 |
/images/archive/gallery/301/287.jpg אנאקין סקייווקר.
צילום מתוך האתר הרשמי  |
|
|
| הצד האפל של החלום האמריקאי |
|
| לקראת צאת הפרק האחרון בסדרת מלחמת הכוכבים ניל מנוסי מנתח את הסדרה כמשל לעלייתו ונפילתו של המיתוס בעידן המודרני. חלק ב': אנאקין התמים הופך לדארת' ויידר המושחת הוא סיפורה של הנצרות הטהורה שהושחתה על ידי הקתולים
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ניל מנוסי
9/5/2005 12:31 |
|
|
|
|
|
|
|
על מנת להבין את סדרת מלחמת הכוכבים, יש להציבה גם בהקשר רחב יותר, של ההיסטוריה האמריקאית בכלל.
אמריקה נולדה באירופה. היא היתה אחד מתוצרי הלוואי של המרד הפרוטסטנטי בכנסיה הקתולית. שני אידיאלים הנחו את הפרוטסטנטים הראשונים. הראשון היה ההתנגדות לחומרנות: הם רצו שעבודת האל הנוצרי לא תימדד בכלים חיצוניים וגשמיים - כמו כמות הכסף הנתרמת לכנסיה או מספר מעשי הצדקה - אלא בכלים פנימיים גרידא. האידיאל השני היה קיומו של מגע רוחני ישיר, בלתי-מתווך, בין המאמין לבין הבורא: הפרוטסטנטים שאפו למוטט את ההיררכיה האנכית של הכנסיה הקתולית, ולכונן במקומה אחווה אופקית של מאמינים הנמצאים כולם במרחק שווה מהבורא. לנגד עיניהם ניצב עולם של אינדיווידואלים רוחניים, החיים באמונתם זה לצד זה, ללא ממסד המפריד ביניהם ובינם לבין יוצרם. לדידם, זהו החזון הנוצרי המקורי, אלא שעל אדמת אירופה הוא הלך והתעוות, והפך לכנסיה הקתולית המושחתת. בקרבם החל לבעור הרצון לנטוש את אירופה המקולקלת, המתבוססת בדמיה, ולברוא עולם חדש ומתוקן, בו ניתן יהיה לבנות את הנצרות מהתחלה. התחלת ההתיישבות באמריקה במאה השבע-עשרה פתחה בפני הפרוטסטנטים אופק חדש והבטחה חדשה. היו אמנם ערים בודדות באירופה שהוקמו על בסיס החזון הפרוטסטנטי, אך האפשרות של יבשת שלמה שתממש אותו היתה מסעירה הרבה יותר: עולם חדש ואמיץ, שבו שוררים רוחניות טהורה ושוויון מלא בין הבריות.
כידוע
לכולנו, החלום הפרוטסטנטי לא התממש, ובמהרה קיבלה ארצות הברית אופי של מדינה דמוקרטית-ליברלית חילונית, שהערך העליון שלה אינו האמונה בנצרות, אלא חירות הפרט. אך למעשה, לא היה זה אלא המשך ישיר של האינדיווידואליזם הפרוטסטנטי, שפשוט נלקח צעד אחד הלאה, והוליד את התביעה לחופש אמונה וסגנון חיים. החלום הפרוטסטנטי מעולם לא הרפה באמת מהתרבות האמריקאית. הוא פשוט קיבל לבוש חדש, חילוני. אידיאל האינדיווידואליזם הרוחני היה ונותר האידיאל המנחה של אמריקה. הוא חקוק בתשתית התודעה האמריקאית, ומתווה את ההתפתחות התרבותית שלה עד היום. במובן מסוים, עסוקה כמעט כל התרבות הפופולרית של אמריקה בייצוג חוזר ונשנה, גם אם בוואריאציות חדשות, של אידיאל ישן זה, שהנחה אל חופיה את המתיישבים הראשונים.
כל פעם שמופיע ביצירה אמריקאית מוטיב הלידה-מחדש, למשל, הוא לוחץ בלבו של הקהל על נקודה זו. כל התחדשות, כל נטישה של עולם ישן ובריאתו של עולם חדש במקומו, כל תמורה עזה וכל חזרה בתשובה, פורטים בקרבו של האמריקאי על המיתר האחד הזה, המתוח בינו לבין המתיישבים הפרוטסטנטים הראשונים. המרד באירופה היה המפץ הגדול שיצר את אמריקה, וקרינת-הרקע שלו שורה בה עד היום. בחשכת הלא-מודע שלו, אוחז עדיין האמריקאי המודרני, חילוני ככל שיהיה, באידיאלים הישנים של הפרוטסטנטיות. הוא סולד מהיררכיות, ומאמין מעל הכל שבתוך העצמיות הפרטית שלו אצור כוח-הגאולה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אנאקין סקייווקר
|
|
|
 |
|
 |
|
אנאקין הילד הוא הנצרות במצבה הראשוני והטהור
|
|
|
 |
|
|
|
מלחמת הכוכבים אינו יוצא דופן. למעשה, סיפורו של אנאקין בכללותו משקף את סיפורה של הנצרות כפי שהוא נתפש בעיני הפרוטסטנט האמריקאי המודרני. לפי התמונה בה מחזיק הפרוטסטנט האמריקאי, ההיסטוריה של הנצרות משחזרת את חייו של הנוצרי הראשון, שמת וחזר לחיים: הקתוליות האירופאית היתה המוות של הנצרות, והפרוטסטנטיות האמריקאית היא התחייה מחדש.
