 |
 |
|
|
| דת שהתחפשה לבדיחה שהתחפשה לדת |
|
| אוסף בלתי שיטתי של מערכות שיטתיות, תובנות פילוסופיות עמוקות במעטפת של הומור נונסנס ביזארי וכאוס כערך עליון - תכירו דת חדשה, דיסקורדיה |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תום אורגד
16/6/2005 11:19 |
|
|
|
|
|
|
|
תנועת
דיסקורדיה יכולה לזקוף לזכותה כבר קרוב ל- 50 שנה של זריעת בלבול ומבוכה בקרב סוציולוגים, חוקרי דת, ובעיקר אנשים תמימים מהיישוב שנחשפים לתורתה. קרוב ל-50 שנה של לעג לנצרות, לפילוסופיה המערבית, לבודהיזם, לקפיטליזם, ליהדות, למיתולוגיה היוונית, לפגאניזם, לאסטרולוגיה, לכתות ולאגודות סתרים. לעג לכל גוף, תנועה או רעיון עם זכר כלשהו למשנה מאורגנת ומסודרת. וגם לכאלה בלי. מי שינסה לרדת לעומקם של רעיונותיה יגלה תובנות פילוסופיות עמוקות במעטפת של הומור נונסנס ביזארי. או, בעצם, הומור נונסנס ביזארי במעטפת של הומור נונסנס ביזארי. הוא יאלץ להיחשף לאוסף בלתי שיטתי של מערכות שיטתיות, המאופיינות כולן בחוסר שיטתיות מוחלטת. ובסופו של דבר הוא יבין שזו בעצם השיטה. ואולי אפילו יעשה איתה משהו. ואולי בלעדיה.
מבלבל? חסר לכם, ולדיסקורדיאנים, שלא.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
הסמל הדיסקוריאני
|
|
|
 |
|
 |
|
הארה באולם באולינג
|
|
|
 |
|
|
|
"הצדיעו לאריס! הצדיעו לדיסקורדיה!"
(פרינציפיה דיסקורדיה, עמ' 00026)
תנועת דיסקורדיה נוסדה בשלהי שנות ה- 50 על ידי Malaclypse The Younger ו- Lord Omar Khayyam Ravenhurst (הידועים גם בכינויים גרג היל וקלי ת'ורנלי). כבדתות רבות, גם ביסוד דיסקורדיה עומד סיפור של גילוי והארה. ואתם מוזמנים להשוות לסיפורים שבבסיס הדתות העיקריות המוכרות לנו.
ערב אחד ישבו מאלאקליפס ועומאר באולם באולינג, ודנו בסיבה למצבם העגום. מסקנתם הייתה כי הסיבה למצוקתם היא חוסר הסדר המאפיין אותם. לפתע, חושך מוחלט נפל באולם, ומיד לאחריו הציף את הסביבה אור בוהק. רגע לאחר מכן הם הבחינו כי כל הסביבה קפאה על מקומה. בזמן ששאר השחקנים עומדים כבובות, נכנס לחדר שימפנזה אפור חוטם, שהטיף לבחורים הנדהמים אודות חשיבות הבלבול, והציג בפניהם סמל מוזר. לאחר מכן, השניים איבדו את הכרתם. כשהתעוררו, גילו שהעולם חזר לסורו. מספר לילות לאחר מכן ראה כל אחד מהם בחלומו את הסמל שהראה להם הקוף הופך לאלה "אריס", אלת אי-הסדר והבלבול (שמה הלטיני הוא "דיסקורדיה"). בחלומם, נתנה להם האלה את ההשראה לנסח את עקרונות הדת. השניים החלו במחקר דתי ופילוסופי וניסחו בכתב את עיקרי הידע המופלא בו זכו.
