 |
 |
|
|
|
|
| עדית פאנק על מלאכים שעושים אותנו תוהים יותר וטועים יותר וגם טובים יותר |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
16/6/2005 11:44 |
|
|
|
|
|
|
|
הכרתי מעט מאוד מלאכים בחיי. רובם היו אנושיים מאוד ולכן יפים במיוחד. המלאך האחרון שנגעתי בו ביראת קודש אמיתית השאיר בי חותם עמוק שלעולם לא אשכח. למלאך הזה קראו נועה - כשמדובר במלאכים לא עושים הפרדה נשית או גברית, כי מלאך זה מלאך.
נועה היתה יפה במיוחד. בעיקר, כנראה, בזכות עיניה ששיקפו את נשמתה. היה בה שילוב נדיר של יופי פנימי יוצא דופן, עם גוף עדין, חזק ונשי במידה של כנף. מין מלאך כזה. נפגשנו לרגע דק שלעולם לא אשכח. רגע מופלא של אהבה ללא תנאי. היא הרגישה את זה. מלאך תמיד יודע מה טוב לו לפני שהוא פורש כנף. אבל אני נשארתי תוהה, מתקשה לקבל את היעלמותה של נועה, מלאך שחלף בחיי.
הייתי רוצה לכתוב על נועה
תחת כותרת אחרת לגמרי. כמו למשל איך נגעתי במלאך. או איך למדתי על כוח הגמישות. אבל אין לי איך להיות ישרה עם עצמי אם לא אכתוב שכבר פגשתי מלאכים לפני שפגשתי את נועה, מלאכים שעזרו לי להבין איך נוצרים מפגשים כאלה, אבל לא עזרו לי להבין למה הם באים לזמן קצר כל כך, ובעיקר למה נבחרתי ללוות אותם ולמה הם נגעו בחיי לרגע קסום, מותירים כל כך הרבה אהבה וכאב בלבי, ובכל מי שנגע בהם, בחייהם ובחייו. האמת היא שהיה לי מזל. אמנם הכרתי מעט מלאכים בחיי, אבל כולם היו אמיתיים. כמה מהם בחרו ללוות אותי כל חיי, ולכן הם עדיין איתי. בזכותם, כנראה, אני עדיין חיה. מלאכים מועטים רק נגעו בחיי, והשאירו אותי תוהה. כנראה שגם בזכותם אני עדיין כאן.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
יום אחד, מישהי שקוראים לה מיכל, ניגשה אלי לפני הרצאה שעמדתי לתת. לא הכרנו קודם, למרות שעבדנו באותו מקום עבודה. מתפקידה היה להציג אותי לקהל שחיכה לנו. היא שאלה אותי מספר פרטים נוספים כדי שתוכל להציג אותי בפני המוזמנים באופן אישי וישיר יותר. היו לה עיניים צלולות ובהירות. היא הציגה אותי וגם נשארה להקשיב. בתום ההרצאה היא ביקשה לדבר איתי. יש לי חברה שגם לה קוראים מיכל, היא אמרה והייתי רוצה שתפגשי את בתה לטיפול.
הייתי אז עמוסה כדרכי, וגם לפני תערוכה. היא הפצירה בי ואני סירבתי בקושי רב, אבל הזמנתי את שתיהן, מיכל ומיכל, לפתיחת התערוכה.
הן הגיעו יחד. מיכל ומיכל. מיכל, אמא של נועה, אמרה לי שהיא שמעה ממיכל חברתי לעבודה שאני עמוסה, אבל הציורים מוכיחים לה פעם נוספת שחבל שאני לא יכולה לעזור לנועה, בתה. מאותו רגע לא יכולתי שלא לחשוב על נועה.
אחרי יומיים, נועה, מיוזמתה, שלחה לי פקס. משהו בכתב ידה ובצורת הביטוי שלה המיס אותי.
נועה פירטה בפני את יומן הטיפולים הכימותרפיים שלה. הפכתי את היומן השבועי שלי על פיו וקבענו. דיברנו ביום רביעי וקבענו ליום רביעי בשבוע הבא. ביום חמישי, יום אחרי שקבעתי עם נועה את הפגישה הראשונה שלנו, באופן מפתיע ובלתי צפוי, מיכל, החברה מהעבודה, התמוטטה, אושפזה, כוחה לא עמד לה והיא הלכה לעולמה ביום ראשון. ביום רביעי של אותו שבוע פגשתי את נועה בפעם הראשונה. נועה אמרה לי שזה לא מקרי שמיכל כל כך התאמצה שניפגש, והלכה לעולמה בדיוק בין השיחה שלנו לבין המפגש הראשון שלנו. מיכל, היא אמרה לי, הפגישה בינינו ויצאה לדרכה.
