 |
/images/archive/gallery/213/187.jpg קארל גוסטאב יונג.
 |
|
|
|
|
| תפיסה דתית לעולם תבטא אמת עמוקה יותר מאשר תיאוריה מדעית - פרק מספרו של קרל גוסטב יונג |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
קרל גוסטב יונג
26/5/2005 19:19 |
|
|
|
|
|
|
|
עבור בינוניות אינטלקטואלית מסוימת, המאופיינת על ידי רציונליזם נאור, מהווה תיאוריה מדעית המפשטת את הדברים אמצעי הגנה טוב מאוד, בשל אמונתו האיתנה של האדם המודרני בכול מה שנושא את הכותרת "מדעי". תווית כזו מרגיעה את השכל מיד, כמעט כמו שעשתה זאת האמרה: "רומא אמרה את דברה, העניין נחתם" (Roma locuta causa finita). מעמדתה של האמת הפסיכולוגית יש לפי דעתי לכל תיאוריה מדעית, לא חשוב כמה שנונה היא עשויה להיות, ערך פחות משיש לדוֹגמָה הדתית, ולו רק מהסיבה הפשוטה שתיאוריה היא בהכרח מופשטת ואך ורק רציונלית, בעוד שהדוֹגְמה מבטאת כוליות לא רציונלית דרך הדימוי שלה. שיטה זו מבטיחה שעתוק הרבה יותר טוב של ממשות כל כך לא רציונלית כמו הקיום הנפשי. יתר על כן, הדוֹגְמה חבה את קיומה ואת צורתה מחד גיסא להתנסויות ישירות ב"גנוסיס", המכונות התגלויות, כמו למשל האדם-האל, הצלב, הלידה הבתולית, ההתעברות הטהורה, השילוש וכן הלאה, ומאידך גיסא לשיתוף הפעולה הבלתי פוסק בין מוחות רבים במהלך מאות רבות של שנים. אולי לא ברור לכם לגמרי מדוע אני מכנה דוֹגְמוֹת מסוימות "התנסויות ישירות", שהרי הדוֹגמה מצד עצמה היא אכן בדיוק מה שהתנסות "ישירה" שוללת. ובכל זאת, הדימויים הנוצריים שהזכרתי אינם אופייניים לנצרות בלבד (אף על פי שבנצרות הם קיבלו ביטוי ומימוש, שבקושי אפשר להשוותם לדתות אחרות). לעתים תכופות לא פחות אנו פוגשים בהם בדתות פגניות, ומלבד זאת הם יכולים להופיע מחדש בספונטניות בכל הווריאציות האפשריות כתופעות נפשיות, כפי שבעבר הרחוק הם נבעו מתוך חזיונות, חלומות ומצבי טרנס.
רעיונות כאלה לעולם אינם מומצאים. הם החלו להתקיים עוד בטרם למדה האנושות להשתמש ברוח כפעילות מוכוונת מטרה. לפני שבני האדם למדו להפיק מחשבות, באו המחשבות אליהם. הם לא חשבו, כי אם חוו את התפקוד הרוחני שלהם. הדוֹגְמה היא כמו חלום שמשקף את הפעילות הספונטנית
והאוטונומית של הפסיכה האובייקטיבית, כלומר של הלא-מודע. ביטוי כזה של הלא-מודע הוא אמצעי הגנה יעיל הרבה יותר כנגד התנסויות ישירות נוספות מאשר תיאוריה מדעית. התיאוריה חייבת לזנוח את הערכים הרגשיים של ההתנסות, ואילו הדוֹגמָה היא, להפך, מלאת הבעה עד מאוד דווקא בהיבט הזה. תיאוריה מדעית נעקפת עד מהרה על ידי אחרת. הדוֹגמה נמשכת מאות רבות של שנים. לא מן הנמנע שהאדם-האל הסובל הוא בן 5000 שנים לפחות, והשילוש הוא ככל הנראה עתיק עוד יותר.
