 |
/images/archive/gallery/316/369.jpg אמה ובהגוואן.
 |
|
|
| שלח לי שקט בקופסה מארץ רחוקה |
|
| אמה ובהגוואן, זוג מוארים מהודו, יניחו לכם ידיים על הראש ויפתחו עבורכם את הדרך להארה אם רק תבואו לאשראם שלהם בהודו (ותשלמו לא מעט כסף). ראיון עם שלושה ישראלים שחזרו משם |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שילוח
9/6/2005 10:48 |
|
|
|
|
|
|
|
עוד משהו מרתק קורה בארץ האפשרויות הבלתי מוגבלות: בהודו. זוג נשוי, לו קוראים בהגוואן (Bhagwan) ולה קוראים אמה (Amma), נחשבים לישויות מוארות שיכולות לעזור לכל אחד, לא חשוב מאיזו מסורת רוחנית, לחוות את השקט הנשגב. להיות מוארים. אדמת
הודו ובעצם העולם כולו כבר נשאו עליהם מורי דרך רבים, נביאים, גורואים, לאמות וקדושים אבל אמה ובהגוואן מציעים משהו אחר. לא צריך להיכנס לאשראם, גם לא להצטרף למנזר, לא חייבים ללמוד, לקרוא או להתפלל.
לצופה מבחוץ, נראה כאילו בהגוואן ואמה מציעים הארה למכירה: בוא, תשלם, תהיה איתנו קצת, נמדוט מעט ביחד ואז נשים לך ידיים על הראש וההארה כולה שלך. הארה בלחיצת כפתור. כמעט. קוראים לזה דיקשה, מילה בסנסקריט שמשמעותה חניכה" או "הכוונה" - המורה או כל אחד מתלמידיו המוסמכים מעביר אנרגיה קוסמית שמסירה את המחסומים בדרך לשחרור הגדול. אמה ובהגוואן אומרים שהם משמשים כמעין תחנת כוח ותלמידיהם הם הכבלים שמעבירים את האנרגיה הלאה. מטרתם של בהגוואן ואמה, שלכל אחד מהם אשראם משלו בקרבת העיר מדראס שבדרום הודו, היא להעניק הארה לכמה שיותר אנשים שיעבירו אותה לאנשים נוספים.
הגדרה מדויקת יותר של המשימה שהם הציבו לעצמם היא להגיע למספר של 64 אלף מוארים עד שנת 2012, שנה בה צפוי שינוי אנרגטי בעולם. במקום המכונה "העיר המוזהבת" (Golden City), במדינת אנדהרה פארדש בדרום הודו, מוקם מקדש המיועד לבני כל הדתות. אולם תפילה נטול עמודים יכיל 8,000 אנשים בו זמנית, שמונה קבוצות כאלה של אנשים שקיבלו דיקשה והוארו, ימדטו במקדש בזו אחר זו ויעזרו לכל החברה האנושית להפוך למוארת. יהיו כאלה שיקראו לזה התגלות, עבור אחרים זו תהיה נירוונה או התחברות לטבע הבודהא, כל אחד על פי הדרך הרוחנית שבה צמח והתפתח.
אז מה הקטע, תשאלו, ובצדק. הרי לא חסרים סיפורים על מורים-לכאורה שבעזרת שפע של כריזמה משכו לחיקם אובדי דרך ומחפשים למיניהם, הציעו להם את השמים ואת הארץ, את האושר שאין לו קצה ובתמורה זכו לכסף, נאמנות וכבוד. גם אני הייתי חושבת כך אם לא הייתי פוגשת את האנשים שמהם שמעתי על אמה ובהגוואן.
