 |
/images/archive/gallery/213/204.jpg בודהה.
 |
|
|
|
|
| תומר פרסיקו ממשיך עם המהפכה הרדיקלית של הבודהה. השבוע: הבודהה מפתח את הוויפאסנה ומגיע לנירוונה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
3/5/2005 14:26 |
|
|
|
|
|
|
|
דווקא שינויים עמוקים עוברים עלינו ברגע אחד מהיר. שינויים של אופי, של דפוסי התנהגות, של ראיית עולם - רגע אנחנו חושבים כך, ולאחר רגע אחרת. ובין הרגעים האלו, כאילו מחוץ לזמן, מתרחש השינוי. לפתע אנחנו מבינים שראינו לא נכון, שההבנה שלנו היתה שגויה. אנחנו תופסים בצורה חדשה את המציאות - ומרפים מההבנה הישנה. זהו בדיוק המקום שבו ההכרה שלנו מפסיקה לרגע להיות מכנית, אוטומטית, מחזורית - ופורצת דרך חדשה.
סיפורי זן רבים מתארים זאת. הנה אחד (מתוך "לאן נעלמו הקולות" של יואל הופמן):
מורה הזן ריאון ראה את פרחי האפרסק והבין.
זהו. סוף. מה הוא הבין? אולי את היופי שבפריחה, אולי את החספוס שבקיום, אולי את עצמו. ההבנה הזו בהחלט לא חייבת להיות פומפוזית: אולי הוא הבין שהוא עובד קשה מדי, או שהוא מכלה את ימיו בבטלה. אולי הוא הבין שאין טעם להתעצבן מהגערות שמטיחה בו אימו. מה שברור הוא שמאותו רגע הוא היה שונה.
דבר דומה קרה לסגפן גאוטמה כאשר ישב במדיטציה בבית קברות: רוח קרירה ליטפה את עורו, והוא הבין. ההבנה שלו היתה שאין טעם בדרך הסגפנות שהלך בה. הוא הבין שקיימת הנאה פשוטה, עדינה, שלא תלויה בתשוקה ובאחיזה, ושאין טעם להתנגד לה. זוהי ההנאה שבמודעות עצמה להווה. מאותו רגע ועד שזכה לנירוונה
שקד על פיתוח אותה מודעות. מתוך כך נוצרה מדיטציית הוויפאסנה, אותה גם לימד את תלמידיו.
מילולית, פירוש המילה הוא "ראייה ברורה", כלומר ראייה של הדברים בדיוק כפי שהם, ועל כן זוהי גם הבנה נכונה. ייתכן והמונח המתאים בעברית הוא "תובנה". מבחינת הטכניקה, הוויפאסנה היא ההבדל העיקרי בין הבודהיזם הקדום לכל התנועות השראמנאיות האחרות. הוויפאסנה היא פיתוח ייחודי של הבודהה (אם כי בכתבים הבודהיסטים דואגים לציין שהיא נצחית ושהבודהה רק "גילה" אותה), והיא ההתגלמות המתודולוגית של השקפת עולמו, ובהמשך - גם השקפת עולמו של הבודהיזם.
הדגש כאן אם כן הוא על ההבנה שמעניקה הוויפאסנה למחפש. העיקר בוויפאסנה הוא המודעות למצב הדברים. הוויפאסנה היא ההתבוננות הקפדנית על עולם התופעות, היא נתינת מלוא תשומת הלב לכל מה שקורה, כאשר הוא קורה. על ידי ההתבוננות במציאות, יטענו הבודהיסטים, מגלה המחפש שעולם התופעות מסביבו הוא בעל שלוש תכונות, הקשורות ביניהן כזוויות ראיה שונות של אותו העצם: עולם התופעות זורם ומשתנה ללא הרף, הוא בלתי מספק ומביא לחוסר שביעות רצון, והוא חסר כל חלקים מבחינה מהותית, כלומר חסר ישויות עצמיות עצמאיות. אלו שלושת האפיונים העיקריים של המציאות על פי הבודהה, ולא כאן המקום לדון בהם.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
התבוננות נטו
|
|
|
 |
|
|
|
המודעות לכל, להבדיל מחוסר המודעות המכוון, היא ההבדל הגדול שבין מדיטציית הג'אנות, המדיטציה היוגית שכוללת ריכוז הולך ומעמיק תוך דחיית רשמי החושים, לבין ויפאסנה. כאן המחפש אינו בורח מעולם התופעות, אינו מפסיק את פעילותו בכוח, אלא לומד לחיות בשלום עם המציאות, כאשר הוא מודע ביותר, בצורה אינטימית, לאופייה הארעי, המדאיב, וחסר העצמיות. דווקא כאשר הוא בשיאה של המודעות לקורה סביבו ולא בניתוקה - מתחולל בו השינוי ההכרתי הגדול: הוא מכיר בשלוות הנירוונה. זו המהפכה הרדיקלית שהביא הבודהה.
