 |
במידה שיצירתו של אמן משקפת את חייו, ניתן לראות סרטי מלחמת הכוכבים כמשקפים את ההתפתחות הנפשית של ג'ורג' לוקאס, יוצר הסדרה. אך במקרה שלנו, האמן יצר קודם את החלק השני של יצירתו, ורק אז את החלק הראשון. באיזה סדר אם כן עלינו לצפות בסרטים? מי שמתעניין ביצירה בלבד, יצפה בסרטים לפי מספרי הפרקים, בסדר שלוקאס מבקש ממנו - קודם החדשים, אחר כך הישנים - וכך יחזה בסיפור בשלמותו. אך מי שמתעניין גם בביוגרפיה ובפסיכולוגיה של היוצר, צריך, כך נדמה לי, לצפות בסרטים לפי סדר עשייתם: קודם פרקים 4 עד 6, ורק אז פרקים 1 עד 3. מבחינה תוכנית הם יוצרים אמנם סיפור בלתי קוהרנטי, שנראה הפוך וקטוע, אך רצף רגשי עובר ביניהם וממנו עולה סיפור חדש. אין זה עוד הסיפור שלוקאס התכוון לספר. זהו סיפור נסתר, החבוי בתוך סרטיו: סיפורו של לוקאס עצמו.
כאשר מסתכלים על הדברים כך, עולה תמונה מטרידה. בזמן שהסיפור הנגלה, זה שלוקאס רוצה לספר באמצעות הסרטים, מגולל עלילה של ירידה מהטוב אל הרוע ועלייה חזרה אל הטוב, מגולל הסיפור הנסתר, זה שהסרטים מספרים על לוקאס, עלילה הפוכה במדויק: היא מתחילה בַּרוע, מטפסת אל הטוב, ואז מתדרדרת חזרה אל הרוע. אינני יודע מהם הטעמים שלוקאס מייחס להחלטתו המשונה, לספר את הסיפור בסדר ההפוך. אך העובדה היא, שבין שני הסיפורים שנולדו מהחלטתו שורר מתח עצום, סכיזופרני ממש. בסיפור הנגלה וה"מסודר", כלומר פרקים 1-6, סצינת הסיום מתארת את הסרת המסכה של דארת' ויידר ואת חשיפת הפנים הטובות של אנאקין. אך בסיפור הנסתר, המשקף את הביוגרפיה של לוקאס, סצינה זו, אותה הסריט לפני
כעשרים שנה, איננה אלא נקודת האמצע. סצינת הסיום האמיתית, מסתבר, היא זו שתופיע בסוף פרק 3: הסצינה בה אנאקין יעטה את המסכה ויהפוך לדארת' ויידר. לכאורה, זוהי נקודת האמצע. אך לגבי לוקאס, גיבורו של הסיפור הנסתר, חבישת המסכה תהווה את אחריתו של הסיפור, את סוף הדבר, את המילה האחרונה.
קשה להודות בכך, אך זהו סופו האמיתי של לוקאס. על פני השטח, לוקאס מספר על לוחם אציל המתפתה בידי כוחות האופל ולבסוף רואה מחדש את האור. אך למעשה, לוקאס הוא תשלילו של גיבורו: מי שהחל כאמן צעיר עם חלום על נצחון הנשמה על המחשב, הפך בעשרים השנים שחלפו לאיש-עסקים קר וקהה, שמכר את נשמתו למחשב. לוקאס של פעם הצליח להראות לדור שלם כיצד, מתחת למעטה הקר של הטכנולוגיה, חבוי עדיין עולם רוחני, שניתן לחשוף אותו ולינוק ממנו כוח ומשמעות. אבל הלוקאס הניבט מתוך הסרטים החדשים שונה. פניו אינם פני אנאקין המתגלים מתחת למסכה. יותר מכל, הוא מזכיר דווקא את דארת' ויידר בעצמו. לוקאס החדש הוא ספק אדם ספק מכונה. שרידי האנושיות והחום שעוד נותרו בו קבורים עמוק תחת מסכה רובוטית של אנימציה ממוחשבת ואפקטים ויזואליים. כמו ויידר, הוא צועד במקצוענות צבאית מסצינה לסצינה, משמיע נשיפות מתכתיות, ומפקד על צבא אימפריאלי של גרפיקאי מחשב ומנהלי חשבונות. הוא מתיימר לספר סיפור אופטימי על כפרת חטאים וחזרה בתשובה. אך העובדה שבחר לספר אותו בסדר הפוך מסגירה את הסיפור האמיתי, הפסימי: לוקאס הוא אביר ג'דיי שפותה בידי הצד האפל של "הכוח". כשנראה בקרוב את אנאקין עוטה את המסכה, נבין שאלו הם פניו החדשים של לוקאס.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
ג'ורג' לוקאס
|
|
 |
 |
 |
 |
|
אורגיה טכנולוגית
|
 |
|
 |
 |
 |
|
אלו הם גם פניה החדשים של אמריקה. אמריקה כולה פותתה בידי הצד האפל של "הכוח". "הכוח" הוא האינדיווידואליזם הרומנטי שהניע אותה בצעירותה, האמונה ביכולתו הרוחנית של הפרט. צדו האפל של הכוח הוא תאוות העוצמה והעונג האנוכית, המובילה דווקא לניכור עצמי. בארבע מאות השנים שחלפו מאז נחתו המתיישבים הראשונים בחופי העולם החדש, התדרדר חלומם לכדי אידיאל נבוב של מימוש עצמי חומרני, והוליד את הקפיטליזם המודרני ואת תרבות הצריכה ההמונית. גם המרד הקצר של ההיפים הסתיים בהתברגנות ובהצטרפות למסדר צרכני הקניונים.