רוית גינזבורג ויובל אליאב הם זוג ישראלים שחיים כבר ארבע שנים בהודו. הם מורים מוסמכים למדיטציה טרנסנדנטלית ומתרגלים בקביעות שנים ארוכות. הם לא מחפשים הארה בלירה או התמרת תודעה בחמש דקות. היכרותם עם העבודה הרוחנית ועם התרבות ההודית מעמיקה הרבה יותר משל כל תרמילאי או חובב ניו אייג' מזדמן. רוית ויובל שמעו על אמה ובהגוואן מד"ר יורם חנניה, וטרינר, חבר שלהם ומורה למדיטציה. גם עבור יורם המדיטציה הטרנסנדנטלית היא ציר מרכזי בחיים ומרכיב מהותי בביוגרפיה. שלושתם אנשים משכילים, מחוברים לקרקע ועוסקים בתרגול לאורך כל חייהם הבוגרים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אמה
|
|
|
 |
|
בהגוואן. 64 אלף מוארים עד שנת 2012
|
|
|
 |
|
 |
|
ההבדל שבין מים קרים לקרח
|
|
|
 |
|
|
|
העיסוק הרציני והשלמות נטולת הספקות של השלושה לגבי דרכם כמתרגלי מדיטציה הופכת את הדיקשה ואת פעילותם של בהגוואן ואמה למשהו כמעט בלתי נתפס, לפחות על פניו. יובל, יורם ורוית מתרגלים שנים, לאורך כל חייהם הבוגרים. מתרגלים מסורים כמותם יודעים שלשם הארה או התמרת התודעה נדרשות שנים של "ישיבה" אם לא מחזורי חיים שלמים. והנה באים בהגוואן ואמה ומציעים קיצור דרך.
איך התמרת התודעה יכולה להתרחש כתוצאה מכמה רגעים בהם מניחים לבנאדם ידיים על הראש?
יובל: "בהגוואן מגדיר את זה מההתחלה: אני ההתגלמות (אוואטר) של ההיבט של התודעה הקוסמית שלובש צורה. לכל אווטאר יש תפקיד והתפקיד קשור לזמן. זה התפקיד שלי בעיקר כי עכשיו זה הזמן. התשובה היא שאלה: למה הוא לא בא לפני 40 שנה כשמהרישי בא? מה שהיום אפשרי הוא לא מה שהיה אפשרי אז. מבחינתי מה שבהגוואן עושה זה תוצאה של העבודה של מהרישי (מהרישי מהש יוגי, מייסד זרם המ"ט, ש.ש) שמאפשרת את מה שיבוא עכשיו ונראה כאילו הוא בא בלי עבודה מוקדמת".
כל הדברים שמהרישי וקודמיו עשו הכינו את העולם. יוגננדה, אאורובינדו, אושו, רהמנה מהארשי, מהרישי ותלמידיו מהתקופה האחרונה".
יורם: "כל מי שתרגל תרגול רוחני יש לו השפעה, לכל מורה רוחני יש השפעה". רוית: "בהגוואן רואה אותנו כישות אחת עם תודעה קולקטיבית אחת". יובל: "האנרגיה שבצ'קרות מתאימה לאנרגיה שבכדור הארץ. זה מתאים עכשיו. בהגוואן בא לשים את הנקודה שבסוף החיבור. זה כמו אנשים שעשו תבשיל ענק ובסוף מגיע מישהו שמוסיף טיפונת מלח והופך את התבשיל הזה למשהו אדיר. עכשיו זה שלב שנראה מאוד דרמטי".
יובל משווה את התהליך ליצירת קרח. תרגול המדיטציה הוא כמו קירור המים ל-0 מעלות. בהגוואן בא וגורם לשינוי אדיר - הוא הופך את המים לקרח, אבל היו כאלה שעבדו לפניו על קירור המים.
רוית: "לפי בהגוואן אתה לא יכול להגיע להארה אם אין התערבות של תודעה קוסמית או של איזשהו חסד. מישהו צריך לעזור לך. מישהו צריך לתת לך את זה".
