 |
/images/archive/gallery/310/430.jpg פוקהונטס בגירסת דיסני.
 |
|
|
|
|
| מה באמת קרה לבתו של ראש השבט שנולדה בשם מטואקה, התפרסמה כפוקהונטס ונקברה כרבקה מתחת לצלב נוצרי, מהרגע שראתה לראשונה אדם לבן?
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שילוח
26/5/2005 20:49 |
|
|
|
|
|
|
|
זוהר הצפון, שמי הלילה הקפואים
משוטים חותכים את המים
במעוף ארוך ומהיר
מהאדם הלבן אל השדות הירוקים
ואל המולדת שלא ראינו מעולם
הם הרגו אותנו בטִיפּים שלנו
והם שיספו את נשותינו
אולי השאירו כמה תינוקות
בוכים על האדמה
אבל
מקלות האש והעגלות הגיעו
והלילה יורד על השמש השוקעת
ובבית הרביעי יאנג כמֵה לדעת:
הלוואי שהיית צייד
הייתי נותן אלף פרוות
כדי לישון עם פוקהונטס
ולדעת איך הרגישה
בבוקר בשדות הירוקים
בארץ המולדת שלא ראינו מעולם
(ניל יאנג, Rust Never Sleeps, 1979, Unplugged 1993)
חייה של פוקהונטס, נסיכה אדומת עור שהפכה לאחר מותה לסמל אמריקני, בת לתרבות שאיננה עוד, יכולים להתפרש כסיפור על תחילתה של ידידות מופלאה או כסמל לטרגדיה שעברו ילידי אמריקה לפני 400 שנה, טרגדיה שממנה לא שוקמו מעולם.
את ההיסטוריה ניתן לספר בצורות שונות ומנוגדות לחלוטין. כל מה שצריך זה צמא תמידי לניחוחות רומנטיים או לחילופין זעם על חוסר צדק, מעט אקזוטיקה וחלוקה ברורה לטובים ורעים. יש סיבות רבות לכך שהגרסה הלבנה לסיפור של פוקהונטס (זאת שמשתקפת בצורה מעוותת לחלוטין בסרט של דיסני) שונה מהגרסה האדומה. סיבה אחת היא שהחברה הלבנה לא יכולה להרשות לעצמה להצטייר כמחריבת תרבות, סיבה נוספת - האנשים שהעידו וסיפרו על מה שקרה שם היו סוחרים וחיילים מאנגליה. הם לא הבינו את התרבות המקומית השונה כל כך מזו שלהם. מה שידוע לנו על פוקהונטס מבוסס על דיווחים מיד שנייה, היא עצמה מעולם לא למדה לקרוא ולכתוב.
הילידים האמריקנים לא אוהבים את מה שקרה לה, לדעתי גם הפמיניסטיות לא. חייה המיתולוגיים של הנערה מיערות וירג'יניה הם סופה של תרבות אחת שבמרכזה הטבע, הרוח הגדולה וחיי השבט, ותחילתה של תרבות אחרת שבמרכזה ההון והפרט שאוגר ממון ונחפז להשתמש בו לשופינג.
ניל יאנג רוצה לדעת את מה שאף פעם הוא לא ימצא בסרטים של דיסני. בעולמו של וולט דיסני לטובים יש אפים זעירים, עיניים גדולות ושיניים מבהיקות מלובן. מותר להם להיות שובבים בתנאי ששובבותם לא חורגת ממוסכמות המשפחה של העולם הנוצרי הבטוח והטוב. זה עובד גם אם הם שייכים לעם שאותו נציגיו החיוורים של העולם הנוצרי כמעט מחקו מעל פני האדמה. ילדות בנות 12, למשל, לא מסתובבות עם בחורים מבוגרים מאחורי הגב של אבא. פוקהונטס שלנו היתה בת 12 בלבד, בת מצווה אם תרצו, כשפגשה את ג'ון סמית', מי שכביכול הפגיש את העולים החדשים מאנגליה עם הילידים האדומים והפך גם הוא לסמל אמריקני.