המדיטציה שלימד הבודהה נחשבה לחידוש על ידי תלמידיו. הטקסט המתאר את המעמד בו הדריך הבודהה את תלמידיו בשיטת המדיטציה החדשה שהוא הנהיג נקרא "הדרשה על יסודות המודעות", והוא נחשב לאחד הטקסטים החשובים בבודהיזם. כבר ממילות הפתיחה של הבודהה אפשר להבין את החשיבות שהוא ייחס להוראות שהוא נתן:
"זוהי הדרך היחידה, נזירים, בשביל השתלמות של ישויות, בשביל ההתגברות על צער ובכי, בשביל הדעיכה של כאב ונהי, בשביל ההגעה לדרך הנכונה, בשביל תובנת הנירוונה, אלו ארבעת היסודות של המודעות".
הדרשה מפרטת את תרגול נתינת תשומת הלב לארבע אובייקטים, שיחדיו מהווים את "יסודות המודעות". אלו הם: 1. ההתבוננות בגוף, 2. ההתבוננות ברגשות ובהרגשות 3. ההתבוננות בהכרה (במצבים מנטליים) 4. ההתבוננות בתוכן ההכרה (באובייקטים מנטליים). התובנות מפותחות ומושלמות על ידי התבוננות תוך תשומת לב מירבית וללא תגובה (שפיטה, הגדרה, אימוץ או דחייה) של התהליכים והמאורעות הפיזיים והמנטליים. בהמשך הדרשה מפרט הבודהה כיצד יש להתבונן בכל חלק ביסודות.
אין זה קשה להבחין בשינוי המוחלט בין שתי צורות המדיטציה. אין כאן כניסה למצבי הכרה ייחודיים; אין כאן דחיקה אלימה של המחשבות וההרגשות - להפך, המחשבות וההרגשות נבחנות בעניין; אין כאן תרגולי נשימה כוחניים ובוודאי שאין כאן כל אלמנט סגפני של כאב פיזי. המדיטציה כאן היא של התבוננות נטו. למעשה, מודגש הצורך לא לפעול כל פעולה לבד מההתבוננות: לכן לא רק שאין צורך לשלוט בנשימה (כמו בתרגילי פראניאמה יוגיים) כאשר מתבוננים בה, אלא זה אף הכרחי שלא תתבצע שליטה שכזו. יותר מכך: כאמור, אף רצוי להימנע ממחשבה על אובייקט ההתבוננות ומכל הערכה שלו או של תהליך ההתבוננות עצמו. כאן מתבקש המודט לבחון בדקדוק רב ותשומת לב עליונה את כל פרטי הפרטים של אותם תהליכי חישה והכרה שבמדיטציה היוגית הוא מתבקש לדחוק ולהעלים. ההתבוננות הנקיה היא האפיון המרכזי והחשוב ביותר של הוויפאסנה, והאידיאל הוא ההתבוננות והבחינה של כל פעולה ופעולה ביום יום של המחפש, ולא רק כאשר הוא ישוב על הארץ ברגליים משוכלות. הנה ציטוט של הבודהה מאותה דרשה, שממחיש זאת:
"איך הוא [המחפש] רוכש תשומת לב ומודעות? הוא פועל במודעות בהולכו אחורה וקדימה, בהביטו לפנים ולאחור, כאשר הוא מתכופף ומתמתח, כאשר הוא לובש את חלוקו ונושא את קערת הנדבות שלו, כאשר הוא אוכל ושותה, כאשר הוא לועס ובולע, כאשר הוא מחרבן ומשתין, כאשר הוא הולך, עומד ויושב, כאשר הוא הולך לישון ומתעורר, כאשר הוא מדבר ושותק - הוא תמיד פועל מתוך מודעות. כך הוא רוכש תשומת לב ומודעות".
