 |
/images/archive/gallery/312/166.jpg בודהה חצוי.
 |
|
|
| בודהיזם, יהדות ופאשלת הקורנפלקס הגדולה |
|
| שרה יוכבד ריגלר, 15 שנה בודהיסטית, חושבת היום שהאופי הנזירי של הבודהיזם מוביל לרוחניות מוגבלת בעוד שהיהדות, על מצוותיה, מציעה חיים רוחניים שלמים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שרה יוכבד רינגלר
31/5/2005 12:28 |
|
|
|
|
|
|
|
במשך 17 שנים עשיתי מדיטציות. לרוב, שלוש פעמים ביום. מטרתי היתה להגיע למצב תודעה נעלה, אותו מכנים הבודהיסטים "נירוונה" - תחושת אחדות עם היקום המתגברת על הרבגוניות והשוני שיש בו.
הגורו של האשראם שלי סיפר לנו שאבי השושלת שלו נהג לומר כי השכל והמחשבה הם כמו בריכה. בשל הגלים הרבים שבה (דרכי החשיבה), הבריכה (השכל) אינה יכולה לשקף כראוי את ה"שמש" (האמת). רק כשהבריכה, או השכל, דוממים לחלוטין (במדיטציה למשל), אז משתקפת ה"שמש", כלומר האמת, במלואה.
פעם אחת, בשנה ה-11 לחיי באשראם חוויתי מצב תודעה נעלה זה. השתתפתי כמנחה במדיטציה קבוצתית בחדר המקדש והרגשתי שתודעתי עולה מתוך גופי החוצה. השארתי מאחוריי את הזמן והמרחב ונכנסתי לתודעה של אחדות עם היקום.
לא הייתי
מודעת לכך ששהיתי כבר למעלה משעה במצב זה, ושחברי הקהילה יצאו מחדר המקדש על קצות אצבעותיהם להתחיל בעבודת יומם. כשבסופו של דבר הצלחתי "לרדת" ולפקוח את עיניי, נדרשה לי עוד כשעה לחזור למציאות.
הטקס הסתיים ואני יצאתי מחדר המקדש והתחלתי לקפל את הצ'ודר שלי (צעיף תפילה מיוחד) כשאחת מחברות הקהילה ניגשה אליי. בזמנו הייתי האחראית על תורנות המטבח באשראם והיא שאלה אם תוכל להחליף את התורנות שלה עם חבר אחר בקהילה. עד לאותה נקודה הרגשתי שאני "יורדת" לקרקע בהדרגתיות, "עם מצנח שחופתו מלאה אוויר", אך לפתע היא "ניקבה חור במצנח שלי". הנחיתה שלי היתה כואבת. צעקתי עליה שהיא הורסת לי את השלווה והלכתי בכעס לחדרי, כדי לברוח מרעש פטפוטם הבלתי פוסק של חברי האשראם בארוחת הבוקר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
יהו-בודהיזם
|
|
|
 |
|
|
|
יהודים רבים מאוד עוסקים בבודהיזם. תופעה זו נחקרה על ידי הסופר רוג'ר קמניץ ובספרו, "היהודי שבלוטוס" הוא מציין את העובדות הבאות: "נראה כי מוצאם של כשליש לפחות ממנהיגי הבודהיסטים במערב הוא יהודי, כמחצית מהמשתתפים בסדנאות הוויפאסאנה בעיר דרמהסלה בהודו הם ישראלים, וכשלושה רבעים מבין כלל המבקרים המערביים במרכז הרוחני של הדלאי למה גם הם יהודים!".
צעיר יהודי בשם טנזין ג'וש (לשעבר סטיבן גליקסמן מלונדון) חי בדרהמסלה במשך שנים ותיאר את 253 נדרי הנזירות שלו. בין עשרות הנדרים נכללו גם לבוש צנוע ואיסור על שהות בחלל אינטימי עם נשים. "זה לא שונה בהרבה מלהיות יהודי אורתודוקסי", הוא ציין.
אך הוא טעה. הבודהיזם הינו - במהותו ובתכליתו - ההפך הגמור ליהדות.
לתורת הבודהיזם ארבע "אמיתות נעלות":
1. העולם הוא סבל.
2. סיבת הסבל היא התאווה.
3. הפסקת התאווה היא הפסקת הסבל.
