעט באותה מהירות אף דוחה אותה כלא מספקת. ההסבר של הבודהה לדחייה הוא פשוט: שיטות אלו "אינן מביאות לידי נירוונה". כדי להגיע לנירוונה, חייב היה גואטמה ללכת בדרך שונה.
אחרי שנואש משיטת הג'אנות החליט גואטמה להקדיש את עצמו לתרגולי הסגפנות (כאמור, עיסוק פופולרי מאוד בימיו). גאוטמה היה כמובן בן התרבות ההודית וככזה הפנייה לתרגולים של מדיטציה יוגית ומדיטציה סגפנית היו סטנדרטיים. הוא עבר לצורך תרגוליו לחיות ביער ליד כפר בשם סנה ושם, במשך 6 שנים (על פי הגרסה המקובלת), הוא תירגל מדיטציות סגפניות. בשלושה מקומות שונים בקאנון הפאלי מתאר הבודהה שלוש שיטות של סגפנות קיצוניות בהן נקט: הראשונה כללה "סגירה בכוח של הלסת תוך לחיצת הלשון אל גג הפה, ודחיקה ושליטה בהכרה על ידי ההכרה". השניה כללה עצירת הנשימה, לפרקי זמן ארוכים יותר ויותר כל פעם. השלישית כללה הרעבה עצמית עד סף המוות. מסופר כי אנשים שראו אותו נדהמו מחומרת התרגולים שהוא הטיל על עצמו.
שיטות אלו גרמו לגואטמה כאבים עזים ופעם אף הביאו אותו למצב שהאנשים חשבו שהוא מת. הבודהה הדגיש מאוחר יותר בדרשותיו שהוא ניסה את השיטות הללו עד סופן, שהוא סיגף את עצמו כפי שלא סיגף איש מעולם, שהוא סבל את הסבל הגדול ביותר האפשרי - ושעל אף כל זה הוא לא הגיע למחוז חפצו, לשחרור המיוחל.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הבודהה נוטש את הסגפנות לטובת הנאה נטולת היאחזות
|
|
|
 |
|
|
|
השלב המעניין ביתור מבחינתנו בביוגרפיה של גאוטמה הוא השלב שבו הוא מוותר על הסגפנות. על פי המיתוס המקובל הדבר קרה יום אחד בזמן שגאוטמה תירגל מדיטציית ישיבה בבית קברות. לפתע הוא עבר זעזוע פנימי: רוח קרירה ליטפה את עורו, ואחרי יום בשמש ההודית הקופחת העונג העדין של המודעות למגע הרוח על עורו גרם לו להכיר בערך הרב שטמון בהנאות פשוטות, ובמודעות אליהן.
ההנאה עצמה אינה הבעיה, הוא הבין, אלא רק הניסיון לאחוז בה, שמהווה מתכון בטוח לתסכול, שכן כל הנאה חולפת בדיוק כמו הרוח. גואטמה הבין גם עד כמה היתה שגויה הדרך של עינוי עצמי, שאינה אלא אחיזה בקיצוניות הנגדית. הוא החליט לנטוש את הסגפנות ואת השיטות המסורתיות ולנסות ללמד את עצמו להגיע להארה על ידי המודעות הפשוטה לכל רגע ורגע. הוא בחר בשיטה של התבוננות בלי ניסיון להרחיק ולהדחיק, הוויפאסנה, שאותה ביצע בישיבה ובהליכה. בשלב המכריע הזה הגיע גאוטמה בהדרגה למספר הבנות שאותן אפרט בהמשך. ככל שהמשיך בוויפאסנה התקדם גאוטמה ברמת המודעות שלו ובהבנות שלו עד שלאחר מספר ימים, בליל הירח המלא של חודש מאי, כשישב תחת עץ פיקוס, בראותו את כוכב השחר לאחר לילה של מדיטציה, חווה גאוטמה את הנירוונה והפך לבודהה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דרך הבודהה: דרך האמצע
|
|
|
|
|
|
|
מכאן קצרה הדרך לביסוס ההבדלים המהותיים שקבע הבודהה, שינויים שבחלקם הופכים את הקערה ההינדואיסטית עמוקת השנים על פיה.