מה באמת קרה לבתו של ראש השבט שנולדה בשם מטואקה, התפרסמה כפוקהונטס ונקברה כרבקה מתחת לצלב נוצרי, מהרגע שראתה לראשונה אדם לבן?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
כך באמת נראתה פוקהונטס. דיוקן שצויר בזמן שהותה בלונדון
|
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
פוקהונטס נולדה בערך בשנת 1595 בארץ שהאדם הלבן קרא לה וירג'יניה. היא היתה בתה של אחת ממאה נשותיו של ראש השבט החזק פווהאטן. בשל אופיה הנמרץ היא זכתה לשם פוקהונטס שמשמעותו שובבה קטנה. ב-1697 אנגלים נחתו בחוף, זאת הפעם הראשונה בה פוקהונטס ראתה אדם לבן. העולים החדשים ישבו בקולניית ג'יימסטאון, ממנה יצא קפטן ג'ון סמית' כשהוא מוביל משלחת מחקר. המסע הנועז נגדע כאשר ילידים אדומי עור לכדו את הקפטן וחבורתו והביאו אותם אל מקום מושבו של הצ'יף במקום שנקרא ווראווקומוקו על גדות נהר יורק, כ-19 קילומטרים מג'יימסטאון.
המשך הסיפור, כפי שהוא מוכר לנו, מבוסס על עדותו של סמית' עצמו, שככל הנראה תיבל אותו באי אילו ניחוחות רומנטיים, לאו דווקא כאלה המבוססים על המציאות. זה הולך ככה: כשסמית' הובא אל הצ'יף פווהאטן הוא התקבל תחילה יפה ואף נערכה לכבודו סעודה. אבל מאוחר יותר גררו אותו משם והוא אולץ לשכב בין שתי אבנים גדולות. בני השבט ניצבו מעליו עם אלות, מוכנים לחבוט בו למוות, כאשר ילדה קטנה - הלוא היא פוקהונטס - הופיעה, השתטחה מעליו וחצצה בינו לבין ה"רעים" בגופה. כשאבא פווהאטן ראה זאת הוא הכריז שסמית' ופוקהונטס הם מאותו רגע ואילך חברים. העובדה שהיא היתה לכל היותר בת 12 והוא קפטן לבן מאנגליה, או שכל מה שקרה שם כולל ההשתטחות של פוקהונטס זה חלק מריטואל מקובל בשבט, לא מפריעה למי שבחר להאמין לסיפור הזה.
הריטואלים היו חלק מרכזי בחברה האינדיאנית ורובם הוקדשו לכוחות הטבע השונים. הטבע והאדמה היו "הפרות הקדושות" בתרבות שהתעצבה בהתאמה לאורחות החקלאות והציד שלה. סמית' וחבריו שנחלצו מגדותיו הצפופים, האורבניים והמצחינים של נהר הת'יימז בלונדון לא יכלו להבין זאת. מה שמעניין הוא שאצל הילידים לא היתה הפרדה ברורה בין מיתוס לריטואל ודווקא סמית' הנוצרי הפך את האירוע שאליו נקלע למיתוס אמריקני.
בסרט של דיסני רואים גבר בלונדיני גבוה וחסון חובק מין דוגמנית-על בבגד מועדונים מעור. במציאות הוא היה גבר נמוך ומזוקן והיא ילדה קטנה שמסתובבת עירומה בכפר. אגב, לטובת הצופים הצעירים: בחורות אינדיאניות והחברים הבלונדינים שלהן לא מדברים עם עצים ועם דביבונים מבלי להיעזר קודם בחופן מעשביית היער.
סמית' כתב ספר - "ההיסטוריה הכללית של וירג'יניה" - המתאר את חייו ביבשת החדשה. מדבריו עולה כי בלעדיו ההתיישבות הלבנה על אדמת וירג'יניה לא היתה מצליחה לשרוד ולהתפתח. הוא לוקח על עצמו בהתנדבות את דמות הגיבור הלאומי. לחלק ניכר מעדויותיו של סמית' לא נמצאו אישושים והקבלות בכתבים אחרים מהתקופה.