4. הפסקת התאווה ניתנת להשגה באמצעות דרך בת שמונה שלבים, הכוללים בין השאר דיבור נכון, פעולה נכונה, אורח חיים נכון וכן הלאה.
מטרת הבודהיזם היא לצאת מגלגל הלידה והמוות. לא ע"י התאבדות שמובילה לגלגול חדש, אלא על ידי נירוונה - מצב תודעה נעלה שמנתק את האדם מהמצב הגשמי.
"פאנקיסט ניהיליסט או נזיר בודהיסט, אתה לא רואה טעם לחיים ורוצה רק למצוא את הדרך החוצה מהעולם הזה", כך הסביר טנזין ג'וש את המעבר שעשה מפאנקיסט לונדוני לנזיר בודהיסטי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ככל שנמוכה דרגת הפעולה, כך ממריאים הניצוצות גבוה יותר
|
|
|
|
|
|
|
היהדות, בניגוד מוחלט לתפיסה זו, היא דרך שמתמקדת בעולם הזה. התורה מורכבת מתרי"ג (613) מצוות - תרי"ג כנגד רמ"ח (248) אברים ושס"ה (365) גידים. 248 מצוות "עשה" ו365 מצוות "לא תעשה". כשכל מצווה קשורה לאיבר אחר בגוף, משפיעה עליו ומקדשת אותו על ידי הפעולה. ("מצווה" מלשון "צוותא", גוף ונשמה, גשמיות ורוחניות) בדרך זו הופכת התורה את הפעולות הגשמיות למנוף אדיר להתעלות רוחנית, לא על ידי התנתקות מהחומר או בריחה מהמציאות, אלא על ידי הנאה מהחומר וקידושו.
התלמוד, הקובץ העצום של 63 כרכי התורה שבעל פה, מתאר בפרטי פרטים כל עצם הקיים בעולם. לכן, כשהוא דן לדוגמה בכלים הכשרים לנטילת ידיים, מתייחס התלמוד למגוון החומרים הקיימים, ביניהם כלי חרס, כלי עץ, כלים מעורות של חיות, כלים סדוקים, כלים שבורים וכו'. אין דבר שהוא יומיומי מדי עבור התורה לעסוק בו, לבחון אותו, ולהקצות אותו - או שלא להקצות אותו - לפעולה מקודשת.
נוסף על כך, על פי הקבלה, בכל עצם או פעולה גשמיים קיים ניצוץ של קדושה. שימוש נכון בעצם או בפעולה, בדרך שמכתיבה התורה, מצית את ניצוצות הקדושה, מעלה אותם לדרגה רוחנית ומביא אותם לכלל שלמות - מה שמכונה בפי העם "תיקון". תפקידנו בעולם, כיהודים, להעלות את הבריאה כולה לדרגה זו.
ככל שנמוכה דרגתם של העצם או הפעולה, כך ממריאים הניצוצות גבוה יותר. לדוגמה, לאחר שהיה בשירותים, מחויב היהודי לומר ברכה שכוללת את המלים: "גלוי וידוע לפני כסא כבודך..." ומה לשהייה בשירותים ולכסא הכבוד? על פי חז"ל הקדשתה של פעולה זו, אחת הארציות ביותר, מספקת לנו את האפשרות לעלות עד לרמת כסא הכבוד!
הגאון מוילנה, החכם בן המאה ה-18, אמר כי כל הדתות האחרות הן כמו השמים ואילו היהדות היא כמו הארץ. על פניו זה נשמע לנו תמוה ואף מזעזע. היתכן והיהדות היא כה "נמוכה" בהשוואה לדתות האחרות? ובכן, כשמטרתן של הדתות האחרות היא רק לגרום למאמינים להגיע למעלה, אל מעבר לעולם הזה, ומטרת היהדות היא להעלות את העולם כולו אל מעבר לעולם הזה, היא כבר לא נראית לנו דת כה "נמוכה".
אחד ההבדלים הבולטים למשל בין דתות המזרח ליהדות הוא בהתייחסותן ליחסים אינטימיים. הבודהיזם ושאר תורות המזרח רואים בהתנזרות את הדרך הנעלה מכולן, שכן העיסוק ביחסים אינטימיים משמעו כניעה לעצמי הנמוך. כל ה"יהו-בודהים" הרציניים שחיים בדרהמסלה מתנזרים מכך.