על פי הבודהה הבחינה המרוכזת אך הקשובה הזו של תהליכי ההכרה והגוף השונים מובילה לתובנות - לאותם שינויים עמוקים ומידיים. מודעות לתופעות כפי שהן מביאה את המחפש להבנה שהן אכן ארעיות ובנות חלוף ושהן חסרות כל עצמיות. לבסוף מבין המחפש שהדבר שהוא נהג לקרוא לו "אני" אף הוא זמני וחסר עצמיות, כלומר אינו יותר מאשר הרכב ארעי של תכונות ומצבים. כרצף, או מערכת, של דפוסי פעילויות ומצבים מנטליים אפשר לתפוס "אני", אך לא כמרכז אוטונומי ומתמשך של זהות. כאשר משלים המחפש, על ידי ההתבוננות של הוויפאסנה, את התובנות לגבי טבעה האמיתי של המציאות, הוא למעשה הגיע לנירוונה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
נרוונה היא לא מוקשה
|
|
|
|
|
|
|
בעת יצירת הקאנון הפאלי (כמאתיים שנה אחרי מות הבודהה) התגלה מתח רב בקרב הבודהיסטים בין העמדה לפיה הנירוונה היא ידע על האמת, תובנה ביחס לאופייה של המציאות, לבין העמדה שהנירוונה הבודהיסטית זהה למעשה למוקשה ההינדואיסטית, כלומר כוללת הפסקה מוחלטת של פעולות הגוף והמוח ושקיעה בטראנס חסר הכרה. ה"הפסקה" היוותה בעיה לתאורטיקנים הבודהיסטים מפני שמחד היא בפירוש מנוגדת לרוח תורתו של גואטמה, ואף מוכרזת על ידיו בפירוש כבטלה, ומאידך נמצאו כתבים בודהיסטים בהם כן מתוארת ומומלצת השגתה. הסיבה להזכרתה בכתבים היתה, כאמור, ההשפעה הסביבתית על הבודהיסטים הראשונים, והעובדה שהיוגה היתה ברורה וחדה יותר, הן ברעיונותיה והן בדרכי ביצועם - אכן, האמת המייאשת אך הפלאית היא שבמעלה סולם הג'אנות אפשר לטפס בעזרת כוח הרצון, אך לנירוונה לא ניתן להגיע על ידי שום אמצעי - לכל היותר אפשר לתת לה הזדמנות לקרות. ועוד אמת, המוזכרת רבות בכתבים הבודהיסטים, היא שההכרה האנושית, במצבה החשוך-המצוי, נתפסת בקלות לדואליזם והקצנה - וכן, כמה שאנחנו רוצים שיתנו לנו שיטה! העובדה ההיסטורית, כאמור לעיל, היא שלבסוף נדחתה הדעה המשווה בין נירוונה למוקשה, ואף הוכרזה ככפירה.
אם נירוונה אינה "הפסקה", מה היא כן? ובכן, על שאלה זו לא קל לענות, ולא רק משום שהכתבים הבודהיסטים מלאים בתיאורים שליליים של נירוונה (כלומר, מה אינו נירוונה), וכמעט שריקים מתיאורים חיוביים. הנירוונה מתוארת כבלתי תלויה, לא-מורכבת, שאינה-תוצר, שאינה תופעה, שאינה זמנית משום שאינה בתוך מעגל הזמן, שאין לה התחלה ולא סוף, ושאין לה חלקים. מה, אם כן, היא כן?
