 |
/images/archive/gallery/299/973.jpg שלום עליכם.
 |
|
|
|
|
| התושבים עניים אך עליזים, העזים חובבות שמש, בתי הקברות הם אתר חובה, ומעולם לא מת בה אפילו גביר אחד. זוהי כתריאלבקה של שלום עליכם. הסיפור "עירם של האנשים הקטנים", מאת המספר היהודי הגדול, בתרגום חדש |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
NRG מעריב
|
|
|
|
|
|
|
|
עירם של האנשים הקטנים, שאל תוכה אני מוליך אותך, ידידי הקורא, נמצאת בדיוק בלב ה"תחום"
המבורך, שבו יושבו היהודים ראש אל ראש, כמו דגים מלוחים בחבית, וצוו לפרות ולרבות - ושמה
של העיר המהוללת הזאת הוא כתריאלבקה.
על שום מה נקראה בשם כתריאלבקה? הנה על שום כך: אצלנו, כידוע לכל, יש לעני שמות רבים כיתרו: יש נדכא, ויש עני, ועני ואומלל, ועני גדול, ומי שירד מגדולתו, מקבץ נדבות, פושט יד, דל, דלפון, אביון ועני ואביון. כל אחד מן השמות הללו נהגה בניגון מיוחד. . . ויש שם נוסף: כתריאל, או כתריאלי. השם הזה נהגה בניגון שונה לגמרי, כמו למשל: "אוי, בלי עין הרע, אני כתריאלי! ". . . כתריאלי זה אינו סתם קבצן, ביש-גדא, אלא מין עני, עליכם להבין, שרוחו אינה נופלת בגלל עניותו; אדרבה: הוא גאה בה! בלשוננו נקרא הדבר: "עני ועליז". . .
אי שם, חבויה בפינה רחוקה, פרושה משאר העולם שסביבה, שוכנת לה העיר הזאת כמו יתומה וחלומה, מכושפת ושקועה בעצמה, ממש כאילו לא נגע בה דבר מכל המהומה, ההמולה, הריצה והיגיעה, מהסתת איש ברעהו וזלילתו וכל שאר הדברים הטובים שאנשים טרחו לברוא ולקרוא להם בשמות כמו "תרבות", "קדמה", "ציוויליזציה" וכיוצא באלה מילים, שאיש ישר מסיר בפניהן בנימוס את כובעו.
כמה קטנים הם אותם אנשים!. . . לא רק על אוטומובילים, על ריחוף באוויר ועל תעופה, אלא גם על הרכבת הישנה והרגילה שלנו לא רצו שם לשמוע, ולא רצו אפילו להאמין שיש רכבת בעולם. "מה יש לדבר", אמרו שם, "אלה הם חלומות, שטויות, מגדלים פורחים באוויר, פרה במרומים" - ושאר מיני חידודים. עד שאירע מעשה, ואחד מבעלי הבתים של כתריאלבקה נזקק להגיע למוסקבה, נסע וחזר ונשבע בכל השבועות שבעולם, שהוא עצמו נסע ברכבת עד למוסקבה ממש שלושת רבעי השעה . . . מובן מאליו ששמו אותו ללעג וקלס: איך יכול בעל בית יהודי להישבע על שקר גס כל כך? לבסוף הוחלט שהאיש לא הובן כהלכה: ברכבת הוא אכן נסע לא יותר משלושת רבעי השעה, ואת שאר הדרך הלך ברגל. על פניו, נראה שהרכבת היא עובדה שאין להתווכח איתה: בעל בית יהודי שנשבע בכל השבועות שבעולם, מן הסתם לא ימצוץ מהאצבע
את הסיפור, ובפרט שהסביר בהיגיון את כוחה של הרכבת, ושירטט על נייר כיצד הגלגלים מסתובבים, הארובה שורקת, הקרון טס והיהודים נוסעים למוסקבה. . . האנשים הקטנים הקשיבו לו עד סוף דבריו - הקשיבו, הינהנו כביכול בראשם, אך בלבם צחקו כהוגן ואמרו: "מה יוצא מזה - הגלגלים מסתובבים, הארובה שורקת, הקרון טס, יהודים נוסעים למוסקבה - וחוזרים. . .".