התורה, בניגוד לכך, מתבוננת בצורך האינטימי, בוחנת אותו, מווסתת אותו, ממסגרת אותו במערכות יחסים מסוימות ומקדשת אותו כדרך העוצמתית ביותר להתאחדות עם בן הזוג, כשדרך חיבור זה זוכים גם לקרבת אלוקים.
ודאי לא תאמינו אבל אחת ממצוות ה"עשה" בתורה המוטלת על הגבר היא לספק את אשתו מבחינה אינטימית (מעבר למצוות "פרו ורבו"). על פי התורה שבעל פה, האיחוד שבין איש לאשתו הוא הדבר הקרוב ביותר לאיחוד עם אלוקים. זהו קודש הקודשים ולפיכך על איחוד זה להיות מושלם ומספק בתכלית השלמות.
לעומת זאת, כת רוחנית מסוימת בהודו משתמשת באנרגיה של הקשר האינטימי כ"כלי רוחני". בתור שכזה, הקשר אינו אמור להתבצע דווקא עם הרעיה, אלא רצוי לקיים אותו עם אשה זרה. עבור היהדות, שמבחינתה האיחוד האינטימי הוא קודש קודשים העונה על כל היבטי הזוגיות: גופני, רגשי ורוחני, נתפסת שיטה זו כדבר מתועב והרסני היוצר פירוד והרחקה ומחטיא באופן מוחלט את המטרה לשמה הוא נוצר. זו גם הסיבה שהיהדות אוסרת על קיום יחסים אינטימיים בשעה שאחד מבני הזוג חושב על אדם אחר. השכינה, רוח ה', מגיעה למנוחה ולנחלה, רק כשבעל ואשה פועלים באחדות מלאה, בכל השלבים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
תכלית וכוונה
|
|
|
|
|
|
|
הבדל משמעותי נוסף בין הבודהיזם ליהדות הוא בתפיסת האלוקות. הבודהיזם הנה דת ללא אל. (על אף שהיא הפכה למעשה את בודהא עצמו לאל). קיומו של א-ל, או אפילו קיומה של נשמה בת אלמוות מוכחשים, או פשוט לא קיימים, בבודהיזם.
היהדות מצד שני, מתרכזת כולה באלוקים. אלוקים אינו רק מקור וסיבת כל הקיום כולו, אלא גם מקור התורה, אותה מערכת מורכבת המפרטת את ההתנהגות האידיאלית של האנושות. כל החוכמה נובעת מתורת האלוקים - "המדריך לחיים".
יתר על כן, אלוקים לא רק ברא את העולם, אלא ממשיך לקיים אותו בכל רגע ורגע, בעודו משגיח באופן אישי על מסלול ההתפתחות האישי של כל אחד ואחת. חיים תוך מודעות לקיומו של א-ל אחד, אהבת הא-ל והכבוד לא-ל, באים לידי ביטוי בשלוש מצוות שיש לקיימן באופן קבוע.
על פי הבודהיזם ותורות המזרח אין תכלית לעולם הזה. קיום העולם הוא סתמי והמתרחש בו נתפס כ"ספורט משעשע" ותו לו, ללא תכלית וללא כוונה יתירה משיש במשחקי כדור.
היהדות לעומת זאת, מכירה כי לקיומנו יש תכלית. אנו נוצרנו על מנת לקחת חלק מסוים במהלך ההיסטוריה האנושית, כשלכל אחד מאיתנו תכלית ייחודית ו"מסלול" מיוחד. אין לאף אדם תחליף וכל נברא הוא יצירה חד פעמית ייחודית.
תחושת אמת חזקה זו, היא שהופכת את היהודים ל"משוגעים למשמעות", אלה אשר תמיד מחפשים את המשמעות בחיים ואינם מסוגלים לקבל אותם כצופים פסיביים. עובדה אירונית היא, שחיפוש זה אחר משמעות הוא הדבר שמוביל יהודים כה רבים למזרח שם הם נאחזים היטב ב"משמעות" חייהם: להגיע להארה כי - החיים הם חסרי משמעות!
אך מטרת החיים על פי היהדות אינה רק מודעות רוחנית, אלא בעיקרו של דבר, פעולה גשמית מכוונת. לפיכך, לא ניתן להגיע להגשמה (הגשמה מלשון גשמיות!) באמצעות מדיטציה בלבד, אלא רק בשיתוף עם מצוות מעשיות: פעולות גשמיות המקדשות את החומר ומעלות אותו לדרגתו הרוחנית.