כתבים אלה הפכו למסמך המרכזי של התנועה ולספר המזוהה עימה ביותר - ה-Principia Discordia. הפרינציפיה מורכבת מאוסף של אמרות שפר, קריקטורות וקטעים חסרי כל שחר או היגיון פנימי (כן, כן, מלבד ההיגיון והאחידות שבחוסר ההיגיון הרציף. וזו הפעם האחרונה שאנחנו נכנסים ללולאה הזו). ביניהם, משובצים לעתים קטעים שנראים כמו הנחיות פרקטיות או הוראות מבניות לגבי עקרונות הדת, מוסדותיה וסניפיה, טקסיה ופולחניה השונים - אשר כמובן, בהיותם מלאי אבסורד וחוסר רצינות, לא ברור האם יש לייחס להם איזושהי משמעות מעבר לגחמה הומוריסטית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
כאן זה קרה. אולם הבאולינג
|
|
|
|
|
|
|
לא רק הארה, יש גם חטא קדמון
|
|
|
|
|
|
|
"אם אתה רוצה להתקבל לחברה הדיסקורדיאנית
החלט מהי משאלתך
עשה כרצונך
וספר לנו על כך
או אם אתה מעדיף
אל תספר"
(פרינציפיה דיסקורידיה, עמ' 00032)
בשנים הראשונות לאחר כתיבת הפרינציפיה לא זכתה היצירה לפרסום או הצלחה יוצאי דופן. המפנה הגדול חל בראשית שנות ה-70, עם עלייתה של התרבות הפסיכדלית. באותה תקופה, תופעות כדיסקורדיה התקבלו באהדה רבה. קבוצות רבות החלו להתאגד ולהקים תאים פרטיים של מאמיני הדת, וחלקם אף נמנו על ארגוני גג גדולים יותר. קשה לאפיין תוכן ממשי לפעולתם, לאור החופש הרב בו דוגלים עקרונות התנועה. בימינו, נראה שמרכז פעילותה של התנועה הוסט במידה רבה לרשת האינטרנט, בה ניתן למצוא כמויות עצומות של אתרים הטוענים להיות מזוהים עם דיסקורדיה. שיטוט בהם יחשוף שלא ברור במה מתבטאת אמונתם של האנשים העומדים מאחוריהם, מלבד הקמת אתרי לואו-טק זרועי בדיחות.
מהחלקים היותר ברורים וקוהרנטיים בפרינציפיה, ניתן ללמוד שבלב הדת הדיסקורדיאנית עומד מיתוס שמקורו במיתולוגיה היוונית. המיתוס מתאר את מה שקורה כאשר מבקשים לדחוק את אי-הסדר החוצה, ולהשליט סדר כפוי ונטול כל אלמנט חופשי או כאוטי:
אריס לא הוזמנה לנשף גדול שערך זאוס, לאור המוניטין הרע שלה כמחוללת מהומה ואי סדר. בערב הנשף, האלה הכעוסה נקמה: היא נטלה תפוח עשוי זהב, רשמה עליו את המילה Kallisti (שמשמעותה - "ליפה ביותר"), וגלגלה אותו לאולם הנשפים. שלוש האלות שנכחו במקום, הלנה, אתנה ואפרודיטה, החלו כמובן להתקוטט ביניהן על התואר הנכסף. על מנת ליישב את הסכסוך, החליט זאוס לשלוח אותן לבורר בשם פאריס. כל אחת מהאלות הערמומיות ביקשה להקדים לשחד את פאריס. אפרודיטה היתה זו שהציעה לבורר את השוחד האטרקטיבי ביותר - המלכה הלן, שבאותה העת חיה עם מנלאוס, מלך ספרטה. בגלל שהלן עזבה את המלך וניתנה לפאריס, פרצה מלחמת טרויה. על פי האגדה, היתה זו המלחמה הראשונה שנתקיימה בין בני אדם אי פעם. זה מה שקורה כשמנסים להשליט סדר.
כלומר, לא רק הארה יש לנו בסיפור הדיסקורדיאני, אלא גם חטא קדמון של ממש (או, כפי שמכנים אותו הדיסקורדיאנים, "The Original Snub"). עקב גירוש הכאוס ממרחב המחיה של האדם, הוגלינו אל מחוץ לעולם האלים, לחיים של היררכיה ומבנים המובילים לאלימות ושפיכות דמים. אם רק לא היינו מבקשים לגרש את אריס, ומכירים בכך כי רעיון "היפה ביותר" הוא מופרך מיסודו, כל זה היה נמנע.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
תפוח הזהב
|
|
|
|
|
|
|
טריפ רע
|
|
|
|
|
|
|
"לפעמים אני לוקח את ההומור ברצינות. לפעמים אני לוקח את הרצינות בהומור. שתי הדרכים אינן רלוונטיות"
(מאלאקליפס הצעיר, פרינציפיה דיסקורדיה, עמ' 00001)
לפי הדיסקורדיאנים, הטעות נובעת ביסודה מהשימוש האנושי בחלוקת המציאות ל"סדר" אל מול "אי סדר". לדבריהם, החלוקה העדיפה היא ל"יצירתי" לעומת "הרסני". ההעדפה השרירותית של המסודר והמיושב על פני חסר הרסן והחופשי, יוצרת מצב מצער בו האדם מתייחס לעצמו ברצינות רבה מדי, ונוטה להעדיף את הצד ההרסני של הסדר על פני הפן היצירתי של אי הסדר. משום כך, הוא שוקע במצב של חוסר איזון פסיכולוגי ורוחני. חוסר האיזון מביא עימו תסכול, והתסכול - פחד. ופחד, במילות הדיסקורדיאנים, הוא "טריפ רע". הפרינציפיה דיסקורדיה מבטאת בדיוק את נסיונם של הדיסקורדיאנים להוציא את האדם מהטריפ הזה - להשיב את חוסר הסדר למעמדו, דבר שייצור תגובת שרשרת שתחלץ אותו ממעמדו החנוק, העצור והמפוחד.