הדוֹגמָה מביאה את הנשמה לידי ביטוי שלם ומלא יותר מאשר תיאוריה מדעית, מכיוון שזו האחרונה מנסחת אך ורק את התודעה. יתרה מזאת, תיאוריה אינה יכולה להרחיק אל מעבר לתיאור של משהו חי באמצעות מושגים מופשטים. הדוֹגמָה, לעומת זאת, מבטאת את התהליך החי של הלא-מודע באופן הולם בצורתה של הדרמה על אודות חטא, כפרה, קורבן וגאולה. מנקודת המבט הזו, הרי זה מעורר השתאות שאי אפשר היה להימנע מהפילוג הפרוטסטנטי. אבל מאחר שהפרוטסטנטיות נהפכה להצהרת האמונה של השבטים הגרמאניים ההרפתקניים – עם הסקרנות, דחף הכיבוש וחוסר ההתחשבות האופייניים להם - הרי אפשרי הדבר שהאופי המיוחד שלהם לא הסתדר עם השלום של הכנסייה, לפחות לא לאורך זמן. זה נראה כאילו הם לא הרחיקו לכת עד כדי כך, שהם יכלו לסבול תהליך של גאולה ולהכפיף את עצמם לאלוהות שנחשפה במבנה האדיר של הכנסייה. אולי היה בכנסייה יותר מדיי מן האימפריה הרומאית (Imperium Romanum) או מהשלום הרומאי (Pax Romana), לפחות יותר מדיי עבור האנרגיות שלהם, אשר אז וגם היום עדיין אינן מבויתות במידה מספקת. ייתכן שנדרשה להם התנסות לא מעודנת ופחות נשלטת באלוהים, כפי שקורה לעתים קרובות אצל עמים תאבי הרפתקה וחסרי מנוחה, שהנם צעירים מדיי בשביל צורה כלשהי של שמרנות או ביות. הם סילקו על כן את התיווך של הכנסייה בין אלוהים לאדם, חלקם יותר, אחרים פחות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
בעקבות החרבת חומות המגן איבד האדם הפרוטסטנטי את הדימויים הקדושים כביטוי של גורמים לא מודעים חשובים, יחד עם הטקס, אשר מקדמת דנא היה דרך בטוחה להתמודדות עם הכוחות הבלתי צפויים של הלא-מודע. כמות גדולה של אנרגיה שוחררה כתוצאה מכך וזרמה מיד אל תוך הערוצים הנושנים של הסקרנות ודחף הכיבוש. מתוך כך נהפכה אירופה לאִמָם של דרקונים, אשר בלעו את חלק הארי של כדור הארץ.
מאז אותם ימים נהפכה הפרוטסטנטיות לחממה עבור פילוגים ובה בעת גם עבור פיתוח מהיר של מדע וטכנולוגיה, שמשכו את התודעה האנושית במידה כזו שהיא שכחה את העוצמות הבלתי צפויות של הלא-מודע. הקטסטרופה של המלחמה בשנת 1914 והגילויים יוצאי הדופן של הפרעה רוחנית עמוקה, שהופיעו בעקבות המלחמה, היו הכרחיים על מנת לעורר ספק אם באמת הכול כשורה עם רוחו של האדם הלבן. לפני פרוץ המלחמה בשנת 1914 היינו משוכנעים לגמרי שהעולם ניתן לכאורה לתיקון באמצעים רציונליים. עכשיו אנו חוזים במחזה המדהים שבו מדינות מעלות את התביעה הקדומה של התיאוקרטיה, כלומר התביעה לטוטליות שמלווה באופן בלתי נמנע בדיכוי של הדעה החופשית. אנו רואים שוב כיצד אנשים גודעים זה את גרונו של זה למען תיאוריות ילדותיות המתיימרות להקים את גן העדן עלי אדמות. לא קשה לראות שכוחותיו של העולם התחתון - שלא לומר של הגיהינום - שקודם לכן נכבלו פחות או יותר בהצלחה בתוך מבנה רוחני ענקי ונעשו מועילים, יוצרים עתה או לפחות מנסים ליצור עבדוּת מדינה וכלא לאומי שממנו נעדר כל קסם נפשי או רוחני. כיום ישנם אנשים לא מעטים המשוכנעים שהיגיון אנושי בלבד אינו יכול לעמוד כראוי במשימה הכבירה, לכבול את הר הגעש שפרץ החוצה.
התפתחות זו כולה גורל. לא הייתי מטיל את האשם בכך על הפרוטסטנטיות או על הרנסנס. אבל דבר אחד הנו ודאי - האדם המודרני, פרוטסטנטי או לא, איבד במידה רבה את הגנתן של החומות הכנסייתיות, שמאז ימי רומא הוקמו וחוזקו בהקפדה; הוא התקרב בשל האובדן הזה לתחומה של האש המחריבה והיוצרת עולמות. החיים נהפכו מהירים יותר ואינטנסיביים יותר. העולם שלנו מזועזע; הוא ספוג בגלים של חוסר מנוחה ואימה.