מודעות רוחנית, מה שהיהדות מכנה "כוונה", מספקת רקע הולם לפעולות אלה. מצווה שנעשית ללא כוונה מתאימה ומודעות לכך שבעשייתה מתבצע רצון אלוקים, אינה מממשת את מלוא הפוטנציאל הטמון בה. מצד שני, להט רוחני שאינו בא לידי ביטוי בפעולות ספציפיות, הינו חסר טעם.
נדמה כי גם מטרתה המוצהרת של המדיטציה היא השגת האמת המוחלטת באשר ליקום ולחיי המאמין. אך למרבה הצער, אדם יכול להיות מיומן במדיטציה ובה בעת לנאוף, לצאת מכליו ולהיות גאוותן.
הכרתי מורי מדיטציה גדולים שהיו שקועים בשלושת אלה. מסתבר אם כך שמודעות רוחנית כשלעצמה אינה מביאה למעשה הנכון.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המשימה האנושית
|
|
|
|
|
|
|
תנועת המוסר, טכניקה לצמיחה רוחנית שנוסדה על ידי רבי ישראל סלנטר במאה ה-18, מגדירה את "המשימה האנושית" באופן הבא: אדם מורכב מגוף ונשמה כשהנשמה היא החלק הנצחי והמושלם שבנו. גופנו לעומת זאת על כל תכונותיו, מעלותיו וחסרונותיו זקוק להשתלמות. הגוף הוא כמו ילד שהופקד בידינו. עלינו להאכיל, לרחוץ ולתת לו לנוח כראוי. עלינו להטיל עליו משמעת, לדאוג שיתנהג יפה, שיהיה טוב לזולת, ועלינו למנוע ממנו לפגוע בעצמו או באחרים. זו גם הסיבה שמצוות התורה הן גשמיות, משום שמטרתן לאמן את הגוף. מטרת היהדות אפוא היא לא רק להאיר את הנפש, אלא גם לעדן את הגוף.
משום כך, על אף שהנביאים הקדמונים והחסידים המודרניים עסקו במדיטציה, "מעופי תודעה" היוו תמיד עניין משני ביהדות. עבודתו הרוחנית העיקרית של יהודי היתה לאלץ את השפתיים לחייך לעבר שכן נבזי, ללמד את היד להניח מטבע בכפו של קבצן, לאסור את הלשון שלא תפלוט הערות ארסיות, להזין את הקיבה רק במזונות מותרים, לאמן את הנפש שלא להעדיף אדם על פני רעהו, לחנך את הלב לאהוב את ה', להורות לכתפיים לשאת את סלו של השכן, במיוחד אם הוא אויב, לשמור על הפה, שלא יתפרץ בזעם ועוד ועוד ועוד.
החיפוש אחר האחדות האלוקית אינו שייך לעולם הזה כי אם לעולם הבא. תכליתו של העולם הזה היא לתת מקום לאתגרים ולהישגים. על אף שיהודים, ובייחוד ישראלים, כמהים לשקט ושלווה, תכלית החיים היא להיעזר במצבים קשים, שבהם אנו נבחנים ומהם אנו לומדים, על מנת לצמוח.
טנזין ג'וש, אותו צעיר יהודי מדרהמסלה, ניסה להגדיר את ההבדל בין הבודהיזם ליהדות באופן הבא: "הבודהיזם טוען שהחיים הם סבל, אבל תורתו של בודהא מראה לנו את הדרך להפסיק את הסבל (באמצעות הנירוונה). הרעיון היהודי, מצד שני הוא לנסות ולהסתגל אליו".
טעות. היהדות אינה פורשת לעולם חשוך. היהדות מדברת בזכות קפיצה אל תוך האש, התעמתות עם הרוע, מאבק נגדו ועקירתו מעל פני האדמה ומנפש האדם. נכון שקשה לנזיר בודהיסטי להימנע מעיסוק בכסף ובהבלי העולם הזה. אך לא פחות קשה לעבוד תמורת שכר ואז להעניק מעשר ממנו לצדקה, בייחוד כשזקוקים לכל אגורה כדי לתקן את מכונת הכביסה. קשה לחיות בבידוד ובדממה במנזר, אך קשה עוד יותר להתרכז בא-ל וברעיונותיו הנשגבים בתוך התכונה מסיחת הדעת של חיי המשפחה.
