 |
/images/archive/gallery/158/276.jpg
 |
|
|
|
|
| מקור כל הדברים, הנעלם הבלתי מתחלק, הרחם של העולם, הדם של החיים: מים! |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
טלה בר
9/6/2005 15:06 |
|
|
|
|
|
|
|
"כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא - כל חוכמתו של אדם אינה אלא בלב והלב איננו מלא" (מן התלמוד)
המים הם יסוד החיים המובהק ביותר. בלי מים לא היו החיים נוצרים על פני כדור הארץ ולא היו מתקיימים - אם לחומר אחר יש חשיבות בסיסית דומה בכוכב לכת אחר, אין לנו שום מידע על כך.
מחקרים מדעיים קובעים שהחיים נוצרו בסביבה מימית, ואף על פי שברור כי בראשית היווצרותו הפיזית של כדור הארץ הוא היה כדור אש ולא היה בו מקום למציאות מים, אין כמעט מיתוס שאינו
מציין את ראשוניותם של המים, אפילו בטרם נוצר העולם. גם אלה הטוענים למצב כאוטי בראשיתי, מסמנים את המים כחלק מאותו כאוס. על כך נאמר במקורותינו, "בתחילה היה העולם מים במים".
זוהי בוודאי הסיבה שהמים מסמלים באופן כללי את "מקור כל האפשרויות, מקור כל הדברים בעולם, ראשוניות החומר". ריבוי אפשרויות זה מתגלה בהתייחסויות השונות של תרבויות ועמים שונים אל המים: שבטים אמריקאים שונים ראו במים מקור של רשע, ורוחות מפתות שונות שכנו בהם; האצטקים והאינקה האמינו במי התוהו הקדומים, וכך האמינו גם הבודהיסטים, האירנים והשמים הקדומים; הקלטים האמינו בקסם ובכישוף השוכנים במים, המחברים את העולם החיצון אל השאול שמתחת לפני האדמה, ומכאן נבעה באר המשאלות והחוכמה הנשאבת ממי התהום; אצל המצרים סימלו המים לידה, התחדשות וצמיחה, והמאורים ראו בהם שלמות קדמונית; הטאוסטים בסין ראו בשינוי המתמיד של המים סמל לאפשרות להסתגלות והתמדה.
החוקר ג'יימס פרייזר מזכיר גם הוא פולחן שנערך אצל בני טימור: בעת מלחמה חייב היה הכהן לשתות מים חמים כדי להלהיב את האנשים בקרב; מים קרים היו מצננים את רוחם והם לא היו מסוגלים להילחם.
אחד הדברים המציגים את ריבוי הפנים של המים הוא הגיוון הרב של הצורות שבהן הם מופיעים. ראשית, הם אולי היסוד היחיד המופיע באופן טבעי בכל מצבי הצבירה האפשריים: נוזל, גז ומוצק. שנית, גם במצב צבירה אחד הם מופיעים בטבע בצורות שונות. במצב מוצק, למשל, יכולים המים להיות שלג, קרח, או ברד. ובמצב נוזלי אין כמעט גבול למספר הצורות שבהם יכולים המים להתגלם: מים נקווים מופיעים כימים שאין להם סוף, כאגמים רחבי ידיים, כבריכות קטנות וכשלוליות זעירות; מים הזורמים על פני האדמה ידועים כנהרות אדירים, כנחלים ופלגים, או כמעיינות הבוקעים מתוך האדמה; יש מים הנופלים מהשמים, ומים הנישאים בסערה משתוללת. לכל אחת מהצורות האלו יש האופי המיוחד שלה, וכולן יחד מציגות את אופיים המשתנה ללא הרף של המים. תופעה זו גרמה לקיום מספר אינסופי של אלוהיות הקשורות במים ולהבדלים הרבים בתכונותיהן של אלוהויות אלו.