כאלה הם בדיוק, עיניכם הרואות, כל האנשים הקטנים - אין בהם לא מרה שחורה ולא דאגות של בעלי בתים קטנים. אדרבה: יש להם שם בעולם של אנשים שנונים, של נפשות מלאות שמחה וחיים. עניים, אך עליזים. קשה לומר בעצם על מה גאוותם. על לא כלום, שכה אחיה. ובאשר לחיים, תוכלו לשאול אותם, למשל: "על מה אתם חיים? ", והם יענו לכם: "על מה אנחנו חיים? הרי אתם רואים, חה חה, אנחנו חיים". . . והנה זה פלא: בכל עת שתראו אותם הם מתרוצצים כעכברים מורעלים, זה לכאן, זה לשם, ואף פעם אין להם זמן. "לאן אתם רצים?" - "לאן אנחנו רצים? הרי אתם רואים, חה חה, אנחנו רצים. אולי אפשר יהיה להרוויח משהו לשבת. . .".
להרוויח משהו לשבת - זה האידאל שלהם. כל השבוע הם עובדים ועמלים בפרך, שופכים את זיעת אפם, זורעים בדמעה, לועסים אדמה, אוכלים צרות וקוצרים קדחת - העיקר שיהיה דבר מה לשבת. ואכן, אך באה השבת האהובה והקדושה - וכבר יהופץ (קייב) בטלה בעיניהם, ואודסה מבוטלת, ואפילו פריז בטלה ומבוטלת! אומרים, ויש אומרים שזאת עובדה, שמאז היתה כתריאלבקה לעיר לא קרה שיהודי ירעב בה חלילה בשבת. הלא איך ייתכן שלא יהיה ליהודי דג לשבת? אם אין לו דג, יש לו בשר; אם אין לו בשר, יש לו דג מלוח; אין לו דג מלוח - יש לו חלה; אין לו חלה, יש לו לחם ובצל; אין לו לחם ובצל, הוא שואל משכן; בשבוע הבא ישאל ממנו השכן - הלא "גלגל חוזר והעולם סובב" . . . כך יאמרו לכם בהלצה ויציגו בידיהם איך מסתובב הגלגל. . . בעיני האנשים הקטנים, דבר לא ישווה להלצה נאה. בעבור הלצה הם ימכרו לכם, כמו שאומרים, אפילו את אבא ואת אמא שלהם. כל העולם כולו מספר עליהם סיפורים שנראים כבדיחות, אך אפשר להיות בטוחים בוודאות שאלה הן עובדות גמורות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
מספרים, למשל, על בעל בית כתריאלבקאי אחד, שנמאס לו לרעוב בכתריאלבקה, והוא יצא לנדוד ברחבי העולם ולחפש את מזלו, נעשה מהגר ונע ונד עד פריז. מובן מאליו שהשתוקק להגיע אל רוטשילד. הלא איך יכול יהודי להיות בפריז ולא להיפגש עם רוטשילד? הבעיה היחידה היא שאין מניחים לו להתקרב. "מה קרה?", "המעיל שלך קרוע". "חוכמה גדולה!", טוען היהודי. "אילו היה לי מעיל שלם, הייתי מטריח את עצמי, לכל הרוחות, עד לפריז?", בקיצור, רע הדבר. אך יהודי כתריאליבקאי אינו נופל ברוחו אלא מוצא פתרון. הוא חוכך בדעתו וקורא אל שומר הסף: "לך אמור לפריץ, שהגיע אליו לא קבצן חלילה, אלא סוחר יהודי, שהביא לו סחורה שאין למצוא כאן בפריז בשום הון שבעלמא".
בשומעו דברים שכאלה מורה רוטשילד, מתוך סקרנות, להכניס אליו את הסוחר הזה. "שלום עליכם", "עליכם שלום", "שב. מנין בא יהודי?", "מכתריאלבקה", "ומה אתה מספר?", "מה אספר לך, מר רוטשילד? העניין הוא כזה: אומרים עליך אצלנו, שבלי עין הרע, המצב שלך בכלל לא רע - הלוואי עלי חצי משלך, ואפילו שליש יספיק לי. נו, וגם כבוד, מן הסתם, בוודאי לא חסר לך: מפני שבעל המאות, כמו שאומרים, הוא בעל הדעות. בעצם, מה חסר לך? רק דבר אחד: חיי נצח. ואותם הבאתי לך למכירה".
