 |
/images/archive/gallery/305/349.jpg פסיכה וארוס.
ציור של William Adolphe Bouguereau  |
|
|
|
|
| לא רק שחידת הנשמה עדיין לא נפתרה, ההתייחסות אליה לאורך השנים נותרה כמעט זהה. טלה בר על החיבור בין אהבה ונשמה, ארץ הנשמות והנשמה החיצונית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
טלה בר
17/5/2005 13:58 |
|
|
|
|
|
|
|
באתר אמריקאי
המכונה "החיפוש אחרי הנשמה" נכתב בעמוד הבית: "איך נגדיר את נשמת האדם? האם יש צורך בזיכרון, תשוקה, הכרה עצמית והרהורים פנימיים, איפה היא מתחילה והיכן היא נגמרת?". ההתייחסות המודרנית הזאת רומזת לכך שהנשמה היא חלק אינטגרלי ממכלול האדם, בעוד שהגישה הקדומה יותר מתייחסות אליה בצורה שונה.
קרל גוסטב יונג כתב ספר בשם "האדם המודרני בחיפוש אחרי נשמתו". מלבד בכותרת, לא מופיעה המילה "נשמה" בספר, העוסק ב"פסיכי" של האדם כלומר, בפסיכולוגיה. הקשר בין המילה נשמה לפסיכולוגיה נקבע לראשונה באגדה מן המיתולוגיה היוונית, המופיעה בספרו של אפוליאוס "חמור הזהב". האגדה נקראת בשם "קופידון ופסיכי", והיא מספרת את קורות אהבתם של קופידון - האהבה, ופסיכי - הנשמה. נאמר על פסיכי, הצעירה בבנות המלך, ש"יופיה היה עוצר נשימה, כמוהו לא נראה מעולם והיה מעבר לדברי אנוש". בני האדם העריצו אותה כמו את האלה ונוס, וגרמו בכך לקנאתה של האלה, ששלחה אליה את בנה קופידון שיגרום לה להתאהב ביצור המכוער ביותר בעולם. (שמות האלים מופיעים בלטינית כי זו השפה בה נכתב הספר, אולם השם "פסיכי" הוא המילה היוונית לנשמה, בעוד שהמילה הלטינית היא "אנימה"). הנער התאהב בפסיכי, וגרם לזעמה של אמו ולצרות צרורות לשניהם. אבל הוא לא גילה לנערה את זהותו, עד שהיא גילתה אותה במרמה ועל כך נענשה. מסתבר אם כן כי החיבור בין האהבה לנשמה מתרחש רק לאחר ייסורים וקשיים רבים. ונוס מתרצה לבסוף וסולחת לשני האוהבים שהימרו את פיה, והם שבים לחיות יחד באושר ובעושר.
מן הסיפור הזה ברור שלנשמה יש קיום משלה, ואין היא תלויה בגופו של אדם כלשהו. השאלה מהי הנשמה ומהן תכונותיה העסיקה את האדם מאז התחיל להרהר בדרכי העולם ובמקום שהוא תופס בו. בספרו "ענף הזהב" מביא החוקר ג'יימס פרייזר תיאורי התייחסות לנשמה אצל עמים ושבטים פרימיטיביים. הוא מציין כי סוגים רבים של טאבו הומצאו כדי לשמור על חייו של המלך המקודש, ומתעוררת כאן השאלה כיצד הבינו אותם אנשים את המוות, ומהו הקשר בין המוות לנשמה. נראה כי הנשמה מהווה בדרך מסוימת את היסוד המקשר בין מצבי החיים והמוות. הנשמה, אותה ראו כיישות פיזית בצורת אישון זעיר, פרפר או ציפור, היא הכוח המניע את הגוף ונותן לו חיים; אם היא מסתלקת ממנו מסיבה ובדרך כלשהן, הגוף מת. משמעות המוות, אם כן, היא היעדר הנשמה מהגוף; הטאבו השומר על חיי המלך המקודש דואג לכך שנשמתו לא תיעדר מגופו. פרייזר מביא כאן סיפור על מסיונר באוסטרליה, שציין באוזני אחד הילידים כי בגופו שוכנת יישות נוספת שהיא הנשמה. האוסטרלי הסכים עם המסיונר, והפגין בכך את ראייתם הדומה של אנשים מתרבויות המרוחקות זו מזו כמו אוסטרליה ואירופה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
