 |
 |
|
|
|
|
| "אני מברכת אותך באהבה ומשחררת אותך מחיי", אלחש לכל סיגריה. ואם אחשוש שאשאר רווקה זקנה אומר בביטחון: "מה שאני צריכה מגיע אליי בסדר מושלם של זמן ומרחב. לימור גינזבורג חולקת אבחנות חדות מחייה הרוחניים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
לימור גינזבורג
23/5/2005 17:42 |
|
|
|
|
|
|
|
הדבר החשוב והמאתגר ביותר בחיים הוא לצמוח, לגדול, להרחיב את התפישה. והתפתחות רוחנית, כמו שכולנו יודעים, לא הולכת ברגל. אם לא עושים מאמץ ממוקד, נשאבים בזרם של החיים; הווירוסים במחשב, החנייה, הזוגיות והפקידה בבנק.
איך אפשר לעמוד בכל אלו ולהישאר שלווים וחייכנים? איך שומרים על ה"מרכז"? לא קל, אבל אפשרי.
לשם כך יש להשתמש בטכניקות גדילה, במורים נבונים ובתרגול יומיומי. ראשית כל, מומלץ לעשות מדיטציה כל בוקר. אני למשל לוקחת נשימה עמוקה ומקשיבה לשקט, לדממה. הוויה מוחלטת. מדי פעם חולפת מחשבה קלה: להתקשר לאינסטלטור, לטכנאי המחשבים, לנשום, לשלוח קורות חיים כדי לחפש עבודה כדי שאוכל לשלם את חשבון הטלפון ואם יחזירו לי את הקו אוכל סוף סוף להזמין את טכנאי המחשבים.
אני יושבת ומתבוננת בשלווה במחשבות, ללא הזדהות, ומוסיפה משפטי אהבה וחמלה: הלוואי ואהיה מאושרת, משוחררת מסבל, משוחררת מדאגות, לא הפקידו לי את המשכורת האחרונה הנבלות, הלוואי ואחיה ברווחה, מכונת הכביסה התקלקלה, סחבו לי בלון גז, הלוואי ויהיו הגנבים מאושרים ומשוחררים מסבל, הלוואי והפקחים יהיו חולים, ועיריית תל אביב תמחק חובות. כך, בשקט, יש להתחיל את הבוקר, יום של התפתחות וגדילה. כדי לחזק את האפקט, מגויסת חוכמתה האין סופית של לואיז היי. לואיז אומרת שכל מחשבה חוזרת כחוויה.
לא אסתפק בלהתבונן במחשבותיי בשלווה, אני מתחילה לשנות אותן. במקום "לא מספיק", "אני חייבת", או "למה המכונית מניעה?" אומר מעתה "יש לי מכונית נהדרת המספקת את כל צרכי". כל דבר בחיי שאיני אוהבת - עישון, קירות מתקלפים, בדידות -ממליצה היי לברך באהבה. אלחש לכל סיגריה "אני מברכת אותך באהבה ומשחררת אותך מחיי". ואם אחשוש שלא אגמור את החודש, או שאשאר רווקה זקנה אומר בביטחון: "מה שאני צריכה מגיע אליי בסדר מושלם של זמן ומרחב". "אני משגשגת בכל מקום שאליו אפנה". "הכל בסדר בעולמי". ואכן, הכל בסדר בעולמי, כשהבוקר הוא מדיטציה והתכווננות.