בשומעו "חיי נצח" אומר לו רוטשילד: "מה המחיר? כמה הם יעלו לי?" - "הם יעלו לך, אדוני, לא פחות (אז הירהר היהודי), לא פחות מ-300". "אולי אפשר להתמקח?", "לא, אדון רוטשילד, אי אפשר. שכה יהיה לי טוב אם לא יכולתי לומר לך יותר מ-300. אבל זהו זה. אמרתי - אמרתי". כך אומר היהודי, ורוטשילד לוקח ומונה לו, מן הסתם, 300 במזומן בזה אחר זה. היהודי שלי מכניס תחילה את קומץ המזומנים לכיס, ואחר כך אומר לרוטשילד בזו הלשון: "רצונך לחיות לנצח? אם כן, עצתי לך שתשליך מאחוריך את כל פריז הסואנת הזאת, ותעבור על מיטלטליך אלינו, לכתריאלבקה, ושם לא תמות לעולם, מפני שמאז היתה כתריאלבקה לעיר, מעולם לא מת אצלנו גביר. . .".
ועוד מעשה היה באיש אחד שהגיע עד אמריקה. . . אך אילו סיפרתי לכם עכשיו סיפורים ומעשיות על הרעיונות המשונים וההמצאות של האנשים הקטנים, הייתי צריך לשבת איתכם שלושה ימים ושלושה לילות ולספר ולספר ולספר. מוטב אפוא שנפנה לתיאור העיר גופא.
ודאי תרצו לדעת כיצד נראית כתריאלבקה. יפה היא, כמו זהב. ועל אחת כמה וכמה שיפה היא מרחוק! מרחוק היא נשקפת כמו. . . כמו מה, למשל? כמו חמנייה מיושבת בצפיפות בגרעינים, או כמו לוח-אטריות מלא בפתיתים. כמו על צלחת מונחת העיר לפניכם, וכבר ממרחק פרסה תוכלו להיווכח בכל סגולותיה. שכן העיר גופא, עליכם להבין, שוכנת על הר, כלומר ההר כפה עצמו על העיר, ובמורד ההר שוכנים בתים קטנים לרוב, זה על זה, כמו קברים בבית העלמין הישן, כמצבות שחורות ושחוחות. קשה לומר שיש שם רחובות, מפני שהבתים אינם בנויים, מחושבים ומדודים במעגלים, וגם מקום רב בין הבתים אין שם; מי צריך מקום מרווח שיעמוד לשווא ולריק, אם אפשר להציב בו בית? הלא כתוב: "לשבת יצרה", ופשט הפסוק שהעולם נברא לשם יישוב - כדי להתיישב בו ולא כדי להסתכל בו. מה כבר יש להסתכל?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ואף על פי כן, אל חשש, יש גם רחובות, רחובות גדולים ורחובות קטנים, וסמטאות צרות ומבואות אחוריים. ומה אם אין הם ישרים כל כך, אלא מתפתלים במעלה ההר ובמורד - ופתאום יש בית לפניכם, או מרתף, או סתם בור? להבא אל תלכו שם בלילה לבד ובלי פנס! לאנשים הקטנים אינכם צריכים לדאוג: כתריאלבקאי בכתריאלבקה ובין כתריאלבקאים לא יתעה לעולם; כל אחד מהם מוצא את דרכו אל ביתו, אל אשתו וילדיו, כגוזל אל קנו. . .
ובהמשך, בלב העיר, יש כיכר רחבה, מעין חצי מעגל ואולי מרובע, ושם החנויות, העסקים, האיטליזים, השולחנות והדוכנים, ובכל בוקר ניצב שם השוק, שנאספים בו גויים לרוב וגויות לרוב וכל מיני סחורה ודברי מאכל, דגים ובצלים, עם חזרת ופטרוזיליה ושאר ירקות. את קומץ השאר-ירקות הם מוכרים, וקונים מהיהודים את צורכיהם האחרים, ובזה נמצאת פרנסה ליהודים, ואף אם לא ביד רחבה - בכל זאת היא פרנסה. הלוא מעט עדיף על לא כלום. . . ושם , ממש באותה כיכר, שרועות כל היום עזי העיר ומתחממות בשמש, וממש באותו מקום שוכנים, להבדיל, כל בתי המדרש ובתי הכנסיות הגדולים והקטנים וכל ה"חדרים" של העיירה, שבהם ילדים יהודים לומדים תורה, מתפללים, קוראים וכותבים; המלמדים והתלמידים שרים וצועקים בקולי קולות, עד שאפשר להתחרש. . . וגם בית המרחץ, שבו רוחצות הנשים, וגם ה"הקדש", שבו מתים יהודים, וכל שאר האתרים הטובים, שאפשר להריח מרחוק. . . לא , כתריאלבקה לא שמעה עדיין על מערכות ביוב ומים, על חשמל ועל שאר מותרות; אך מה זה חשוב? "בכל מקום, האמינו לי, מתים באותה המיתה, ובכל מקום, האמינו לי, קוברים באותה אדמה, ומכסים, האמינו לי, באותו את חפירה!", כך נהג לומר תמיד בשמחה רבי ומורי, ר' ישראל מלאך, דווקא בשעה שהיה עליז במיוחד, שתוי כהלכה, וכבר עמד להפשיל את שולי מעילו ולצאת במחול "דייטש" או "קוזאק". . .