ראשית יש לציין, שכמו כל תנועה הטרודוקסית, ישנם לבודהיזם (הקדום בעיקר) השקפות רבות הזהות לברהמיניזם האורתודוקסי. גם כתוצר כופר של התרבות הברהמינית, הוא עדיין תוצר של התרבות הברהמינית, ועל כן מוכרח הבודהיזם לרשת תכנים ועקרונות לא רק מאביו המרדן סידהרתה גואטמה, אלא גם מאמו המסורתית, מערכת הוודות והאופנישאדות. אכן, שני אפיונים עיקריים קיבל הבודהיזם מהברהמיניזם, אפיונים קריטיים באשר לטבע תהליך הגאולה בבודהיזם: ראשון הוא הנחת היסוד שהיקום כפי שהוא נחווה ביומיום על ידי האדם אינו אמיתי ברמה האונטולוגית העמוקה ביותר, וכמו כן ובגלל כך, לעולם אינו מספק ומשביע רצון. שני הוא התפיסה שמדיטציה היא דרך טובה ביותר (אף אם לא היחידה) להגיע אל המציאות האמיתית, להגיע אל הגאולה.
אך קביעות אלו, כאשר עברו מהברהמיניזם דרך הפריזמה של הבודהה, נצבעו בכל זאת בגוונים בודהיסטיים בולטים. את אופיו הבלתי מספק של העולם הדגיש הבודהיזם הרבה יותר מהברהמיניזם. כך גם מלוא תשומת הלב הוקדשה בבודהיזם לשחרור, באשר בברהמיניזם יש מקום מכובד גם לחיי חברה, עושר והנאות אסתטיות למיניהן. בשביל הבודהיזם המוקדם האדם משול לעומד על גג בית בוער, או לירוי על ידי חץ מורעל - הוא חייב לעשות הכל כדי להציל עצמו מגורלו הנורא, ואין לו זמן - ולמעשה, הוא אינו יכול להרשות לעצמו, אף אם אינו מודע לכך - לעסוק בכל דבר לבד מהשאיפה לשחרור.
את הקביעה שהמדיטציה היא הדרך לגאולה מאמץ הבודהיזם אל חיקו, אך כאן הוויכוח הוא על שיטת המדיטציה הספציפית שמובילה אל השחרור. השיטה הלא נכונה רק תחזק את הכבלים הסמסאריים סביב האדם, לא תשבור אותם. לדעת הבודהה, שיטת הג'אנות היא שיטה לא נכונה.
אם צדו האחד של המטבע הבודהיסטי הוא השאיפה הבלתי מתפשרת לנירוונה, הרי שצידו השני הוא דווקא הדגש על הצורך להימנע מקיצוניות. דרכו של הבודהה היא "דרך האמצע", הדרך המפשרת בין הקטבים השונים בהם נתקל המחפש הרוחני. צמד קטבים אחד הוא ההדוניזם הפרוע לעומת הסגפנות הקיצונית. צמד קטבים שני הוא הספקנות המוחלטת לעומת ההפרחה של תיאוריות מטאפיזיות בלתי ניתנות לאישוש. צמד שלישי הוא ניהיליזם לעומת מטריאליזם. מקטבים אלה מזהיר הבודהה ומורה על דרך מפשרת שביניהם.
הבודהה אם כן דחה כל צורה של סגפנות קיצונית. ישנם כתובים ג'יינים המלגלגים על המסדר הבודהיסטי הקדום, ועל התנאים ה"מפוארים" בהם מתקיים הנזיר הבודהיסטי. אכן, לבודהיסטים היו חיים קלים יותר מאשר לרבות מהתנועות השראמנאיות שסביבם: הם הורשו למשל לאכול מזון מבושל, ללבוש גלימות ואף להחליפן ואפילו לישון בתוך מבנים בעלי גג. הבודהיזם גם התנגד לכל שאיפה להפוך לאלים או לישויות שמימיות למיניהן. מאוויים כאלו היו נפוצים בין רוב מתרגלי המדיטציה בתקופה זו, כאשר ההנחה היתה שהגעה לרמת ריכוז מסוימת, לג'אנה מסוימת, היתה מבטיחה ליוגי שבגלגולו הבא הוא ייוולד באחד הרבדים העליונים, האלוהיים, של המציאות.