תושבי שמורת רנקוקוס שבמדינת ניו ג'רסי, המגדירים את עצמם כאומת פווהאטן, אומרים באתר האינטרנט שלהם שחבריו של קפטן סמית' העידו עליו שהיה חייל קנטרן, שאפתן, מרפקן ורודף בצע. ועוד משהו - סיפורו של סמית', זה שרוי דיסני החליט לעשות עליו קופה, הושמע לראשונה רק 17 שנים לאחר המקרה והיה אחד משלוש גרסאות שעל פיהן ניצל האיש בזכותה של אישה רמת מעלה. סיפור האלות הונפק, אומרים הפווהאטנים, כדי להצדיק את המלחמה שנפתחה מאוחר יותר כנגד השבט. ליוצרי הסרט היה נוח לאמץ את הגרסה המוכרת שמשרתת היטב את המיתוס של "אינדיאנים טובים ואינדיאנים רעים" ומתיישבת נפלא עם הנוסחאות הוולט-דיסניות הכאילו-חינוכיות ומדיפות ניחוח משחת השיניים.
אחרי שהאלות הונחו, אם הונפו אי פעם, סמית' הוכרז כבנו של פווהאטן או כמעין משנה לראש השבט והאחווה פרחה. במשך כשנה פוקהונטס החיננית היתה מבקרת תכופות בג'יימסטאון וקיימה סחר חליפין עם הלבנים. בתמורה למזון ופרוות היא קיבלה גרזנים וחפצי סדקית זולים. על פי סמית' הקשרים עם חברתו המקומית הצילו את אנשי ג'יימסטאון מגוויעה ברעב וממחלות. וכך, בת השבט החלה לדלג - תרתי משמע - בין שני העולמות: זה שממנו באה, שהחשובים בערכיו הם שמירה על האדמה, הרמוניה עם הטבע והימנעות מהרג מיותר וחיי שיתוף ועזרה הדדית בעבודת האדמה, ולעומתו ערכי הקניין שהובאו בספינות הגדולות מחופי אירופה הרחוקים. דוגמה סמלית לפער היא הטבק שפיטם את המקטרות שחלקו ביניהם האינדיאנים והפך על ידי הלבנים לסחורה שפיטמה כיסים של כמה מהם.
באחד מהביקורים נמסר לפוקהונטס שחברה ג'ון סמית' נפטר (הוא נפצע ברגלו בהתפוצצות אבק שריפה והושב לאנגליה, חי גם אם לא בועט).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האם פוקהונטס השתוחחה תחת הצלב מרצונה?
|
|
|
|
|
|
|
ב-1610 פוקהונטס נישאת או מתארסת לבן שבטה קוֹקהוּם וחיה בקרב עמה. אבל קשריה עם הלבנים לא פסקו. אחד מהם, קפטן סמואל ארגאל החליט לחטוף אותה למטרות כופר. ארגאל ידע היכן פוקהונטס נמצאת והצליח לחטוף ולכלוא אותה בספינה שלו. סיפור החטיפה מתרחש מתישהו בין 1610 ל-1614 ובסופו קוקהום לא זוכה לראות בשיבתה של רעייתו. ייתכן שעל פי המקובל במסורת השבטית הוא היה מקבל הכרה כבעלה רק אם היה מציל אותה מידי שוביה, אבל זה לא קרה. קוקהום מת לפני שפוקהונטס חזרה אל המשפחה. בהתחלה היא התמרדה והתלוננה על תנאי השבי, אבל נרגעה כעבור זמן מה. כנראה שהכומר שמונה להשגיח עליה היה איש חביב. ארגאל הודיע לפווהאטן שבתו תשוחרר בתמורה לשחרור שמונה אסירים לבנים שבידיו, החזרת נשק ותחמושת שהילידים גנבו ואם אפשר אז שיוסיף גם תירס. אביה של פוקהונטס העביר לשובים חלק מהכופר וביקש בתמורה שבתו, עדיין בת עשרה, תקבל יחס הוגן במקום בו היא מוחזקת. היא היתה שבויה במשך שלוש שנים. כנראה שהאצילה, צעירה וחיננית, משכה אליה לא מעט מבטים של חיילים לבנים, מין מילואימניקים אנגלים מהמאה ה-17.