יובל: "מדיטציה היא לא טכניקה להארה. אפשר לראות את זה מכל מיני כיוונים. אפשר להגדיר את המדיטציה כהכנה להארה, אבל מישהו צריך להביא לך את זה. זה קצת מסוכן להגיד שטכניקות מביאות אותך רק עד לנקודה מסוימת. אני מרגיש, שלא בצדק, שזה מפחית את הערך של הטכניקות. המדיטציה מביאה למצבי תודעה גבוהים. ההארה לא באה מבחוץ אם לא עושים את העבודה הקודמת. אולי אנחנו אפילו לא מודעים למה שעשינו. זה נראה כמו פרדוקס, אבל זה בעצם שני צדדים של אותו המטבע.
"בלי מהרישי לא היינו חושבים על תודעה ועל הארה. כל אחד מהמורים נתן לנו את הכוח להמשיך בתרגול. יש סדר ביקום - אלוהים או תודעה קוסמית - שמנחה את ההתקדמות. הדבר הזה שולח אלינו כל הזמן עזרה.
"בהגוואן עצמו, כשהתחיל את התנועה לפני עשר שנים, לימד המון טכניקות. עם הזמן הרמה הקולקטיבית בעולם הגיעה למצב שהיא מוכנה. עכשיו יש לנו את היכולת לעשות את זה. מתרגלים מזרמים שונים מגיעים אליו, מקבלים דיקשה והתרגול שלהם מקבל יותר תוצאות".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
יובל. "בהגוואן הופך את המים לקרח"
|
|
|
 |
|
יורם. "לקח לי כמה ימים להתחיל להבין את התחושה העמוקה של השקט הזה"
|
|
|
 |
|
רווית. "מישהו צריך לעזור לך. מישהו צריך לתת לך את זה"
|
|
|
|
|
|
|
המחשבות כבר לא שורטות
|
|
|
|
|
|
|
את יורם זה תפס בדנמרק. הוא חי שם במסגרת נזירית בבית ספר למדיטציה. חבר, תומאס משבדיה, סיפר לו על אנשים שחוזרים מוארים מקורס בהודו. יורם אמר שזה לא יכול להיות, "אנחנו הרי יושבים כאן שנים ומתרגלים". השמועות מהודו נעזבו מאחור. בינתיים תומאס עזב וחזר לשבדיה ומשם המשיך לדווח ליורם על אנשים שחוזרים מוארים. יורם המשיך להתעלם עד שבא לבקר בשבדיה. תומאס יצא אז עם מישהי שהיתה בקורס של בהגוואן ואמה ואמר שנראה לו שהבחורה מוארת, אבל היא לא מודעת לזה, לפי מה שהיא מספרת היא כנראה עברה הארה.
החברה של תומאס הצטרפה לקורס בן חמישה ימים אבל עזבה אחרי שלושה, כשלא הבינה מה קורה לה. היא חזרה לשבדיה ואמרה שהיא מסוגלת לשבת שעות בלי מחשבות. "היא נראתה זורמת עם החיים", יורם מספר, "והתיאורים נשמעו מאוד אותנטיים". לדבריו זה קנה אותו. יורם החליט שהוא חייב לקבל דיקשות וקבע עם מישהי שקיבלה הסמכה מבהגוואן. אני בטח אהיה מואר, הוא חשב לעצמו. הוא קיבל דיקשה ולא הרגיש כלום. "היא, אנט, סיפרה לי על ההתנסויות שלה. היה בה משהו אמיתי ועם זה מיוחד". יורם התחיל לנסוע באופן קבוע מדנמרק לשבדיה כדי לקבל דיקשות, באופן פרטי ובקבוצות. אבל השינוי המיוחל לא הגיע.
יורם ותומאס חשבו שהם לא מרגישים את השינוי אולי כי הם נמצאים בשבדיה והחליטו לנסוע להודו לקורס בן עשרה ימים שעלותו אלף דולר. "זה היה נראה לי ניו-אייג'י. סדנאות על רגשות פנימיים ולהוציא את זה החוצה. זה נראה לי מגוחך ומוזר אבל עדיין האמנתי. האמנתי כי נורא רציתי הארה".