התכונה נוספת המאפיינת את המים מכל יתר החומרים היא נחיצותם הבלתי פוסקת לקיום החיים. המים המתוקים - מי הגשם, הנחלים, הנהרות והאגמים - גורמים לצמיחה ופריחה; והמים המלוחים - מי הים, אגמים מסויימים ולעתים גם מי בארות - מתקשרים עם נוזלי הגוף המלוחים, והם משמשים מקום מחיה לבעלי חיים וצמחים רבים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מים נקביים ומים זכריים
|
|
|
 |
|
|
|
שתי התכונות שנזכרו לעיל (אופיים המשתנה ונחיצותם לחיים) מציינות יותר מכל דבר אחר את התגלמותם של המים במיתולוגיות השונות. החלוקה הראשונית לסוגי אלוהויות המופיעה בעקבות שתי התכונות האלו היא החלוקה למים נקביים ומים זכריים, הקשורה במיוחד בחלוקה למים נקווים ומים זורמים; הראשונים קשורים בעיקר באלוהויות ממין נקבה, והאחרונים קשורים בעיקר באלוהויות זכריות. תופעה זו הולמת את ההבדל בין צורות החיים הבסיסיות ביותר - ההבדל הקיים בתאי המין בין הביצית הנקבית, שהיא פחות או יותר סטטית, לבין הזרע הזכרי, המצטיין בכושר התנועה והחדירה. שפך הנהר לים, שלעתים הוא נעשה בדרך תוקפנית (אף כי לא תמיד, כמובן), יכול לסמל את המצב הבסיסי של חדירת הזרע אל הביצית.
ההבדל בין אלוהויות המים השונות מגלם גם את ההבדל שבין תכונתם המעניקה חיים של המים הנקווים, או של המעיינות והנחלים הזורמים בנחת, לבין תכונתם ההרסנית לעתים של מי הנהרות הזורמים בעוז ושל סחיפת האדמה וכל מה שעל פניה בשיטפונות הנוצרים כתוצאה מסופות גשם. גם הבדל זה הביא לחלוקתם של המים הנקווים כאלוהיות נקביות בעיקר, ושל המים הזורמים כאלוהיות זכריות בעיקר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אוקיאנוס, אגם והדחקת רגשות
|
|
|
|
|
|
|
המים הנקווים מתחלקים בעיקרם לשני סוגים: הים על מימיו המלוחים וחוסר הגבולות, והאגם המוגבל בהיקפו ומימיו המתוקים. סמליותו של הים, או האוקיאנוס, מורכבת מאוד ונובעת מתכונותיו המשתנות תמיד של המושג הזה עצמו. אם לצטט את ה"אנציקלופדיה לסמלים", הרי שהוא מייצג את היסוד הנשי הקמאי, את הרחם, הלידה והאימהות; מבחינה נפשית הוא המקור לאינטואיציה הרגשית, ומבחינה רוחנית הוא מסמל חוכמה בסיסית, אינסופית.
יותר מכל גוף מימי אחר, הים משתנה תמיד, משקט וצוחק בשמש, לסוער וזועף, מיסוד של יופי ושלווה ליסוד של סכנת מוות. קיים הבדל עצום בין פני הים הגלויים על גליו המנועעים תמיד, לבין התהומות הנעלמים, המסתוריים של מעמקי הים, שמאז ומעולם היו מקור לסיפורים על אוצרות נסתרים.
האגם מהווה מים נקווים מוגבלים בשטחם, ולכן הוא מבטא בחלומות את כליאת הרגשות. כמה מתכונותיו של הים מתבטאים גם באגם, ובהן השינוי המתמיד בהופעתו והניגוד בין יופי פניו ואימת המוות השוכנת במעמקיו. האגם גם מסמל את היישות הנשית, ואצל המצרים הוא סימל "מים תחתונים" בניגוד ל"מים העליונים" שסימלו את הזכר; סמליות זו הולמת את הביטוי התלמודי "מים עליונים זכרים ומים תחתונים נקבות" (שייתכן כי אכן נלקח מהתרבות המצרית).