הנה תיאור של הבודהה, לנירוונה: "ישנו, נזירים, משהו שאינו אדמה, שאינו מים, שאינו אש, שאינו אוויר, שאינו חלל אינסופי ולא הכרה אינסופית, שאינו שום-דבריות, שאינו המצב של לא-הכרה-ולא-לא-הכרה; שאינו העולם הזה ולא עולם אחר, שאינו שמש ולא ירח. לזה, נזירים, אני קורא לא ביאה ולא הליכה-לקראת, לא הישארות, לא מוות ולא לידה. זה ללא תמיכה, התפתחות או ביסוס. זה הוא סוף הסבל".
אך זאת יש לדעת: השלילה הבודהיסטית באשר לטיבה של הנירוונה, בדומה לשלילה המונותיאיסטית באשר לטיבו של האלוהים, היא שלילה מתודולוגית בעיקרה, ואין היא באה לציין שלילה אונטולוגית. כוונתה, על כן, יותר מאשר להוסיף לנו אינפורמציה, היא להנחות אותנו בדרך הנכונה: הנירוונה בהחלט קיימת, ועלינו לאפשר לה לפרוח בתוכנו.
המילה "נירוונה" מורכבת ממילת השלילה "ניר" ומהשורש "ונה" שפירושו "להישרף". "נירוונה" הוא ביטוי מטאפורי לדעיכת המצב הסמסארי של האורגניזם הנשלט על ידי ה"אני", הרוצה, השופט, הדואג - הסובל. מצב של נירוונה הוא שינוי ההכרה של האורגניזם כתוצאה מתובנות שרכש, כך שאספקטים מסוימים בה, כמו האגו והתפיסה הליניארית של הזמן, נראים מזווית שונה ורחבה יותר. כאמור, בשונה מהפרקטיקות המדיטטיביות של היוגה, נירוונה אינה הפסקה של הפעילות ההכרתית - היא אינה איון תוכן ההכרה, אלא שינוי צורת ההכרה. משום כך נירוונה היא חוויה חיובית, חוויה שנחווית בעוד האדם בחיים. הבודהה מצוטט פעמים רבות כאומר שהנירוונה אינה משהו לעתיד לבוא, אלא היא להשגה כאן ועכשיו.
הנירוונה, גם כחוויה, אינה בעלת תארים שליליים בלבד. האדם בנירוונה, אם ניתן כך להתבטא, בהחלט מרגיש טוב. לבד משלווה עליונה חווה אותו אדם גם אושר רב, חמלה גדולה לזולתו, ואהבה לכל אשר סביבו. אלו ארבעת המעלות הטובות, הסגולות של הבודהיזם, והן התפתחו תוך קשר הדוק עם החוויה החיה עצמה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ההכחדה של התאווה, ההנמגה, ההרפיה
|
|
|
|
|
|
|
להלן שלושה ציטוטים על הנירוונה. השניים הראשונים מחוקרים בעלי שם המתארים את הנירוונה: ראשון הוא רוּן ג'ונסון, פסיכולוג וחוקר פּאלי ידוע; שני הוא רודולף אוטו, חוקר הדתות והתופעה הדתית המהולל. הציטוט השלישי הוא של הבודהה.
"[נירוונה] היא מצב של סיפוק, בו כל צרכים ורגשות פגו, מצב של שביעות רגועה ושל תובנה אינטלקטואלית שלמה. זהו מצב של חופש פנימי, בו כל תלות, חוסר-ביטחון ומגננה נעלמו. התנהגות מוסרית נהפכה טבעית, והיחס אל אחרים הוא של ידידות, קבלה וענווה.
הנירוונה שלילית רק לפי מושגה, אך מבחינה רגשית, זו חוויה חיובית בחזקה עליונה, והקסם היוקד בה עשוי בהחלט להקסים ולשלהב את חסידיה. זוכר אני שיחה עם נזיר בודהיסטי... בעת סיום דבריו שאלתיו, מהי חווית הנירוונה גופא - והוא השיב, אחרי היסוס ושתיקה ארוכה בקול לוחש ועצור: "אושר - בל יתואר".
זוהי שלווה, זהו הגבוה ביותר, הסוף של כל ההצרנות, הזניחה של כל רובד של הקיום, ההכחדה של התאווה, ההנמגה, ההרפיה, נירוונה.
בשבוע הבא: סוד הצלחת המהפכה של הבודהה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