נשמה, נשימה ונשיקה
|
|
|
 |
|
|
|
גם היהודים רואים את הנשמה כנפרדת מהגוף. הביטוי "יצאה נשמתו" מציין כי אדם מת כאשר נשמתו יוצאת מקרבו. סיפור שלם מסופר בספר האגדה על מותו של משה. אלוהים שלח מלאך במילים "צא והבאת את נשמתו של משה". כלומר הנשמה לא רצתה לצאת, בטענה שהיא אוהבת את גופו הטהור של משה, ואלוהים נאלץ לדבר אליה באופן אישי. לבסוף לקח האל את הנשמה בעצמו, כאשר הוא נשק לשפתיו של משה. מכאן אגב נובע המושג "מות נשיקה". בנשיקתו, שאף אלוהים, כביכול, את נשמתו של משה אל קרבו. המילה נשמה קשורה ישירות לשורש המביע את פעולת הנשימה.
בפרק "טלטלת הנשמה" בספר "המיתולוגיה היהודית" מסופר כי יחד עם האדם נבראו גם כל הנשמות שעתידות לרדת לעולם בכל הדורות. נשמה שהגיע תורה לרדת מהרקיע השביעי, שם שוכנו כל הנשמות העתידות, הוכנסה ל"טיפה הסרוחה" שהיא הזרע של אביה; נר הוצב מעל לראשו של העובר, ולאורו יצאה הנשמה למסע עולמי ועל-עולמי, עד שהגיע זמנו של הוולד להיוולד. הנשמה תמיד ממאנת להמשיך לשלב הבא, והמלאך הממונה מסביר לה כי "על כורחה היא נולדת ועל כורחה היא מתה".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ארץ הנשמות
|
|
|
|
|
|
|
כמו היהודים, גם האמרינדיאנים האמינו שהיה מקום בשמים המיועד לנשמות והם כינו אותו "ארץ הנשמות", אבל שם מדובר בנשמות של אנשים שמתו ולא שעתידים להיוולד - זו הארץ, אולי, הנחשבת ביהדות לגן עדן. אצל היהודים רווחה האמונה כי בעזרת תפילות מכוונות היטב אפשר לעתים להחזיר את הנשמה לבעליה ואת הגוף לחיים; אצל האמריקאים, לעומת זאת, לא היתה אמונה כזאת, אלא המחשבה כי בעזרת טקסי קבורה נאותים אפשר לשמור את קיומה של הנשמה לאחר המוות. על הנשמה היה לצאת למסע ארוך עד שתגיע ליעדה; היא היתה שותה מבאר עמוקה ולאחר מכן מתכווצת ועוברת לארץ הרפאים, שם היא ניזונה ממזון ומשקה רפאים. בעקבות פעולה אחרונה זו לא יכלה עוד הנשמה לחזור לארץ החיים. המזון והמשקה המיועדים לנשמות המתים בארץ הנשמות מזכירים את האמברוזיה והנקטר של אלי יוון; דמיון זה מחזק את ההנחה שבימים קדומים מאוד היו אלו נשמות המתים שהפכו במרוצת הזמן לאלים. לעתים היו לאדם יותר מנשמה אחת; בעת מחלה חשבו האמריקאים כי אחת הנשמות נחטפת בידי תושבי ארץ הרפאים; במקביל, אצל היהודים היה מה שנקרא "נשמה יתרה", בדרך כלל לאנשים חכמים או צדיקים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הנשמה החיצונית