העולם הוא מקום של אתגרים והישגים. ככל שהאתגר גדול יותר, כך גדול ההישג.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קורנפלקס והארה
|
|
|
|
|
|
|
בששת החודשים האחרונים עבדתי על מידת הכעס וההתגברות עליו. התלמוד מכנה את הכעס "עבודת אלילים", משום שהכעס הוא תוצאה של סגידה לרצונו של האדם. במהלך 15 השנים שחייתי באשראם, 16 השנים בהן עסקתי ביוגה והייתי צמחונית ו-17 השנים שבהן עשיתי מדיטציה, מעולם לא הצלחתי לשלוט במזגי החם.
ילדים קטנים הם הסביבה האידיאלית ללימוד התגברות על כעס. הם אי-רציונליים, סרבנים, מפריעים לישון, תובעניים ולא מסדרים את הבלגן שעשו. הם גם מלכלכים את הרצפה רגע אחרי שנוקתה, בדיוק כשאמם מחוסרת אנרגיה לחלוטין.
אני מודה כל יום לאלוקים על ילדיי האהובים. אבל אני גם צועקת עליהם - יותר מדי. כיום אני משתתפת בקבוצה של לימוד מוסר ונעזרת בטכניקות של שיטת המוסר כדי להתגבר על הנטייה הטבועה בי להגיב ללחץ באמצעות נאומים ארוכים וממושכים בפני האשם.
בשבוע שעבר היתה לבעלי, מפיק מוזיקלי, הקלטה חשובה בבוקר. ניסיתי להיות האשה המושלמת והצעתי להכין לו מקלות גזר ופולי חומוס לארוחת הצהריים. הוא קיבל זאת בהכרת תודה, אך בהכירו את נטייתי לאחר, התרה בי, שהוא חייב לצאת מהבית ב-8:30. "אין בעיה", הבטחתי לו. בכל מקרה, היה עליי לשלוח את בני הצעיר לבית הספר ב-8:20. עשר דקות הן בדיוק הזמן המספיק להכנת מקלות גזר, ולמילוי קופסה קטנה בחומוס. זה היה קטן עלי.
ב-8:19, בני הפיל קופסה של קורנפלקס שעמדה על שולחן המטבח. הלסת שלי נשמטה בבהלה כשראיתי את מאות פתיתי הקורנפלקס מתפזרים על רצפת המטבח. מסך המחשב שבראש שלי הבזיק עשרים פעם באותיות אדומות את האזהרה: פעולה בלתי חוקית! הלכלוך. הבזבוז. הכסף. הזמן.
לא יכולתי להוציא את הגזרים מהמקרר בלי לדרוך על שכבת הקורנפלקס שכיסתה את הרצפה. אילו הייתי מקדישה זמן לניקויה, לא הייתי מספיקה להכין לבעלי את ארוחת הצהריים שלו. התגובה האינסטינקטיבית הראשונה שלי היתה לצעוק על בני ולדרוש שינקה את הרצפה, גם אם הוא יאחר בשל כך לבית הספר. התגובה האינסטינקטיבית השנייה שלי היתה להתפרץ בכעס על בעלי הדייקן שהכניס אותי ללחץ כזה.
לא צעקתי ולא כעסתי. בטון דיבור רגוע שלחתי את בני לבית הספר. הלכתי בזהירות על הקורנפלקס אל ארון השירות. לקחתי מטאטא, דחפתי את כל הלכלוך לפינה אחת, שלפתי את הגזרים מהמקרר, קילפתי וחתכתי אותם מהר ככל האפשר, לקחתי את כל קופסת החומוס (זה לא יהיה יותר מדי, אמרתי לעצמי), שמתי הכול בשקית ניילון ובחיוך של אושר הושטתי לבעלי הממתין את ארוחת הצהריים שלו ב-8:33.
גל של אקסטזה שטף אותי. עשיתי את זה! בפעם הראשונה התגברתי על כעסי. היה זה הישג גדול יותר מכל נירוונה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחברת
|
|
|
|
|
|
|
שרה יוכבד ריגלר היא בוגרת אוניברסיטת ברנדייס. במסע הרוחני שלה היא הגיעה להודו, שם בילתה 15 שנים בהוראת מדיטציה ופילוסופיית הוודנטה. החל משנת 1987, היא חיה חיים של תורה ויהדות. סופרת במקצועה, מתגוררת בעיר העתיקה בירושלים, עם בעלה וילדיה.
המאמר פורסם לראשונה באתר aish.co.il.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