סיפורו של אנאקין משתלב היטב בתבנית זו. כמו האיש מנצרת, אנאקין הוא ילד בעל כוחות-על, הגדל עם אמו בלבד. דמותם, על רקע הנוף המדברי של כוכב ילדותו, נראית כשחזור מדויק של איקונת המדונה והילד, הטבועה כה עמוק בזיכרון החזותי של תרבות המערב. לוקאס עשה את האנלוגיה מפורשת: לאנאקין אין אב, אלא הוא נולד כתוצאה מעיבור פלאי של אמו בידי ה"כוח". אנאקין הילד, אם כן, הוא הנצרות במצבה הראשוני והטהור. השלב השני בתהליך הוא העיוות שהקתולים עשו לנצרות המקורית: אנאקין מתפתה ליצר העוצמה, חוטא והופך לדארת' ויידר המושחת. דמותו עוטת-השחורים של ויידר מצטיירת בעיני הפרוטסטנט כַּנצרות כפי שנראתה בימי הביניים, מכוסה במסכת צביעות קתולית. או אז מגיע השלב השלישי בתהליך: כשויידר מסיר את המסכה וחוזר להיות אנאקין, רואה הפרוטסטנט את קריסתו של המונופול הקתולי המסואב ואת לידתה מחדש של הנצרות בצורתה הפרוטסטנטית והאמריקאית, המקדשת שוב את הרוחניות הפנימית ולא את החומרנות החיצונית.
האנלוגיה הזו אינה מתרחשת ברובד המודע. הצופה האמריקאי בסרטי מלחמת הכוכבים אינו מרגיש שהוא נמצא בשיעור היסטוריה. אך שיעורי ההיסטוריה של ילדותו, והנרטיב ההיסטורי הפרוטסטנטי שהפנים באינספור דרכים נוספות, נמצאים בו. תוכנם של הסרטים משתלב בתוך התבניות שספג. גם אם הסרטים נדמים כחלק ממהפכת הניו אייג' ההיפית, אנו רואים כאן כי הרקע להם קדום יותר. שורשיה של המהפכה ההיפית בעצמה, שהעלתה על נס את הרוחניות האישית ואת ההתנגדות לחומרנות, טמונים בשכבות העומק הראשוניות ביותר של ההיסטוריה האמריקאית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אנאקין הופך לדארת' ויידר. לוקאס לא חוסך ברמזים
|
|
|
|
|
|
|
המכונה מכה שנית
|
|
|
|
|
|
|
צופים זהירים הבחינו מהרגע הראשון שהסרט "מלחמת הכוכבים" נפתח במלים "פרק 4: תקווה חדשה". שני הסרטים הבאים מוספרו כחמש ושש. פרקים ארבע, חמש ושש? במהרה נפוצה בקרב המעריצים השמועה: לוקאס מתכנן תשעה סרטים! הטרילוגיה הנוכחית היא האמצעית מבין שלוש טרילוגיות. בילדותי, המחשבה הסעירה אותי: הסרטים שלי הם חלק ממיתולוגיה אמיתית, המשתרעת על פני דורות! לוקאס עצמו החריש. כבר אחרי הסרט הראשון הוא נסוג למשרדו, נתן את שרביט הבימוי לבמאים אחרים, והתרכז בכתיבה ובהפקה. בינתיים, טכנולוגיית הפעלולים המיוחדים התפתחה, האנימציה הממוחשבת השתכללה, עד שבראשית שנות התשעים, עם הסרט "פארק היורה", היה ברור שהטכנולוגיה השיגה את הדמיון. אז נשמע קולו של לוקאס שוב: הגיע הרגע להמשיך ולגולל את הסאגה. אכן, הטרילוגיה המקורית תהיה רק חלק מסדרה גדולה יותר. אך לא תשעה סרטים, אלא שישה. שלושת הסרטים שכבר נעשו הם החלק השני מתוך אפוס בן שישה פרקים, שאת חציו הראשון, פרקים 1 עד 3, הוא מתכוון להסריט כעת. לוקאס ישוב אחורה בזמן ויספר את דברי ימי הרפובליקה הגלקטית בזהרה, את סיפור עלייתה של אימפריית הרשע ואת מפלתם של אבירי הג'דיי. אך בעיקר, יספרו הסרטים החדשים את דבר נפילתו של אנאקין - שאת פניו ראינו רק לרגע בסוף פרק 6 - אל הצד האפל של הכוח והפיכתו לדארת' ויידר.