|
|
|
|
|
|
|
אצל שבטים ועמים רבים רווחה האמונה כי הנשמה ממשיכה להתקיים בין החיים. פרייזר מסביר כי מאחר שבכמה שבטים פגאניים הוקרב המלך לעתים קרובות לאחר תקופה קצרה של שלטון, היה עשוי מנהג כזה לשים קץ למשפחת המלוכה. למעשה, נאמר על נשמתו של המלך כי היא ממשיכה להתקיים ועוברת מגוף לגוף בין קרובי משפחת המלוכה. אמונה זו, כפי הנראה, היתה המקור לרעיון של גלגול הנשמות, שהוא מוטיב המצוי בדתות רבות. גם נשמתו של הדלאי לאמה הטיבטי מתגלגלת מהמנהיג המת לגופו החי של ילד, הגדל ונעשה למנהיג חדש. רעיון דומה קיים גם אצל הדרוזים עד היום, ולא מכבר נודע על ילד שעליו נטען כי בגופו שוכנת נשמתו של קרוב מבוגר שמת. גם הדרואידים האמינו בנצחיות הנשמה לאחר מותו של הגוף, במאמר שקראתי לאחרונה על הדרואידים נאמר כי הם האמינו בגלגול נשמות, ובמחזוריות החיים, המוות והלידה מחדש בטבע.
בדת ההינדית מתגלגלות נשמות המתים לא רק בגופים אנושיים אלא גם בגופיהם של בעלי חיים. פרייזר מספר כי אנשי האסקימו של מצרי ברינג מאמינים שנשמותיהן של חיות הים הניצודות מוחזרות על ידי הציידים לגופיהם של בעלי חיים החיים עדיין כדי להרבות את הציד.
לעתים התקיימה הנשמה אפילו מחוץ לגוף אשר לו השתייכה, בלי שהגוף ימות. בספרו של פרייזר מופיע פרק שלם המכונה "הנשמה החיצונית באגדות עם". היעדרות זמנית כזאת של הנשמה מעורבת בסכנה ניכרת, מאחר שהנשמה הנודדת עלולה להיתקל בסכנות מידי אויבים, וכיוצא באלה. על סמך אמונה זו כתב אולי אוסקר ויילד את סיפורו הנפלא "הדייג ונשמתו", המספר על דייג שדג בת-ים יפהפייה והתאהב בה, אבל היא לא יכולה היתה להחזיר לו אהבה כל עוד נשמתו בקרבו, כי לבני הים אין נשמה. כדי להגשים את אהבתם היה עליו להיפרד מנשמתו, ואת זה הוא עושה בעזרתה של המכשפה. הנשמה, הממאנת להיפרד מגופו של הדייג, יוצאת בעל כורחה לנדודים בעולם, אבל מכיוון שאין לה לב - אותו שמר הדייג לעצמו כי רק בעזרת הלב הוא מסוגל לאהוב את בת-הים - היא, בדמות צלו של הדייג, מבצעת כל מיני מעשי רשע ותועבה. בסיפור זה מופיעה הנשמה כבבואה או צל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפסיכולוגיה המודרנית, המשתמשת עדיין במילה היוונית שנגזרה משמה של פסיכי האגדית, אף כי היא מייחסת לנשמה איכות מיוחדת, אינה מפרידה אותה מהגוף אלא דוגלת בגישה שיש בדרך זו או אחרת ליצור שלמות של גוף ונפש המתאחדים כדי לקיים את שלמות אישיותו של האדם. לדעת הפסיכולוגים הרציונליים, אין קיום לנשמה מחוץ לגוף, או לאחר מותו של הגוף. לעומת זאת, יש צורך לכל אדם להכיר בקיומה של נשמתו, ולמלא תנאים שונים בהתנהגותו כדי שנשמתו תשגשג ולא תמות בעודו בחיים.
