 |
/images/archive/gallery/328/959.jpg צביקה לב.
 |
|
|
|
|
| צביקה לב חושב שזירת התגובות באינטרנט, ובוודאי שבערוץ שמתעסק עם ענייני רוח, היא מקום טוב ללמוד בו דבר או שניים על היווצרות האגו ודרכי הישרדותו הפתלתלות |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
צביקה לב
10/7/2005 16:29 |
|
|
|
|
|
|
|
קראנו מאמר באינטרנט, נניח במדור ניו אייג'. כמה משפטים מתוכו עיצבנו אותנו, לחצו על נקודה רגישה. פסקה אחרת עוררה בנו השראה עד כדי תחושת התעלות.
הטכנולוגיה מאפשרת לנו היום ליצור קשר עם כותבים ומגיבים, קשר שלעתים נדמה אמיתי ממש. אנחנו יכולים לכתוב לכל אחד את דעתנו עליו ועל דבריו, "להחזיר" לו בגלל שהרגיז אותנו או לשבח אותו כי הוא חושב ממש כמונו או סתם כי הוא הצליח לנסח באופן מופלא איזה בדל הרגשה שאנחנו התקשינו לנסח ולהגדיר.
הנה
יש לנו הזדמנות להתנסח ולהביע את דעתנו בפומבי, מוגנים לחלוטין באנונימיות שמאחורי המסך. אנחנו יכולים לבחור לנו כל מידת מעורבות שנרצה בה, על פי מידת שאיפתנו להשפיע. אנחנו יכולים להיות דמות ראשית או משנית; הרשע, המלאך השומר, חכם הכפר, הפאם פטאל או ליצן החצר. אנחנו יכולים לבחור להיות ניצבים או אפילו קהל דומם. ולא פחות חשוב - הכינוי. בדרך כלל יבטא השם שבחרנו משאלות לב כמוסות או מידע מקודד על עצמנו מתוך מחשבה שהמבין יבין.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
זירת ההיאבקות
|
|
|
 |
|
|
|
תארו לכם שניתן היה להחזיר אחורה מהלכי חיים, כמו בווידיאו, עם אפשרות עריכה או אפשרות לכתוב תסריט חדש בכל פעם. אמרנו משהו שלא יצא טוב? אין בעיה, מחזירים אחורה ואומרים משהו אחר, מתאים יותר או טוב יותר. כמו ג'ורג' קוסטנזה מסיינפלד שתמיד נזכר מאוחר מדי בדברים שהיה צריך לומר בסיטואציה מסוימת ולא אמר. בשביל ג'ורג' זה תמיד היה כבר מאוחר מדי, אבל בזירת התגובות זה אפשרי. פשוט יוצרים דמות חדשה ומגיבים בשמה שוב.
זירת התגובות היא גם כמיקרוקוסמוס של חיי היומיום. היא מאפשרת לנו ללמוד על עצמנו בדרכים קלות יותר, באמצעות יצירת דמות וירטואלית, שקל לנו יותר לעקוב ולבחון את דפוסי המחשבה והרגשות שלה. אנו עושים זאת על ידי התבוננות מבחוץ על הדמות, התבוננות שקשה לנו הרבה יותר לקיים בחיים הלא וירטואליים, לצאת מעצמנו ולהתבונן בדרך ההתנהגות והתגובה שלנו.
הדמויות הווירטואליות שאנחנו בוחרים לעצמנו יכולות לייצג את הקולות השונים שבנו. כולנו מכירים את הדיאלוגים הפנימיים של המחשבה, כשכל קול מייצג חלק אחר מאישיותנו ומרכיב אותה. ריבוי הקולות הזה הוא המקור למרבית הקצרים הפנימיים שלנו, שהרי לכל קול דעה משלו, שבהכרח סותרת את דעתו של מי מהקולות האחרים, מה שמחייב אותנו להשתיק לעתים קולות אחדים כדי להימנע מצרימה פנימית, ולבחור לנו קול אחד מרכזי.
אותו מנגנון עובד גם ברגע ההגבה. הקול שרוצה להגיב ברוע, נלחם עם הקול שפוחד להגיב ברוע, עם קול שרוצה לענות בציניות, בזלזול, בהתנשאות או באהבה.