ב-1613 ארגאל מביא את השבויה ליישוב הלבן החדש הנריקו ושם היא זוכה למה שמכונה במקומותנו "הקלות בעוצר" וגם לסדרת החינוך שהכשירה אותה להיות גיבורה אמריקנית. אז מתחיל הפרק הנוצרי בחייה, שמסתיים תוך שנים מעטות, על אדמה זרה ובו הבגדים השבטיים מוחלפים במחלצות של ליידי והשם פוקהונטס הופך לרבקה. האם פוקהונטס השתוחחה תחת הצלב מרצונה? כרגיל, תלוי את מי שואלים.
אחד מחיוורי הפנים שחזו בשבויה היה ג'ון רולף, אלמן בן 29 וסוחר טבק, שעדיין כאב את מות אשתו ובנו שנפטרו זמן קצר לאחר הגיעו לאמריקה. בסרט של דיסני הוא נראה כמו העתק של ג'ון סמית', אליל בלונדיני עם פן. הסוחר זכה לבסוף בפוקהונטס, בתנאים שלו. המעשנים אולי ירצו להודות לרולף - הוא למד מהילידים כיצד מגדלים טבק והיה מהראשונים שהביאו לאירופה את הצמח ששינה לעד את פני הברים בעולם.
ב-1614 פוקהונטס מובאת מהשבי בחזרה אל ביתה ואל אביה על ידי שליט היישוב הנריקו - תומאס דייל, שדרש את יתרת הכופר מפווהאטן. הם לא הגיעו לבד. דייל צירף אל המשלחת 150 אנשים חמושים. הגירסה הלבנה מספרת שאנשי השבט תקפו את הלבנים ואלה בתמורה שרפו בתים, הרסו את הכפר והרגו כמה אנשים. פוקהונטס נשלחה לחוף, שם נפגשה מחדש עם שניים מאחיה וסיפרה להם שהיא מאוהבת ורוצה להינשא לגבר אנגלי, רולף הנוצרי האדוק. פווהאטן נתן את הסכמתו והחתונה האדומה-לבנה התקבלה כהסכם שלום בין שני הצדדים, למרות שהכופר לא שולם במלואו. שמחתו של רולף לא היתה שלמה - כנוצרי טוב הוא התייסר שבועות ארוכים מהחלטתו לשאת את האינדיאנית. הבעיה נפתרה כאשר היא הוטבלה לנצרות וקיבלה את השם רבקה, "למען המטעים, לטובת כבוד הארץ שלנו, לתהילת האלוהים ולמען אמונתי..." - כך הסביר את ההטבלה הבעל הטרי.
תושבי שמורת רנקוקוס מאמינים שלחתונה לא היה שום מימד רומנטי. מבחינתו של רולף היה מדובר בנישואי תועלת, טענה שמחוזקת על ידי הפרק הבא בסיפור, המוכר לילדי ישראל והעולם כפוקהונטס 2. רולף המונוגמי הנוצרי זכה בראש שבט אחד כחותן ובמאה חותנות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
ג'ון סמית'. סמל אמריקני, לא בעיני הילידים
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שליט הנריקו היה איש עסקים עם מטרות שצריך לקדם. ב-1616 הוא מרים עוגן ויוצא אל המולדת הישנה כדי לגייס כספים ולקבל את תמיכתו של בית המלוכה ב"חברת וירג'יניה" ובמושבה האנגלית. כחלק מאסטרטגיית יחסי הציבור שלו הוא מצרף ילידים למסע, ביניהם השניים שכונו "הרולפים האדומים" - פוקהונטס ובנה הפעוט שנולד מהנישואים המעורבים. גם ג'ון רולף עולה על הספינה. פוקהונטס מגיעה ללונדון, נלקחת למסעדות ותיאטראות, מתחככת בבני החברה הגבוהה של לונדון ומובאת למפגש עם המלך ג'יימס הראשון. במסגרת האירועים החברתיים היא נתקלת בג'ון סמית', "חבר הילדות" שלה, שבמשך שנים חשבה שמת. המפגש מעורר בה סערת נפש. חשוב להזכיר שבשלב הזה סמית' טרם שיתף איש מחבריו בלונדון בסיפור ההצלה המפורסם. לפי דבריו של סמית', לאחר שפוקהונטס, שכבר היתה רבקה רולף, התגברה על הטלטלה הרגשית היא כינתה אותו "אבא", ביקשה ממנו שיקרא לה "בתי" ולא שכחה את אומץ ליבו.