הגרוע מכל הוא כנראה העובדה שלוקאס מצליח למשוך את כולנו לתוך האורגיה הטכנולוגית שלו. ככל שהצפייה בסרטים החדשים מתארכת, עינינו מתקהות ולבנו מתערל. המומי פעלולים, אנו שוכחים במהרה את המסר הרוחני ומתמכרים לעונג המשכר של מרדפי החלליות. יתרה מכך: הפעלולים משתכללים מסרט לסרט, ובמקביל, הסיפור רק הולך ונעשה אפל יותר. כתוצאה, אנו מוצאים עצמנו מתמסרים למחול השדים המתלליין בהדרגה אל עבר הרוע. הרוע תמיד אסתטי יותר מהטוב, מהסיבה הפשוטה שהאיש הרע, שאינו נותן דין וחשבון לאף אחד, חי חיי עוצמה בלתי מרוסנת. לעד הוא יותיר רושם עז יותר מהאיש הטוב, המתחשב בצדדים רבים מדי מכדי להיות עוצמתי. לוקאס מודע לזה היטב, וכך מצליח לבנות עלייה הדרגתית של מתח, שתסתיים, מן הסתם, בקרשנדו של פעלולים ואכזריות. הראיה לכך שהוא הצליח לסחוף אותנו לכיוון זה, היא שכולנו מצפים לפרק 3 בעצבים מרוטים, ובמיוחד לסוף, לרגע בו אנאקין ייכנע סופית לרוע והמסכה המוכרת תופיע על המסך הענק ותונח על כתפיו. מבלי ששמנו לב לכך, אנחנו משתוקקים בעצמנו להפוך לדארת' ויידר.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
 |
דארת' ויידר
|
|
 |
 |
 |
 |
|
הכסף ניצח את הקסם, המכונה ניצחה את הנשמה
|
 |
|
 |
 |
 |
|
בעוד כשנה או שנתיים תצא גרסת ה-DVD של הסדרה המלאה. היא תיקרא בוודאי "מלחמת הכוכבים, פרקים 1-6: המהדורה האולטימטיבית", או משהו בסגנון. זו תהיה הגרסה בה יצפו ילדי הדור הבא. הסיפור שיראו יהיה סיפור נפילתו ותקומתו של אנאקין, מין שילוב מודרני בין פאוסט והאל הנוצרי. יהיה זה סיפור של חטא ותשובה, של מוות ולידה מחדש. הוא יבטא את אחד מערכי המונותיאיזם היסודיים ביותר: האפשרות הפתוחה תמיד של חרטה ותיקון. זהו גם הערך הטבוע בבסיס הליברליזם האמריקאי, המבטיח שוויון הזדמנויות ואפשרות הצלחה לכולם. יהיה זה הסיפור שלוקאס, האמריקאי הנוצרי, מנסה לשכנע את כולם (ואולי אף משוכנע בעצמו) שאותו הוא מעוניין לספר.
אך לא יהיה זה הסיפור האמיתי. את הסיפור האמיתי יכולים לדעת רק ילדי הדור הזה, הצופים בסרטים לפי הסדר בו הם נעשים: קודם 4, 5 ו-6, ורק אז 1, 2 ו-3. זו לא הגרסה הרשמית, אך זו הגרסה המשקפת נאמנה את התבגרותו של לוקאס, את התפתחותו של דור שלם, את סיפורה של אמריקה כולה. זהו הסיפור שאמריקה מדחיקה אך לא מצליחה להסתיר. אין זה סיפור של מוות ולידה מחדש, אלא ההפך: של לידה מחדש ואז גסיסה הדרגתית. של החלום הפרוטסטנטי המתלקח כעוף חול מתוך האפר המת של אירופה, והמתדרדר לכדי סיוט קפיטליסטי של צרכנות חלולה וקרה. המהדורה האולטימטיבית תטייח את הסיפור הזה, תתפור את הסוף לאמצע, ותספר את המיתוס האופטימי, הקלאסי, הנוצרי. אך אנו נדע את האמת: שהכסף ניצח את הקסם, המכונה את הנשמה, דארת' ויידר את אנאקין.
סוף חדש לסדרת מלחמת הכוכבים נצטרך לכתוב אנחנו, הרחק מאימפריית הכסף של הוליווד. לא על מסך קולנוע נכתוב אותו, ולא בתוך ספר, אלא על דפי חיינו. הביטו: חרב האור הנשמטת מידו של לוקאס נופלת הישר לרגלינו. הרימו אותה, הדליקו אותה, שייטו עמה מעט באוויר. ההמהום הנעים והמוכר לוחש הבטחה: אתה אביר ג'דיי, במסע תיקון, במשימה. מהי משימתך? מיהו השולח? זאת עליך לברר. הביטו סביב. הטכנולוגיה היא מסכה, העולם הוא מסך. מבין החרכים מציץ אור אחר. סרטי הילדות דיברו אמת. העולם הוא תעלומה, המיתוס קורה, ואתם בתפקיד הראשי.
יהא עמכם הכוח.
|
 |
 |
 |
 |
|
 |
|
 |
 |
 |
 |
|
על המחבר
|
 |
|
 |
 |
 |
|
ניל מנוסי לומד לקראת תואר שני בתוכנית ללימודי תרבות באוניברסיטה העברית בירושלים וכותב ומרצה בנושאי יהדות, תרבות ומחשבה.
המאמר פורסם לראשונה במגזין ארץ אחרת |  |  |  |  | |
|