לאור ההימנעות העקרונית מיצירת כל היררכיה שהיא, ברור שיכולות התמרון של הדת הדיסקורדיאנית מוגבלות מראש. כל שהוגיה יכולים להציע הוא משנה שמצטיירת כלפי חוץ כשטותית וחסרת משמעות לחלוטין - שכן אין לכפות או לטעון באופן גלוי כי דבר מסוים עדיף על משנהו. דת זו תוכל רק להציע במרומז עקרונות שיוכלו לשמש את לומדיה.
ההנחיות הרבות המצויות בפרינציפיה דיסקורדיה מתחלקות בין פארודיות על הדתות השונות, לבין כללי בסיס לתרגול הדת הדיסקורדיאנית. למשל, אחד מיסודות הדת הוא "חוק החמישה", פארודיה על המספרים הטיפולוגיים למיניהם (ובעיקר על "חוק האוקטבה") - "כל הדברים קורים בחמישיות, או בכפולות או מחלקים של חמש, או קשורים באיזושהי דרך ישירה או עקיפה למספר חמש". בלוח השנה הדיסקורדיאני יש חמש עונות, חמישה ימים בשבוע וחמישה חגים דתיים. אם נבקש לדלות פרטים יותר פרקטיים לגבי אופן ההצטרפות לדת הזו, נוכל ללמוד כי כל מי שמעוניין יכול להקים תא דתי משלו. על מנת להיות מוסמך לכמורה בארגון העל המאגד את התאים, ה- POEE, לא נדרש דבר - משום שאם אתה מעוניין להיות כומר, אין ספק שאתה גם מתאים לכך. ואם אתה לא רואה את מקומך ב- POEE, אל דאגה - אתה מוזמן להקים ארגון חדש, או אפילו כת חדשה משלך. הכתבים כוללים גם הוראות לטקסים שונים, אשר כולם לגמרי לא מחייבים, במסגרתם ניתן לסגוד לאלה, או לדרגות קדושה אחרים (כן, הכל תמיד בא בחמישיות), שכל אחד יכול לייחס לעצמו, וסיפורים מעוררי השראה אודות קדושים היסטוריים שעיצבו את האמונה הדיסקורדיאנית. למשל, קיחוטה הקדוש (דון קישוט) או יוסאריאן הקדוש (מילכוד 22).
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
העדפה שרירותית של המסודר והמיושב על פני חסר הרסן והחופשי יוצרת חוסר איזון פסיכולוגי ורוחני
|
|
|
|
|
|
|
אלטרנטיבה מוחשית
|
|
|
|
|
|
|
"על דיסקורדיאן לא להאמין במה שהוא קורא"
(הדיבר החמישי והאחרון, פרינציפיה דיסקורדיה, עמ' 00004)
אמנם עיון באוסף הבדיחות (המוצלחות יותר ופחות) שבפרינציפיה דיסקורדיה, החפות כמעט מכל תוכן שנראה כבעל משמעות, עשוי להכריע בשאלה באופן חד משמעי: דת? ממש לא. בדיחה. ולרוב לא כל כך משעשעת. רק מחשבה מעמיקה תגלה שהעניין מורכב בהרבה: גם אם דיסקורדיה אינה מציעה מערכת דתית דוגמטית הניתנת ליישום ממשי, עצם העיסוק בה מהווה דרך מחשבה אלטרנטיבית הפותחת בפני הפרט מסלול אפשרי להתפתחות אישית השונה בהרבה מזו המוצעת לו בדתות או בתורות המוכרות לו עד כה. ההתאגדות הקהילתית סביב ההומור, הנונסנס וחוסר השחר, ההשתעשעות בטקסים ובדרגות המופרכות, התסכול מהניסיון לדבוק בדת ששוללת דבקות מכל וכל - כל אלה, גם אם לא מייצגים את מה שהיינו מגדירים כאורח חיים דתי - ודאי שמציבים אלטרנטיבה מוחשית ומרתקת. אלטרנטיבה של אופן הסתכלות אחר על העולם, וגישה אחרת למערכות כללים, סדרי עדיפויות וקבעונות מחשבתיים.
אז אולי, כפי שהוצע כבר בעבר - דת שהתחפשה לבדיחה שהתחפשה לדת? אולי.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
| |
|
|
|