במה אכן יכולה כתריאלבקה להתגאות? - בבתי העלמין שלה. שני בתי עלמין עשירים יש לעיר המבורכת הזאת: בית עלמין ישן ובית עלמין חדש. כלומר, בית העלמין החדש, תארו לעצמכם, גם הוא די ישן ודי עשיר בקברים. עוד מעט לא יהיה בו מקום לנוח בשלום, אם, חלילה, יבואו עוד פוגרום או כולירה, או סתם אסון מאסונות הזמן.
אבל בעיקר מתהללים אנשי כתריאלבקה הקטנים בבית העלמין הישן. בית העלמין הישן שלהם כבר מזמן מכוסה בעשבים ובשיחים וכמעט שאין בו מצבה אחת שלמה, אף על פי כן הם מוקירים אותו כתכשיט, כקישוט, כאוצר, ושומרים עליו כעל בבת עינם. שכן לא זו בלבד שקבורים בו אבות אבותיהם, רבנים, צדיקים, תלמידי חכמים מפורסמים, אנשי השם - אלא שיש גם סברה ששוכנים שם עוד קדושים רבים וטובים מימי ההידמאקים, מימי חמילניצקי. . . אותו מקום קדוש הוא החלק היחיד שלהם לעולם הזה שהם בעליו היחידים, חלקת האדמה היחידה שלהם, פאת השדה היחידה שלהם שצץ בה קצת עשב וצומח בה עץ, והאוויר צלול והנשימה קלה. . .
לו ראיתם את הנעשה שם בשלהי הקיץ, בסביבות ראש חודש אלול, ב"ימי הדמעות" - איי, איי, איי! יהודים ונשים - ובעיקר נשים - הכל רוחש-בוחש - הלוא זה "קבר אבות"! מכל העולם באים לכאן כדי לבכות מעט ולשפוך את הלב המר על הקברים הקדושים. האמינו לי: בשום מקום אחר הבכי איננו טוב כל כך וערב כל כך כמו בבית-הקברות של כתריאלבקה. כלומר, גם בבתי-הכנסת שם בוכים לא רע. אך איך אפשר להשוות זאת לקבר אבות? אותם "קברי אבות" מביאים פרנסה נאה לסתתי מצבות, לבעלי אכסניות, לחזנים ולשמשים, וראש חודש אלול - לעניי העיר, לנשותיה ולנכיה - הוא "חג הקציר" האמיתי.
"האם כבר ביקרת אצלנו בבית הקברות?", ישאל אתכם הכתריאלבקאי בגאווה, ממש כאילו שאל אתכם, למשל, אם כבר ביקרתם בכרם אביו. אם עוד לא הייתם שם, עשו לו חסד וסורו אליהם לבית הקברות, קראו היטב את הכתובות העתיקות והשחוקות מאוד מעל המצבות הנוטות ליפול, ותמצאו שם פרק שלם בתולדותיו של עם. . . ואם מטבעכם אתם נוטים להתרוממות הרוח, לא תוכלו בוודאי, בעת שתתבוננו בעיר הענייה הזאת ובבתי העלמין העשירים שלה, לעצור עצמכם מלשנן את הפסוק הנושן: מה טובו אוהליך, יעקב! משכנות מנוחותיך, ישראל!. . .
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הסיפור לקוח מתוך: שלום עליכם, "עירם של האנשים הקטנים: סיפורים מהמאה העשרים", תרגום: בני מר, סדרת פרוזה, הוצאת ידיעות אחרונות-ספרי חמד.
|
|
|
|
|
|
|  | | עטיפת הספר
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