הבודהיזם אם כן אינו רואה בכניסה לג'אנה השמינית, ואף לא בכניסה ל"הפסקה" מטרה ראויה. על פי התפיסה הבודהיסטית דבר אינו מספק לבד מהשחרור המוחלט, וכל "הישג" אחר אינו אלא המשך הסבל הסמסארי. בדיוק כך גם השגת כוחות סופר-נורמליים על ידי פיתוח הריכוז אינה נחשבת לרצויה, והבודהה אף מורה להימנע ממנה, או מהשימוש בכוחות אם הושגו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
כדי להגיע לנירוונה יש לפתח חוכמה, לא רק ריכוז
|
|
|
|
|
|
|
הבודהיזם הקדום מסכים שפעילות היא מגורמי הסבל האנושי (פעילות מביאה לחוויית הנאה או כאב, זו מביאה לרצון להשיג את הראשון ולהימנע מהשני, ורצון הוא מצב של חוסר, כלומר סבל), אך חולק על הגישה שרואה את הפתרון בהפסקת הפעילות. לדעת הבודהה הפעילות תפסיק לגרום לסבל כאשר האדם הפועל יסיר מעליו את מסך הבערות בו הוא שרוי ויבין לאשורו את טבע הדברים. אז פעולותיו לא תגרורנה אחריהן המשך כואב. השחרור הבודהיסטי הוא שינוי פנימי, הכרה של האדם את טבעה האמיתי של המציאות. שינוי זה בא בעוד האדם בחיים, ולא אחרי המוות כפי שנתפס ברוב הזרמים האחרים. פיתוח רעיון התובנה, במקום השאיפה לעצירה מוחלטת של הפעילות או לבריחה מהחומר, הוא שמאפשר שחרור מוחלט עוד בחיי האדם.
הג'אנות אם כן אינן הדרך לגאולה. הן אינן פורצות את המציאות הסמסארית הכואבת. בין אם מדובר בטראנס מענג (או חסר תחושה), ובין אם מדובר בלידה מחדש בתור אל, הג'אנות מביאות רק להקלות זמניות בסבל. הג'אנות דוחקות את הגורמים לסבל, אך אינן מעלימות אותם. הן אינן פותרות את הבעיה. הן אינן הנירוונה המיוחלת.
צריך להיות ברור: כל מצב שהוא מורכב, שהוא מלאכותי, אינו יכול להיות הנירוונה, ולכן גם הג'אנות נפסלות - הן אינן יותר מאשר תוצרים של כוח הריכוז. הם יכולים להיות הטובים שבמצבים הסינתטיים, אך הם אינם ההארה המוחלטת. למעשה בשלב מסוים הוגדרה על ידי מרבית הזרמים הבודהיסטיים ההשקפה הגורסת כי הנירוונה היא הפסקה מוחלטת של כל פעילות - פיזית ומנטלית - ככפירה.
הבודהיזם הקדום שם כאפיון למטרתו את השלווה (שאנטי), להבדיל מהעונג (אננדה) של הוודות והאופנישאדות. כדי להגיע לנירוונה, כך נטען, יש לפתח חוכמה, לא (רק) ריכוז. הנירוונה מתקיימת כאשר המחפש מבין לעומקן את אמיתות המציאות. לצורך פתיחת האפשרות לכך, כלומר כדי שיתקיימו התנאים המאפשרים זאת, לימד הבודהה את הוויפאסנה.
בפעם הבאה: הוויפאסנה, והנירוונה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