הרעיון כי שלושה פרקים חדשים יתווספו לסדרה, כהקדמה דווקא - ולא, כפי שמקובל, כהמשך - נראה מרתק. עוד לפני שיצא הפרק הראשון, התברר לכל מי שהכיר את הסדרה, שעליו לחשוב מחדש על כל הסיפור. פתאום הבנו, שהגיבור האמיתי של הסדרה איננו לוק סקייווקר, הנער התמים והטוב שכה נקשרנו אליו, אלא דווקא האיש הרע, אביר הרשע דארת' ויידר! בשלושת הסרטים המקוריים, פרקים 4 עד 6, היה ויידר דמות משנה, מושא פחדנו ושנאתנו. אך במסגרת הסאגה כולה הוא הגיבור הראשי, שעל פני שישה סרטים מתדרדר מאדם טוב לרע, ולבסוף חוזר בתשובה. מבלי שציפינו לכך, הבנו פתאום שנידרש להיכנס לנעליו של האיש הרע, להזדהות עמו, ולעבור עמו את תהליך הנפילה והעלייה מחדש. הבנו גם, שבניגוד לסדרה המקורית, שלושת הסרטים החדשים יעמדו בסימן של התדרדרות הדרגתית. אנחנו עתידים לצפות בנפילתה של הרפובליקה הישנה, בעלייתה של אימפריית הרשע, ובעיקר, בתהליך הפיכתו של אנאקין לדארת' ויידר. הפרק השלישי עתיד להיות הגרוע מכל, ולהסתיים בתמונת המראה של סוף פרק 6: אנאקין יעטה את המסכה השחורה. אבל למרות הידיעה שהסרטים החדשים עתידים להיות אפלים יותר מקודמיהם - ואולי בגללה - כולנו המתנו להם בכיליון עיניים.
בשנת 1999 יצא לאקרנים הפרק הראשון, ושלוש שנים מאוחר יותר הצטרף אליו פרק 2. קשה לתאר את גודל האכזבה שחוו רבבות מהמעריצים. העלילה הפכה לסבוכה ומסורבלת והיא מתקדמת בעצלתיים. הדיאלוגים מגוחכים ומאולצים. ההומור שאפיין את הסרטים הישנים אבד, והתחלף בבדיחות סלפסטיק ילדותיות. גם השחקנים כולם קפואים, עומדים דום ומדקלמים שורות. הם לא נעים בחופשיות כמו בסרטים הקודמים, לא מאלתרים, בקושי מחייכים. מה כן מרשים בסרטים? הפעלולים, כמובן. נופים עוצרי נשימה חולפים בזה אחר זה, כל תמונה שוקקת עשרות חייזרים ממוחשבים המתרוצצים הנה והנה, אבירי הג'די מסתחררים ומזנקים במלחמות חרבות-אור מרהיבות, ובסצנות הקרב הענקיות, כמותן לא נראו על המסך, שוטפים את המסך אלפי חיילים ומאות מכונות מלחמה.
אבל התחושה הכללית שעולה מהסרטים החדשים היא, ש"הכוח" אבד. בהחלט מדברים על "הכוח" בסרט, ואבירי הג'דיי מרבים להשתמש בכוחות הטלפתיה והטלקינזיס שלהם. אבל "הכוח" עצמו - כאוירה, כרגש, כזרימה - אינו נוכח עוד. בסרטים הישנים תואר "הכוח" כדבר מה היולי ובלתי נתפש, השורה בכל מקום והזורם דרך הגוף כאנרגיה מופשטת. בסרטים החדשים הוא מתואר פתאום במונחים חומריים וכמותיים: מוסבר שהוא עשוי מיצורים מיקרוסקופיים שניתן לספור אותם. נראה כי המהפכה הגנטית, שבעשרים השנים האחרונות חדרה לתודעת הציבור, פלשה לעולם מלחמת הכוכבים. היכולת המיסתורית להשתמש ב"כוח", שהוצגה במקור כמשהו שניתן לפתח אותו, הפכה כעת לאיזו תכונה דטרמיניסטית, חלק מהפיזיולוגיה המולדת של האדם. גודש הפעלולים המתיש, הדיאלוגים החלולים והקור שמשדרים השחקנים, מצטרפים אל דימוי חדש זה של "הכוח", ומקנים את התחושה שלא לב פועם בקרבם של הסרטים החדשים, אלא שבב מחשב. אם מטרת הסרטים המקוריים היתה להטיף לעליונות "הכוח" הרוחני על העוצמה החומרנית, הרי שבסרטים החדשים התהפכו היוצרות: "הכוח" נבלע בשאון הפעלולים, ועוצמתו של המחשב היא המשקיפה ממרום המסך במבט מנצח.
בשבוע הבא: שובו של המיתוס
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
ניל מנוסי לומד לקראת תואר שני בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית בירושלים וכותב ומרצה בנושאי יהדות, תרבות ומחשבה.
המאמר פורסם לראשונה במגזין ארץ אחרת
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