בקורס לא קרה שום דבר מיוחד ויורם החליט לחזור הביתה. לפני הטיסה הוא הלך לאשראם של אמה, לפגישה אישית איתה שעולה 600 דולר.
"היא היתה נורא נחמדה. אמרתי לה 'אני מתרגל כבר 30 שנה והתייבשתי כבר. אני נורא רוצה הארה', הייתי נואש. היא אמרה לי 'זה מובטח לך. תבוא לקורס הבא של ה-21 ימים ואני אתן את זה לך".
יורם החליט שאין ברירה, כי אחרת יחיה בתחושת פספוס. הוא ארגן 5,000 דולר עבור הקורס ועוד כסף ל"טיסות, שהייה וצ'אי" ושוב טס להודו. לפני שהקורס התחיל הוא הלך לעוד פגישת 600 דולר אישית עם אמה. אמה זכרה את יורם והוא הזכיר לה שהיא הבטיחה לו הארה.
"הלכתי לקורס. קמתי כל בוקר עם תקווה והלכתי לישון עם מפח נפש. הייתי בשתיקה והראש היה מלא בריבים. הייתי מדוכא, חמוץ ומרוגז - בדיוק ההיפך מהארה. היו לי כמה התנסויות יפות שקטעו את הרצף של הבאסה וכאילו אמרו: 'יש את זה, אבל לא בשבילך. אתה תמשיך להיות בבאסה'. זה המשיך והיה רע כמו מילואים. האוכל היה מחורבן והכל היה לא כיף. עבר עוד יום ועוד יום ובכל יום אנשים עולים על הבמה ומתארים התנסויות של גן עדן. התסכול מתגבר ואני לא יכול לדבר על זה כי אני בשתיקה והכל בוער מבפנים. מגיע היום האחרון, יש פגישה עם בהגוואן. הקורס נגמר, אני חוזר אל החדר, כולי בעצבים ונשכב על המיטה, מתכנן ללכת לפגישה עם אמה ולהגיד לה: 'הבטחת ולא קיימת. או שאת הורגת אותי או שאת נותנת לי הארה. אני רוצה לחיות בצורה מוארת'. ואז נכנס לחדר בחור הולנדי ויכולתי לדבר. אמרתי לו: מה הקטע? והוא אמר: 'אל תתחיל כי אני רוצה לחנוק פה מישהו'. תוך כדי הדיבור אני מרגיש שמשתחרר לי קצת הלחץ במיינד ונהיה לי קצת שקט בראש. ייחסתי את זה לעובדה שהתחלתי לדבר. תחושה נעימה שלאחר שתיקה. יצאתי מהחדר והתחלתי ללכת והשקט הלך והתגבר עד שהוצפתי בשקט, כאילו המיינד כבר לא מתפקד והכל שקט מבפנים. זה היה נורא כיף, שחרור מהרעש שליווה אותי כל הקורס. אז התחילה התבוננות: השקט צפה במיינד והמיינד צפה בשקט. זה היה כמו המדיטציה הכי עמוקה. לקח לי כמה ימים להתחיל להבין את התחושה העמוקה של השקט הזה".
"הכל נראה שונה, כאילו התודעה שלי היא תודעה אחרת. הלכתי לאמה להודות לה. פתאום הודו שלא סבלתי נראתה לי שלווה. ישבתי שעות במקדשים, הרגשתי זרמים של חום יוצאים לי מהחזה וזורמים לי אל הידיים. השקט נשאר. הוא כל הזמן מלווה אותי וזה רק הולך ומשתפר. כשאני עוצם עיניים המחשבה היא אבסטרקטית, כמו תמונה. המחשבה כבר לא שורטת אותי. המחשבות יכולות להיות שם, אבל הן לא עושות כלום בפנים, הן נופלות על שקט".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בלתי מוארת, אבל קצת יותר סקרנית
|
|
|
|
|
|
|
אז האם מדובר בהארה? יורם אומר שהוא לא יכול להגיד שהחוויה היא הארה או שהיא לא הארה. על פי יובל זה "מצב טוב של התחלת הארה, כי גם ההארה מתפתחת".