ב-1617 משפחת רולף שוב עולה על הספינה כדי לצאת בחזרה לווירג'יניה. פוקהונטס לא שבה הביתה מעולם. זמן קצר אחרי היציאה לים היא חלתה, כנראה בשחפת. גוססת היא הורדה מהספינה, מתה ונקברה על אדמת אנגליה הזרה בגיל 22. במסגרת המיתוסים של מילים אחרונות נאמר שפוקהונטס ניחמה את בעלה במילים: "כל אחד צריך למות, העיקר שהילד חי". רק מספר שנים לאחר מותה של "רבקה" נזכר ג'ון סמית' לספר את מה שאולי קרה לו אצל הילידים של חופי וירג'יניה.
צ'יף פווהאטן נפטר ב-1618 ובני השבט שלו חוו דיכוי, הידרדרות וגזלת אדמות. "לרוע המזל את הסיפור העצוב הזה", אמר צ'יף רוי קרייזי הורס מאומת פווהאטן, "שצריך להביך את האמריקנים-האירופים, דיסני לקח והפך ל'בידור' והנציח סיפור המקדם מטרות אנוכיות על חשבונה של אומת פווהאטן". צ'יף רוי קרייזי הורס נפטר לפני חודשים ספורים.
ניל יאנג, שידוע כתומך בזכויותיהם של הילידים האמריקנים, נשאל לאחר צאת התקליט Rust Never Sleeps אם באמת היה נותן אלף פרוות כדי לישון עם פוקהונטס ולדעת מה הרגישה. "אני חושב שכן", ענה יאנג, "הייתי נותן את כל הפרוות שבידי ואחר כך יוצא לצוד לי נוספות". (הארגונים לשמירה על זכויות בעלי החיים מתבקשים לסלוח ליאנג במקרה החריג הזה, אם אפשר).
התרבות של הילידים שתפסה את האדמה כשייכת לכל יושביה הוחלפה בתרבות אחרת המתנהלת על פי עקרונות של תן וקח. יאנג מתאר את זה ככה:
הם טבחו את הבאפלו
בפינת הקוּפה שבבנק
המוניות דוהרות על כפות רגלי
ועיניי הפכו חסרות מבע
בקופסה הקטנה שלי
במעלה המדרגות
עם השטיח האינדיאני
ומקטרת לחלוק
גורלה של אומת פווהאטן הוא דגם מייצג למה שקרה ליתר השבטים בצפון אמריקה: אדמות נכבשו ולא הושבו עד היום, קהילות שלמות גוועו למוות בעקבות הרג עדרי הבאפלו שהיוו מקור מחיה מרכזי, מהתרבות ומהלשונות הרבות שהיו שגורות נותרו אך שרידים. החברה ההירארכית שנושאת על כפיים את זקני השבט הומרה בדמוקרטיה הקפיטליסטית של ארץ המגבלות הבלתי אפשריות.
בכל שנה בסתיו האמריקנים הלבנים מתיישבים ליד השולחן, זוללים תרנגולי הודו ופשטידת בטטה וחוגגים את חג ההודיה. רבים מהם ימותו תודות לטבק שקיבלו מהאינדיאנים. בינתיים, בשמורות, אינדיאנים צעירים משקיעים את יגונם ומוסיפים להתמכר לטיפה המרה. את היין, דמו הניגר של ישו, הם קיבלו מחיוורי הפנים.
מי שמספר לנו את סיפורם של ילידי אמריקה החל מהמאה ה-17 הם האנשים הלבנים. הם הרוב, הם השולטים, בידיהם מצויים השפה, הטכנולוגיה וההון. חלקם עושים את זה כמו יאנג, חלקם כמו דיסני, או אי שם באמצע הדרך.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
החתונה של פוקה ורולף. לא בדיוק מאהבה
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