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
באר, שבועה ושיגעון
|
|
|
|
|
|
|
הבאר, יותר מהים או האגם, היא מקור המים הנקווים היציבים ביותר, ומבחינה זו היא מסמלת יותר משתי היישויות הקודמות את ה"נשיות, הרחם, האם הגדולה". ביהדות נקשרה הבאר שסיפקה מים לבני ישראל במדבר עם דמותה של מרים הנביאה, אחותו של משה, ונאמר כי עם מותה של מרים נעלמה גם הבאר מקרבם, והיה עליהם לחפש מקור מים אחר. יותר מכל מקור מים אחר מייצגת הבאר את עמקות הנפש, והעמקות הזו החודרת אל תוך האדמה מביעה גם את הקשר עם השאול הנמצאת בקרב האדמה; הקשר עם השאול הוא, כפי הנראה, זה שמעניק לבאר תכונה של מי קסמים, אפשרות של מרפא ומילוי משאלות. תכונת קסם הקשורה במוות מתבטאת באגדה התלמודית על "הבאר והחולדה": מסופר על נערה שהלכה בדרך, רצתה לשתות מים מבאר, נפלה לתוכה ולא יכלה לצאת ממנה. עבר בדרך בחור, שמע את זעקתה והתכוון לחלץ אותה, אבל לפני כן השביע אותה שתינשא לו והביא כעדים את הבאר וחולדה שעברה במקום. לאחר שהוציא את הנערה מהבאר, פנו כל אחד מהם לעירו. הבחור שכח את שבועתו, נשא אישה אחרת ונולדו לו שני בנים שאחד מהם נפל לבאר וטבע והאחר נטרף על ידי חולדה. אז זכר את שבועתו, נסע לעירה של הנערה ומצא שדעתה נטרפה עליה לאחר שלא קיים את שבועתו. הוא נשא אותה לאישה והם חיו מאז "בעושר ואושר". ברור שהסיפור מתבסס על אגדות קדומות על יישויות נשיות השוכנות בבארות (ובמקורות מים אחרים), העלולות להוות סכנה לגברים. מצד שני, קסמיה של הבאר פועלים על הנשבעים וכופים אותם למלא את שבועתם; על רעיון זה, כפי הנראה, בנה ש"י עגנון את סיפורו "שבועת אמונים", שהתבצעה לא על פי באר אלא על שפת בריכה בגן. גם שושנה, גיבורת הסיפור, קפצה לבריכה וחזרה ועלתה ממנה לפני שיזמה את שבועת האמונים בינה לבין יעקב.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה
|
|
|
|
|
|
|
אחד ממקורות המים, שבגלל צלילותו ונעימותו אין לו שום קשר עם המוות, הוא המעיין הנובע מתוך ההר, או הפלג הממשיך את זרימת המים לפני שהוא מצטרף לנהר הגדול. מים זכים אלה מסמלים שוב את מקור החיים, אך בצורתם הרעננה ביותר הקשורה באהבה, נעורים והתחדשות. היישויות הקשורות יותר מכל ביוון העתיקה במעיינות הן הנימפות, שהן תמיד נשים צעירות ופעמים רבות הן קשורות במעשי אהבים. האלה המזוהה אתן יותר מכל היא ארטמיס, האחראית על שלומם של כל החיים הצעירים; במיתוס האמריקאי מופיעה אלת המעיינות והפלגים בשם צ'אלצ'יהויאליקיו, הנחשבת לנערה עליזה וגחמנית. האגדה היהודית רואה את מי המעיינות ששתו בני ישראל בארץ כמי-חיים, בעוד שמי נהר הפרת שנאלצו לשתות בבבל כמי-מוות. הפסוק בישעיהו המתבטא במלים, "ושאבתם מים בששון ממעייני הישועה", מביע את הקשר בין הבאר והמעיין לבין השמחה והתחדשות החיים.
בניגוד לאחידות משמעותם של המעיינות והפלגים, הביצה, שמקור המים בה נסתר ועכור, מהווה מקום לשקיעתם של גורמים שונים ומנוגדים; חלקם נחשבים לאוצרות, וחלקם מהווים סכנת מוות. שינוי וניגוד מסוג זה במשמעותה של הביצה מתבטא היטב באגדה הרוסית המכונה "הזקנה הכחולה מהביצה": איש צעיר בשם יורי, שגר בכפר בהרי אורל, קיבל מסבתו הזקנה שלוש נוצות בצבעי לבן, שחור ואדום ועצה טובה בקשר לזקנה הכחולה מהביצה; זו תעניק לו אוצר בעצם ידיה כאשר תהפוך מזקנה לנערה צעירה ויפה. לאחר מותה יוצא יורי לחפש את מזלו בביצה, ופוגש שם את הזקנה המתעתעת בו ומאיימת לתפוס ולהרוג אותו. כאשר היא מכירה באומץ לבו, היא מציעה לו לבוא כאשר הלבנה במלואה, ואז ימצא אוצר. כאשר הוא בא, היא מציעה לו להיכנס לביצה ולקחת אוצר של אבנים יקרות שהיא מראה לו, אבל הוא מתעקש שעליה להגיש לו את האוצר במו ידיה. הזקנה הופכת אז לנערה צעירה ויפהפיה, המגישה לו אבנים יקרות על טס של זהב, ומספרת לו איך הטביעה בביצה את אחד ממחפשי הזהב שירד אליה בתקווה למצוא אוצר. יורי מקבל את האוצר אבל מתאהב ללא תקנה בנערה היפה, אותה לעולם לא יוכל לקחת לאישה. יתר חייו עוברים עליו ברווחה פיזית, אך בנפש מלאת כיסופים שאינם מתגשמים. כך מתקשרים מי הביצה העכורים גם עם אוצר וגם עם המוות; אבל לא עם הגשמת האהבה השייכת למי המעיין החיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