יורם טוען ש"לפי ההגדרות של החסידים של בהגוואן זה מצב התחלתי של הארה. לפי מהרישי זאת לא".
יובל ורוית לא חיים עדיין את השקט שיורם מתאר, אבל הם מתארים חוויה משמעותית אחרי הקורס ועכשיו. במהלך הקורס המשתתפים מתעמתים עם הלכלוך הפנימי, תוך עבודה עם תיאוריות פסיכולוגיות, עם הראיה הרחבה של בהגוואן ועם החוויה האישית של כל אחד, או כמו שיובל מגדיר את זה: "ברגע שתדע שאתה פח זבל וביב שופכין תרגיש שלושה דברים: חוסר אונים שיאפשר לך לבקש עזרה מבהגוואן, תפסיק להיאבק ותחיה עם עצמך בשלום, יפסק הקונפליקט הפנימי ואיתו בזבוז האנרגיה.
"מצד אחד מרגישים סבל מהאישיות הקטנה, מהעצמי הקטן והלא מואר שיש בו את כל הזבאלה", אומר יובל. "מצד שני מרגישים הקלה גדולה, כאילו המטען הרגשי שמתלווה להדחקות, לטיוחים של הרעש של המיינד משתחרר והחיים נהיים יותר פשוטים. זה מצב פנטסטי של חיים להיות מודע לניגודים, לקבל אותם ולחיות את החיים. הצורך שלך בהארה הופך ליותר ריאלי. פתאום הבנו את המשמעות של השחרור. קודם דמיינו את ההארה כמו מצב של מדיטציה, רק הרבה יותר גבוה וחזק. אחרי התהליך הרצון להארה נהיה הרבה יותר מחובר. אנחנו רוצים שחרור מהסבל הפנימי שהיה קיים. בגלל שאנחנו מקבלים את עצמנו כמו שאנחנו הרצון להארה הוא פחות היסטרי".
למה הקורסים יקרים כל כך אם אמה ובהגוואן שואפים להעניק הארה לכמה שיותר אנשים?
יובל: "שיבוא רק מי שמוכן להשקיע 5000 דולר. הם גם צריכים לסנן איכשהו. הכסף הולך למקדשים שנבנים ולתחזוקה".
רוית: "יש משהו קארמטי שקשור בנתינה ובקבלה. הם ראו שהנתינה נותנת יותר התנסויות".
הודים שבאים לקורסים לא צריכים לשלם אלא להתחייב להביא 60 אנשים נוספים. בינתיים נוהרים אל האשראמים אנשים מכל העולם.
השיחה הוסיפה ונמשכה, זרמה קדימה, אחורה ולצדדים. לקראת סוף הערב יובל ורוית נתנו לי דיקשה. התיישבנו למדיטציה קצרה שבסופה אני נותרתי במקומי, בסיכול רגליים על השטיח ורוית ויובל, כל אחד בתורו, הניחו ידיים על הראש שלי לכמה רגעים. אחרי הדיקשה נשארתי למדוט זמן מה. התודעה שלי הגיעה למקומות די נעימים, הריכוז לחלוטין כבר לא היה על הנשימה. שום חוויה נשגבת ובוודאי שלא שקט טהור. אחרי זה נמנמתי קצת על השטיח ואז קמתי להיפרד מרוית ומיובל שבמשך אותו הזמן פשוט היו שם.
למחרת המשכתי להיות אותה אישה בלתי מוארת שהייתי תמיד, אבל קצת יותר סקרנית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
קישורים נוספים
|
|
|
|
|
|
|
רוית יובל ויורם יעבירו בין בין ה-11 עד ה-13 סדנת דיקשה. פרטים על הסדנה תמצאו כאן.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