יונג מתייחס לדמותה של אישה המופיעה בחלומותיהם של גברים, וטוען כי היא מייצגת את החלק הנשי באישיותו של הגבר. יונג משתמש במילה הלטינית לנשמה, אנימה, שבה הוא מכנה את הדמות הנשית הזאת, וטוען שהיא מופיעה באחד מציוריו המפורסמים של וויליאם בלייק. התפתחות המילה הלטינית מופיעה בפעולה ובביטוי האנגלי "אנימציה" - מילה המציינת הכנסת רוח חיים בציורים דוממים. יש כאן חזרה לציון מהות הנשמה כמחייה את הגוף, שהיה דומם בלעדי מציאותה בו. יונג מציין כי בחלום מופיעה האנימה כדמות פעילה, המקרבת את הגבר אל הטבע ואל הרגש שמהם התרחק האדם עם התפתחות הציביליזציה והשכלתנות.
דומה לכך היא גישתה של הפסיכולוגית קלאריסה פינקולה אסטס בספרה "רצות עם זאבים", שם היא מבססת את גישתה זו על ניתוח של אגדות ידועות. אחת האגדות היא "הנעליים האדומות" של הנס כריסטיאן אנדרסן. נערה ענייה אך ראוותנית קונה לעצמה נעליים אדומות ומתחילה לרקוד בהן. הצרה מתחילה כשהיא אינה מצליחה לעצור את הריקוד וממשיכה בכך עד למותה. הסיפור, לדעתה של אסטס, רומז למלכודות האורבות לנשמתנו בחיי הטכנולוגיה, שמהן אנחנו לא מסוגלים להשתחרר עד למות נשמתנו.
סיפור אחר המופיע בספר אגדות אירופיות ואמריקאיות מספר על גבר שגילה נשים יפהפיות הלובשות עורות של בעלי חיים. האיש גונב את עורה של אחת מהן, וכאשר היא לא מוצאת את העור, הוא משכנע אותה להינשא לו; אסטס מסבירה את המעשה הזה כפעולתו של החלק הזכרי בנשמתה של האישה, הדוחק את הנשמה הנקבית לירכתי החיים. אחרי שנים של חיים "מתורבתים", מוצאת האישה לפתע את העור המוסתר, לובשת אותו וחוזרת לחייה כבעל חיים בחיק הטבע. כאן האישה לא מתפתה לחיי הציביליזציה אלא נלכדת בהם ללא מוצא. רק כשהיא מגלה את הקשר שלה עם נשמתה הטבעית והפראית, היא מסוגלת לחזור לחייה הטבעיים כפי שעליה לחיות אותם.
היום, עם התחדשותן של כמה דתות פגאניות, חזרה גם האמונה בהמשכיות חייה של הנשמה לאחר המוות, ואפילו בגלגול נשמות. אין ספק ששורש האמונה הזאת הוא הקושי להתמודד עם החידלון של המוות, וההתייחסות אל הנשמה כאל חלק לא רק נפרד אלא גם עילאי של אישיות האדם. מצד שני, אפשר להקביל את הנשמה למוזיקה המופקת מכלי נגינה, ואיכותה תלויה באיכותו של הכלי. אולם אם הכלי נשבר, שום מנגינה לא תוכל להישמע עוד, וקשה מאוד לדמיין מוזיקה מופשטת שאינה תלויה בקיומו הגשמי של כלי כלשהו. כפי שאמר ביאליק, "אחרי מותי ספדו ככה לי, היה איש... ושירת חייו באמצע נפסקה; וצר! עוד מזמור אחד היה לו – והנה אבד המזמור לעד...". השירה היא נשמתו של המשורר, ועם הליכתו גם השירה נעלמה ואיננה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
דנטה בורח משלוש החיות. ציור של וויליאם בלייק
|
|
|
|
|
|
|
על המחברת
|
|
|
|
|
|
|
טלה בר עוסקת בקשר שבין מיתולוגיה לספרות. סיפורים ומאמרים נוספים שלה ניתן למצוא בכתב העת הספרותי ליטרטורה ובבמה חדשה. היא ילידת 1934.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