נותרה חצי שעה לתרגול הבוקר, בהנחה שלא יהיו פקקים. אני מודיעה ליקום שלא יהיו, וממשיכה. ברשותנו גוף התובע טיפול מסור על בסיס יומי בעלויות אחזקה גבוהות. יש להאכילו מזון אורגני טרי, שיכלול את כל אבות המזון, לפי סוג הדם. לשתות הרבה בשביל הכליות, לאכול חם עבור השלפוחית, לשתות שעה אחרי הארוחה כדי לא לערבב את הכל לעיסה מימית, קודם פירות כי הם מתעכלים קודם ורצוי שהם לא ירקיבו. והכי חשוב, לאכול בתשומת לב עדינה, לברך כל נגיסה מקודשת, לדמיין הכנסת אנרגיה של אור ואהבה, ולהודות לכל מי שעזר לאוכל להגיע לפינו: לחקלאים, לעננים, לשלשולים, לעובדי תנובה, לנהגים, למדליקי התנורים, לשמש והכוכבים, לירקן, לבוס, לבנק, ובעיקר לאמא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
הכל כשורה אצלי בחיים
|
|
|
 |
|
|
|
אמא מתקשרת להודיע שאני במינוס, אני מנסה לשחרר אותה באהבה מחיי, אבל הברכה הזו עוד לא תופסת, וגם היא לא תופשת למה אני לא מתפרנסת. אני שואלת בחמלה: מה מנסה חוויה זו ללמד אותי?". בינתיים לא מוצאת את החזייה. הכרחי לשמור על בית נקי, מסודר, המשוחרר מחפצים ישנים, ומסודר לפי עקרונות הפנג שואי. מה קודם? הגוף. כדי שהאנרגיה בין הצ'אקרות, כלומר כל האזורים התפוסים בגב, בבטן ובעורף, בצוואר ובשכמות, תוכל לזרום בהרמוניה וההתפתחות לא תיעצר. אני מדדה בין ערימות הבגדים, עושה פיסוק צנוע וכאוב, נתקלת בכוס חצי מלאה בסויה אורגנית מאתמול ששכחתי כנראה לברך ולשחרר. אני מייד מביטה בצד המלא של הכוס, זה שנוזל על שטיח היוגה. מי יגיע הראשון ליומן, הסויה או אני והמטלית? אני ממלמלת שיירי משפטי סליחה, מרשה לעצמי לשגות, מרשה ללואיס היי לעשות טעויות, שהמו"ל שלה כבר יתנקם בה. דוחסת את הארנק לתיק במודעות, איפה המפתחות? הסלולרי מצלצל, מברכת את המכשיר הארור, צוררת דף עם משפטי היום, עושה במקביל כמה כפיפות לאחור כדי לפתוח את צ'אקרת הלב, נתפש הצוואר. הכול כשורה בעולמי. הדלת לא ננעלת, שוב נגנב עציץ. המכונית לא מניעה, אני מתקשרת לגרר, המספר שגוי. איפה רשמתי אותו? למה אני אף פעם לא... אופס, משפט גרוע. לא אומרים לא. לא משדרים שליליות למוח. ולא מדברים בציוויים. אני גדלה מרגע לרגע. גם הצפירות מאחוריי. אני מרוקנת את תכולתו של תיקי. הכול נופל לשלולית. אני משגשגת בכל מקום שאליו אפנה. אני עושה את תנוחת הכלב, ומודה ליקום. משפט היום: "יש לי כוח רצון חזק. הכול יכול להתגשם על פי השפעתי, אני שולטת בכל רצונותיי". כל כך מעצים. צריך לשים לב לשקט, לרווח, לחלל שבין המילים. אבל רגע, המילה צריך הופכת אותי לעבד, לקורבן. עליי לקחת אחריות, לא להתלונן. רגע, גם זו מילה. לא זה לא טוב. במקום זאת יש לומר כן. כן. כן. איפה הגרר? מישהו מוכן להניע לי את האוטו? כן. הכל כשורה בעולמי - מה, אני לא בוטחת ביקום? אני? חלילה. הכל יכול להתגשם על פי השפעתי, אז למה הגרר לוקח שעתיים? כן. היקום מנהל הכל בתבונה. אני מברכת עוד סיגריה ומשחררת אותה מחיי תוך שיעול. בינתיים נגמרת הבטריה בסלולרי. אני צריכה להתפתח. לא צריכה. חלילה. רוצה. אני בוחרת. אני צומחת. אהה! שכחתי לבקש עזרה מהמדריכים שלי, בין הארוחה הבריאה לתרגול הגופני ואחרי המדיטציה, ולפני ההצהרות. לחוש את האנרגיה מהאדמה ההופכת להילה שלמה שקופה חזקה ומוגנת. הלכה העבודה. אני מאלתרת