מלכת השלג
|
|
|
|
|
|
|
אחת מצורות המים היציבות, לכאורה, היא השלג, הקיים במידה רבה ביותר באזורי הקטבים; השלג קשור בדמויות הארציות, שקדמו לאלים וייצגו את איתני הטבע - הענקים המקבילים לטיטאנים היווניים שקדמו לאלי האולימפוס. ענקה אחת כזאת היא סקאדי, המכונה "אלת נעלי השלג", שהיא התגלמות החורף עצמו. על היישות הזאת לא ידוע הרבה מהסיפורים, אבל אופיה האמיתי של אלת החורף הצפוני, בה מתגלה התערובת של יופי וסכנת-מוות הצפונים בשלג, מומחש היטב בסיפורו של הנס כריסטיאן אנדרסן "מלכת השלג". מלכת השלג מייצגת בבירור את האלה העונתית, המקשיחה את לבה עם בוא השלג בחורף; אבל אותו השלג מתרכך עם בוא האביב, ובעקבותיו מופיעה כלת הפרחים המגולמת בסיפור על ידי הילדה גרדה, חברתו של קאי שנשבה בידיה הקרות של מלכת השלג. במיתולוגיה הסקנדינבית היתה גרד אלת האור היפהפייה, שפיזרה באביב את החושך החורפי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יחסי המין של המים העליונים והמים התחתונים
|
|
|
|
|
|
|
שתי פנים מובהקות יש למים הבולטים בעוצמתם הזורמת: הגשם והנהר. אל הגשם, שמתווספות אליו התכונות הסוערות של סופות ברקים ורעמים, הוא אחד האלים הבולטים בזכרותם ברוב המיתוסים בעולם (רק במיתולוגיה ההפכפכה של סין אפשר למצוא אלת סערה, המצטיינת בגחמנותה). באזורנו ידועים בעל הכנעני, אנליל הבבלי ותשוב החתי; באגן הים התיכון אנחנו מוצאים את זיאוס היווני ויופיטר הרומאי; באירופה הצפונית אפשר למצוא את אודין שתפס את מקומו של אל-סערה קדום יותר בשם דונאר, ומקביל לאל הסערה ההודי הקדום אינדרה; אלי סערה נפוצים גם ביפן. ילידי אמריקה האמינו באלי סערה שונים בהתאם למקום מגוריהם: ביערות שרר האל הינו; במישור היה זה טיראווא; ואצל האצטקים במקסיקו היה קצאלקואטל אל הרוחות המורכב מצירוף של נחש ונשר. שתי תכונותיה העיקריות של הסערה, הרעם והגשם, מביעות את הכוח המתבטא בהופעתה; אך מלבד תכונת הכוח מתבטא הגשם גם ביכולתו להפרות את האדמה. האמרה התלמודית, שנלקחה אולי מהחוכמה המצרית, שהמים העליונים הם זכריים והמים התחתונים הם נקביים, רומזת ליחסי המין הבסיסיים המתגלמים בסדרי העולם הגשמי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הומיאופתיה לצורכי הורדת גשם
|
|
|
|
|
|
|
פולחנים רבים נערכו בכל רחבי העולם למטרות שליטה בהורדת הגשמים. האמצעי למטרה זו היה בדרך כלל הומיאופאתי, כלומר חיקוי התופעות הרצויות בטבע. פעולות כאלו היו, למשל, תיפוף רועם כדי להפעיל את הרעם המקדים את הגשם; התזת מים המחקה את הגשם עצמו; או הצתת אש כדי לגרום להפסקת הגשמים ויצירת מזג אוויר יבש וחם. במקומות אחדים בעולם שררה אמונה שהנשים מסוגלות להוריד גשם על ידי חריש, או העמדת פנים כחורשות "את העננים". לעתים הן היו "חורשות" את הנהר כדי להרים את מימיו לשמים ולגרום לגשם. במקומות אחרים היו מורידי הגשם אמורים להיות המתים; אנשים היו צובעים את פניהם כדי להיראות כמתים, ואז היו שופכים עליהם מים בפעולה של קסם דומה. בקמבודיה היה "מלך המים", (מקביל ל"מלך האש"), שהיה מסוגל להביא מבול על הארץ ולהציף אותה, ופעילותו היתה מעורבת גם בקרבנות. כיום האמצעי הידוע להורדת גשם הוא פיזור "זרעי" יודיד הכסף בין העננים – אבל טרם התגלה הסוד איך להעלות את העננים מהים. מצד שני, האדם אינו יודע עדיין איך לעצור בעד סופת ההוריקאן הזורעת הרס בכל מקום שהיא עוברת.