הפרוטסטנטיות הייתה ועודנה סכנה גדולה, ובה בעת גם אפשרות גדולה. אם היא תמשיך להתפורר ככנסייה, או אז יוביל הדבר לכך שמן האדם יופשטו כל הביטחונות ואמצעי ההגנה הרוחניים שלו, השומרים עליו מפני ההתנסות הישירה באותם כוחות, הממתינים בלא-מודע לשחרורם. הבה נביט בכל האכזריות שלא תאוּמן אשר מתקיימת בעולמנו המתורבת כביכול; הכול נובע מהישות האנושית ומהמצב הרוחני שלה! הביטו באמצעים השטניים של ההרס! הם הומצאו על ידי ג'נטלמנים תמימים לגמרי, על ידי אזרחים הגיוניים ונשואי פנים, המהווים את כל מה שאנו מייחלים לו. כאשר כל העניין הזה יתפוצץ ויפתח את שעריו של גיהינום בל יתואר של הרס, או אז לא יראה איש כמי שהיה אחראי לכך. זה פשוט קורה, ועם זאת הכול מעשה ידי אדם. אבל מכיוון שכל אחד משוכנע בצורה עיוורת שהוא אינו אלא התודעה הענווה והלא חשובה עד מאוד שלו, אשר ממלאת את חובותיה באופן מסודר ומתפרנסת במתינות, הרי שאיש אינו מבחין שכל ההמון הזה, המאורגן באופן רציונלי ושנקרא מדינה או אומה, מונע על ידי עוצמה לא אישית לכאורה, סמויה מן העין אך איומה ונוראה, אשר שום אדם ושום דבר אינו יכול לעצור בעדה. עוצמה מבעיתה זו מוסברת לרוב כיִרְאָה מפני האומה השכנה, שלגביה מניחים שהיא אחוזה על ידי שטן זדוני. מאחר שאין ביכולתו של איש להבחין היכן ובאיזו מידה הוא עצמו אחוז דיבוק ואינו מודע, או אז פשוט משליכים האנשים את מצבם האישי על השכן, ואי לכך זה הופך לחובה קדושה להחזיק בתותחים הגדולים ביותר ובגז הרעיל ביותר. הגרוע מכול במהלך הדברים הזה הוא שהאנשים צודקים לגמרי. כל השכנים נשלטים על ידי פחד בלתי נשלט ובלתי ניתן לשליטה, בדיוק כמונו. במוסדות לטיפול במשוגעים זו עובדה מוכרת היטב, שמטופלים הסובלים מפחד מסוכנים הרבה יותר מאלה המונעים על ידי זעם או שנאה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המאמין הפרוטסטנטי מופקד בידיו של האלוהים לבדו. בשבילו אין וידויים, אין מחילה ואין אפשרות של פעולה אלוהית (opus divinum) מכפרת משום סוג. הוא חייב לעכל את חטאיו לבד, והוא אינו לגמרי בטוח במתן החסד האלוהי, שנעשה בלתי מושג בשל היעדרו של ריטואל הולם. לנוכח העובדה הזו נהפך המצפון הפרוטסטנטי לדרוּך, ולמצפון הלא נקי הזה יש התכונה הלא נעימה של מחלה חמקמקה – הוא דוחק את האנשים למצב של אי-נוחות. אבל מתוך כך יש לפרוטסטנטי הסיכוי היחיד במינו להתוודע לחטאים עד מידה מסוימת, שהנה בקושי ניתנת להשגה עבור המנטליות הקתולית, שכן וידויים ומחילה תמיד ערוכים לאזן מתח רב מדיי. הפרוטסטנטי, לעומת זאת, נזנח להתמודד עם המתח שלו, שיכול להמשיך לחדד את המצפון שלו. מצפון, ובאופן יוצא מן הכלל מצפון לא נקי, יכול להיות מתנה משמיים, חסד של אמת, אם נעשה בו שימוש לשם ביקורת עצמית נעלה יותר. ביקורת עצמית כפעילות אינטרוספקטיבית בעין בוחנת הנה חיונית עבור כל ניסיון להבין את הפסיכולוגיה האישית. אם מישהו עשה משהו שאינו מובן לו, והוא שואל את עצמו מה יכול היה לגרום לו לעשות את זה, הוא זקוק לכוח המניע של המצפון הלא נקי, וליכולת ההבחנה המתאימה לו, כדי לגלות את המניע להתנהגות האישית. רק כך אפשר לראות אילו מניעים שולטים במעשים האישיים. הדוֹקְרָן של המצפון הלא נקי מדרבן אפילו לגלות דברים שהיו קודם לכן לא מודעים, ובדרך הזו אפשר לחצות את סף הלא-מודע, וכך להתוודע לאותם כוחות לא אישיים, אשר עושים את הפרט לכלי לא מודע בשירותו של רוצח ההמונים החבוי באדם. אם הפרוטסטנטי שורד את האובדן הגמור של הכנסייה שלו ועדיין נשאר פרוטסטנטי, כלומר אדם שהנו חסר מגן כלפי אלוהים ואינו נשמר עוד באמצעות חומות או קהילות, או אז יש לו האפשרות הרוחנית המיוחדת במינה של ההתנסות הדתית הישירה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