עברו שבועות אחדים בהם נועה ואני לא נפגשנו, כי נועה נעה בין הבית לבית החולים. דיברנו בטלפון. שלחנו פקסים.
בפעם הבאה והאחרונה שנועה ואני נפגשנו, היא סיפרה לי שמתוך המצוקה שלה היא הלכה לרב אחד, ידוע בכוחו לראות, שהמליצו לה עליו כדי להיעזר בו, והוא, באופן בוטה, הביט בה בחטף ואמר לה שגורלה בחיים האלה נגזר. שתינו התקשינו לוותר. ליוויתי אותה בלי להכתיב דבר. ליטפתי כאב שנותר בגופה. הקשבתי למילים שעשו כאב בנשמתה. ניסינו בזמן שנפגשנו לעשות סדר בין חיים למוות, בין כאב לשמחה, בין אבל לשחרור, בין כיווץ להרפיה. כעסתי איתה ביחד על מי שלקח לעצמו תפקיד של אלוהים והרשה לעצמו להגיד לה שהיא מסיימת את הגלגול הזה בקרוב. האמירה הזאת שברה את ליבה. עד אז היא האמינה שהיא תנצח. הבטחתי לה שכמו שהוא אמר את מה שהוא הרשה לעצמו, גם היא יכולה להגיד מה שהיא מרגישה מולו. היא אמרה שהיא רוצה לחיות, אבל שהוא ערער את בטחונה. היא שאלה אותי איך אדם, ממש כמוה, מרשה לעצמו להגיד דבר כזה למי שעדיין נלחם ומאמין. אמרתי לה את האמת האחת שאני מאמינה בה. שלאף אדם אין זכות כזאת. שה"רוחניות הקלה", כמו כל חיקוי, מקווה להתעשר בקלות ולעשות כסף על חשבון המקור, אבל יום יבוא והיא תשבור רגל או תפשוט יד. נועה נעצה בי עיניים כחולות כמו שמים וחייכה. לרגע היא היתה מלאך טועה או תוהה בדרכו. אני יודעת, היא אמרה פתאום, שיהיה בסדר. ואז גם אני ידעתי שיהיה בסדר. שלמלאך הזה יש כנפיים אמיתיות וגם אם הגיע זמנו לעוף, הוא יגיע רחוק. כל כוחי לא עמד לי כשהנחתי את ידי על גופה העדין והפצרתי בה להיות מה שהיא כפי שהיא. אל תתעקשי, אמרתי למלאך שהיה שבוי באשמה שנוצרה מחומר, כמו כולנו. הכול יהיה בסדר, חזרתי ואמרתי, מאמינה במילים שיצאו מפי בזכות האמונה שלי שיש מלאכים בעולם הזה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשנתך, נועה, לפני שפרשת כנפיים, היו רגעי ערות אחדים, בהן כתבת על לוח, כי לא יכולת לדבר. מיכל, אימא שלך, סיפרה לי שפעם אחת אפילו כתבת על הלוח שאת מבקשת שאני אחכה לך. אני חיכיתי לך מאוד, נועה, בכל דרך שאנשים שהם לא מלאכים מחכים בלי כנפיים. קטונתי מללוות אותך אל השמים שלך. אני רק בנאדם, את בטח יודעת, נועה.
לפני שבועות ספורים אמא שלך ואני נפגשנו לקפה של בוקר. אין לי מושג אם נהיה חברות לתמיד או לא. אבל הנוכחות שלך ביני לבינה אפשרה לנו להיות קרובות בלי חשבון של זמן היכרות או עבר משותף. פשוט היינו שם ביחד, בזכותך.
חלפה שנה מאז שיצאת לדרכך. כל מי שהכיר אותך היה רוצה לשחרר אותך כעת, כי עם הזמן שעובר אנחנו מבינים שלכולנו מגיע לעוף, לא רק לך. מותר לך לפרוש כנפיים. אין לי מושג מי את באמת ולמה באת והלכת כל כך מהר. אבל עם כמות האהבה שלה זכית בחייך, ברור לי שאת מלאך. אל תפחדי לעזוב את מי שנשאר כאן בלעדייך, על הארץ. אומרים שהשמים הם הגבול כשרוצים להגיד שאין גבולות לאדמה. כל חיי אני אומרת שאין עץ שמגביה צמרת, אם אין לו שורשים עמוקים באדמה. כל חיי אני מלמדת את תלמידי, ובזכותם גם את עצמי, שאין דרך לעשות צמרת אם לא מעמיקים שורש.
אל תפחדי להגביה עוף.
כל השמים מחכים לך, נועה
רוח ומים, חושך ואור
וגם למה צריך לשכוח
ולמה חשוב לזכור.
ולמה צריך למרות מה שאין
לראות את היש בעיניים פקוחות
ולחיות.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