אחת מצורות המים ההרסניות ביותר היא השיטפון, העשוי לבוא בעקבות שתי תופעות טבע: מבול מהשמים, או עליית נהר על גדותיו. סיפור המבול התנכי מביא את אחד מתיאורי ההרס המפורסמים ביותר במיתוס: ארבעים יום ירד הגשם הסוחף שכונה בשם "מבול". המים גבהו וגברו על הארץ, מילאו את העמקים וכיסו את כל ראשי ההרים הגבוהים. כל החיים מתו על פני האדמה – רמש, עוף, בהמה, חיה, שרץ ואדם. "כל אשר נשמת-רוח חיים באפיו מכל אשר בחרבה מתו. וימח את כל היקום אשר על פני האדמה, מאדם עד בהמה עד רמש ועד עוף השמים". מאה וחמישים יום גברו המים, עד שהתעוררה הרוח והגשם פסק. המבול התנכי נוצר בידי אלוהים, שגם הוא אל סערה וגשם בדומה לאלים הזכרים האחרים; הסיפור, כפי שאומרים המלומדים, נלקח ביסודו מסיפור המבול הבבלי שהובא על הארץ בידי אאה ושאר אלי בבל. סיפור דומה על מבול מופיע ביוון, אצל האסקימואים, ואצל ילידי אמריקה, וכך נראה שגם זה הוא סיפור כלל עולמי. משמעות ההרס הקשורה בשיטפון ברורה, אבל קיימת כאן גם משמעות נוספת, לא פחות חשובה: לאחר ההרס באה הצמיחה, ולאחר מות החיים בא חידושם עם התייבשות השיטפון, אחרי שהמים היפרו את האדמה היבשה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
דברי תורה נמשלו כמים
|
|
|
|
|
|
|
תכונותיהם המובהקות של המים העניקו גם משמעות רוחנית. תכונת העומק של המים יצרה הקבלה בינם לבין החוכמה, וכמה מאלי מים היו גם אלי החוכמה. אחד מאלה הוא האל אאה הבבלי; במצרים, היה לאל החוכמה תות ראש של איביס, והוא אחז בידו עט עשוי קנה – שתי תכונות שקישרו אותו עם נהר הנילוס. הקלטים קישרו את באר המשאלות, המחוברת לעולם הבא שמתחת לאדמה, עם החוכמה הנובעת מהשאול; אל הים היווני נריאוס מתואר כ"איש זקן חכם", ובמסורת היהודית, שבה לא היו אלים, נחשבת החוכמה "עמוקה כים". החוכמה הושוותה גם למים באופן כללי, בפסוק התלמודי: "כל הנחלים הולכים אל הים והים איננו מלא – כל חכמתו של אדם אינה אלא בלב והלב איננו מלא".
התורה, כחלק מהחוכמה הכללית, אמורה לדברי חכמים להרוות את הצמא כמו מים, בהתאם לפסוקים מהתלמוד ומהתורה: "דברי תורה נמשלו כמים", "אין מים אלא תורה", ובשירת משה - "יערוף כמטר לקחי, תזל כטל אמרתי". גם הבאר מביעה ביהדות את עומק התורה, וקשורה במצבים המביעים טהרה וישועה.
תכונת המים השנייה שיש לה משמעות רוחנית היא השתנותם המתמדת, שהביאה לשימושם כחומר המטהר את הגוף והנפש מחטאיהם ומחדש אותם. השימוש הזה נזכר פעמים אחדות בספרי החוקים בתורה, והתלמוד אומר במפורש כי "המים מטהרים את האדם מטומאתו". מי המקווה מטהרים את הרוחץ בהם מתופעות גופניות מסוימות, ובנצרות משמשים מי הטבילה להכנסת אדם בברית הדת; המוסלמים רוחצים את רגליהם במים לפני שהם נכנסים למסגד. אבל שימוש זה קדום בהרבה מהדתות המונותאיסטיות. אפרודיטי השתמשה במים להחזיר לעצמה את בתוליה לאחר שקיימה יחסי מין, ובסין המים עצמם ציינו טוהר.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