רעשן שמאני. מרשרשת בקופסת הסיגריות ופונה לכל רוחות השמים "אם מישהו במזרח שרוצה ויכול לעזור בבקשה שיבוא לעזור" לכל הרוחות. הלו, רוחות, מישהו שומע? כך צריך להתחיל את הבוקר אם רוצים להתפתח. אני מתעקשת להתפתח. חשוב מאוד להתמיד. לוותר על האמונות השגויות שמישהו למעלה מתנכל לי. אני החלטתי להיות מצליחנית, להאמין בעצמי וביכולתי להשיג את כל מה שאני. החלטתי... מה היה המשפט? איפה הדף? הלו יש לך כבלים? מה אתה צועק? תגיד שאין. צריך לנשום ולשחרר. לנשום ולשחרר. שום צריך. הכל כשורה בעולמי. הגרר מגיע. צריך להחליף את הפלגים. אני משחררת צ'ק באהבה. כל רמזור אדום מבורך, מבקשת חנייה. נתקלת באוטו שיוצא ללא איתות. תגיד, אתה נורמלי? שימי לב לרווח שבין המילים. אני שמה לב לרווח שבין השיניים של הנהג שמקלל אותי ואת אימי, ומשחררת אותו מחיי. אני יוצאת לקחת פרטים, מברכת סיגריה, הטלפון מצלצל, הפגישה הסתיימה. הכל כשורה בעולמי. אני קובעת פגישה מיידית עם המטפל שלי, כדי לבדוק מה אינו כשורה בעולמי. רעב עולה מקיבתי. גופי הנבול מאותת לי. שעת הפירות נגמרה, אין קטניות מבושלות בעלים ירוקים באוטו. אולי פלאפל? בפיתה יש גלוטן, גבינה יוצרת ליחה, עגבניות מעוררות את היאנג, חומוס עושה גאזים, שוקולד משמין ועושה חורים. אוי, שכחתי להבריש את המרידיאנים, ואת סדרת תרגילי העוצמה. זהו זה. אני מיד שולחת לעצמי סליחה, חונה חנייה כפולה, קונה כמה אגוזים לא קלויים, לא מומלחים, לא אורגניים וגם לא טעימים. מברכת אותם במהירות לפני שהפקחים יברכו אותי בדוח, וממריאה לדרכי להתפתחות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המטפל שואל אם הכנתי את שיעורי הבית, לכתוב את כל תולדות חיי ביד ימין בעט כדורי, מהסוף להתחלה תוך הקפת עצמי במעגל אור, על רגל אחת. כנראה שבגלל זה ההתקדמות נעצרה. מה זאת אומרת אין זמן? זה ייקח לי בערך ארבעים שנה. סבלנות. סבלנות והתמדה. פנקס צ'קים גדול, אשראי חופשי והמון זמן פנוי. מיד לבקש סליחה. אלו אמונות. שיפוטיות, פחד, אשמה, טינה וספקות. מחשבות יוצרות מציאות. כל מה שאני צריכה מגיע בתזמון מושלם. בעיקר החשבונות. אני מנשקת אותם באהבה. בבקשה מלאכים, שחררו אותי מדפוס הקורבן. המטפל לוחץ לי על הצ'אקרה, עליי לדמיין את עתידי בתוך מעגל אור סגלגל. למה לא רואה מעגל אור סגלגל? אנחנו בוחרים את השיעורים שלנו. אני צריכה סיגריה שאוכל לשחרר מחיי באהבה, מה פתאום צריכה? אני בוחרת. נושמת אוויר ומבקשת עוצמה. הכל כשורה בעולמי. אני מקבלת אנרגיות טריות מהמטפל, משאירה לו צ'ק דחוי ואוהב, יוצאת ממנו מודעת וקלילה. מתקשרים מהבנק, אין לי כיסוי לצ'ק. המכונית נכבית ברמזור. יבורך המוסכניק על השיעור. מי ייתן ולא יצליח לחתן את בתו. אני חושבת מחשבות חיוביות. מברכת את חיי. אני בדרך. אני משגשגת בכל מקום שאליו אפנה. אלו שיעורים נפלאים. מי אמר שקל להתפתח? העיקר שזה עובד. זה עובד, נכון? מה שאני צריכה מגיע אלי בסדר מושלם של זמן ומרחב. מי אני שאתווכח עם סדר מושלם. טוב, שיהיה, הכול כשורה בעולמי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחברת
|
|
|
|
|
|
|
לימור גינזבורג היא מחזאית, במאית ושחקנית. יוצרת ההצגות שרינגרה ובזמן הווה. מתרגלת ויפאסנה ושאר ירקות.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
