 |
 |
|
|
|
|
| מה למדת עד היום? ניסים אמון על הדרך החמישית: דרך השאלה הגדולה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ניסים אמון
31/5/2005 13:38 |
|
|
|
|
|
|
|
בתקופה בה נולדו מנזרי הזן הגדולים בסין היו קיימות כבר ארבע דרכים רוחניות, אך המורים שם היו מנועים מלהשתמש בהן.
דרך הזן היא קודם כל בודהיסטית והמסר העיקרי של הבודהה היה: "הקשיבו לעצמכם בלבד. הטילו ספק בכל ידע שמקורו חיצוני. האמת מצויה בידכם מרגע שנולדתם, ומדיטציה היא השקט שבו היא יכולה להתגלות מחדש". הבודהא לא היה בעד אהבה לגורו זה או אחר, הוא לא היה בעד לימודים תיאורטיים, הוא התנגד לסמים שהיו מקובלים אצל הנזירים ההינדים והוא אסר על תעניות הגוף שהיו מקובלות אצל היוגים. את כל תורתו מיצה הבודהה בשלושה דברים: עשה טוב, הימנע מלעשות רע והקפד לנקות את המחשבה. התרגול המעשי היחיד שהוא הציע היה מדיטציה.
הנזירים הבודהיסטים הם קהילה רוחנית החיה מתרומות ונמצאת בקשר גומלין יומיומי עם הקהילה: בבוקר הנזירים יורדים לכפר לבקש אורז ובערב אנשים מהכפר עולים למנזר לשבת במדיטציה. חברי הקהילה הזו הם עדיני לכת, מנומסים וחייכניים. תפקידם להזכיר לכולם שהכל בחיים עובר ושאסור לסבול.
פשטות וענווה הם אבני היסוד. אין מקום לתרגול אהבה טנטרית עם בנות הכפר, אין מקום לטקסים סביב מדורה עם עשן של עשב קדוש, אין סיגופים וגם אין טקסי מסתורין והעלאת מתים באוב.
אם כך, כיצד אפשר לתת לתלמידים כלי רוחני שישנה את כל תפיסת עולמם, וזאת תוך שמירה על התנהלות צנועה ומעודנת? מלבד המדיטציה, המאפשרת חלחול עדין ואיטי של המסר הרוחני, חיפשו ראשי המנזרים בסין כלי דרמטי יותר, שיוכל לפרוץ את קירות המיינד השקופים. כלי שישקף את מוגבלות החשיבה ובו בזמן יפתח דלת למציאות שמעבר למיינד החושב. כלי ממשי, שלא יצטייר כפריצות או שיגעון בקרב הקהילה התומכת, שיוכל להעניק שיטת לימוד אבל בלי לשעבד לשיטה מסוימת, ושיוכל להעניק מסגרת עבודה מסודרת.
את הפתרון מצאו מורי הזן הסינים אצל המורה הראשון שלהם, בודהידהארמה, האיש שהביא את תורת הזן מהודו לסין. על ערש דווי, כינס בודהידהארמה את תלמידיו הקרובים כדי להיפרד מהם ולקבוע את ממשיך דרכו: "אמרו לי בקצרה", הוא שאל, "מה הבנתם עד היום?".
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אין מקום למחשבות
|
|
|
 |
|
|
|
הטכניקה המהפכנית שנולדה, הידועה כ"שאלות זן" או "קואן" ביפנית, היתה לתת לתלמיד שאלה גדולה ולבחון אותו עליה באופן אישי פעם בשבוע. נכנסים לחדר של המורה, משתחווים, המורה שואל את השאלה, התלמיד מנסה לענות, המורה פוסל, לפעמים מסביר מדוע ולפעמים לא, משתחווים ויוצאים. כל הסיפור נמשך דקות ספורות בלבד. שאלה אחת, מבחן מתמשך שאף פעם לא חוזר על עצמו, ומחכים בסבלנות. או שיש או שאין. אין מקום לדיבורים, אין מקום להסברים, אין מקום למחשבות.
השיטה בדרך החמישית מבוססת על "מנוע חיפוש" מתוחכם ועצמאי שיש לנו בתוך הראש ושאינו קשור למחשבות. אתם מכירים מצבים בהם מנסים להיזכר בשם של מישהו ואחרי יומיים הוא קופץ לנו פתאום בראש? התאמצנו, חשבנו, ניסינו להיזכר ולא הצלחנו, למרות שהתשובה נמצאת במאגר הידע שלנו. אחר כך אולי ויתרנו והמשכנו הלאה, אבל השאלה נכנסה פנימה, ל"מנוע החיפוש הפנימי" שעבד עליה באיטיות וביסודיות וכעבור יומיים או שלושה העלה, מבלי שביקשנו, את התשובה.
אם לשאלה קטנה לוקח שלושה ימים, לשאלה גדולה כמו "מי אני?", "מי מארח את המחשבות שלי?" או "מהו הדבר האחד?" - יכול לקחת שלוש או אפילו שבע שנים.
שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, שנה אחר שנה, השאלה דוגרת בתוכנו. בהתחלה מתסכלת, בהמשך מייאשת, לעיתים מייסרת. שבוע אחר שבוע, חודש אחר חודש, בחדר של המורה, בזמן האוכל, כשמטאטאים את שבילי במנזר, במדיטציה ובשינה, כך נטמעת השאלה הגדולה בכל הווייתנו, והמנוע עובד עליה ללא הפסקה.
המנגנון הוא זהה וקיים אצל כולנו. זו הדרך החמישית. אנחנו בסך הכל צריכים להיזכר במשהו שאנחנו יודעים ושכחנו, משהו שהחשיבה הרגילה לא מצליחה להעלות. אם לא מרפים מהשאלה, יום אחד, ללא התראה מראש, התשובה עולה מעצמה, ותמיד היא הרבה יותר פשוטה ממה שחושבים.
לאתר הבית של טאו'ס יוון, www.taos-greece.com
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