בסופו של דבר אצל כל אחד מאיתנו יש מנגנון שמחליט לאיזה מהקולות לתת ביטוי כלפי חוץ. המנגנון הזה שוקל ומעריך את התוצאות של אותם ביטויים קודמים ומגיע למסקנה לגבי התגובות בעתיד.
במילים אחרות, אם בתהליך ההתפתחות שלנו אנו מנסים לבודד מבין כל הקולות שבראשנו את הקול ה"אמיתי", קול הנשמה או האלוהים, אותו קול המחובר לאין סוף ושיודע מה נכון, ניתן להעביר את התהליך הזה מהראש לתגובה בכתב, בתור דמות וירטואלית.
זירת התגובות היא מעין זירת היאבקות שאנחנו שולחים אליה קולות שונים שמיוצגים על ידי דמויות וירטואליות ונותנים ל"טוב ביותר לנצח".
אם המחשת והמחזת הקולות לדמויות מגיבות אנונימיות ווירטואליות מאפשרת מצבי התבוננות על המנגנונים והדפוסים שמפעילים אותנו רגשית כמגיבים וכמוגבים, למה שלא נבדוק איפה בחיים אנחנו פועלים על פי אותם דפוסים? אין סוף להתבוננות וללמידה שמאפשרת לנו זירת התגובות.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גם לדמות וירטואלית יש אגו
|
|
|
|
|
|
|
אבל יש כאן גם מלכודת. כמו בחיים, רק מוזרה הרבה יותר, והיא ההזדהות של המגיב עם הדמות הווירטואלית שבחר לו. ההזדהות יוצרת אגו חדש לדמות וירטואלית ואנונימית, ומרגע זה ואילך ההתייחסות לדמות ולמערכות היחסים הווירטואליות שלה תעבור דרך האגו הזה. אנחנו נעלבים מקללות ומהכפשות של מגיבים אחרים כאילו מדובר באמת קוסמית. מישהו אמר לי משהו ואני נפגע עד עמקי נשמתי, וכבר משחיז את המקלדת כדי להשיב לו תשובה, שתושפע ממידת השליטה העצמית שלי ומאופי התדמית שבחרתי. אם בחרתי דמות צדקנית ומנומסת אשיב שזה לא יפה ולא רוחני לקלל ועוד במדור ניו-אייג' שכולו אהבה ושלום, אם בחרתי דמות תגרנית, אשיב קללות באבי-אביו.
אנחנו לא יודעים אם המגיב הוא זכר או נקבה, אנחנו לא יודעים אם אותו מגיב שמתכתב איתנו משתמש בכמה שמות שונים. ובכל זאת, מגיבים כל הזמן מנסים לקטלג ולאפיין מגיבים אחרים לפי שם, מין או דברים שאמרו בעבר, הכל רק כדי שאפשר יהיה להתייחס למישהו מוכר, כביכול.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אנונימי שמתחזה לאנונימי שמתחזה לאנונימית
|
|
|
|
|
|
|
וישנו עניין ההתחזויות, כשמגיב משתמש כביכול בשמו של מגיב אחר, ואנו מתייחסים לכך כאל התחזות אמיתית, כמו בחיים, מרגישים מרומים או מנוצלים, שוכחים את ההבדל בין המשחק שלנו לבין המציאות.
איך יכולה דמות וירטואלית אנונימית להתחזות לדמות אנונימית אחרת? על ידי שימוש באותו שם?
מה זה משנה אם לא כדי לשמור על הסדר, המלאכותי ממילא, של קטלוג מגיבים לפי אפיונים מדומיינים? האם זה משנה מי הגיב באמת? האם זה משנה האם יש קשר בין התגובות הקודמות לתגובה הנוכחית או האם התגובה ראויה, נכונה, צודקת או טיפשית? האם אנחנו חייבים להגיב על כל דבר ולכל אחד?
הרי מטרת האנונימיות היא שלא יזהו את המגיב. איך ייתכן אם כך שתגובות לדמות לא מזוהה יעליבו ויפגעו כאילו כוונו אישית לכותב מזוהה?
אחד היתרונות של אותה אנונימיות הוא שהאנונימיות מאפשרת לנו להתייחס לגופו של עניין, ולא לגופו של מגיב. תגובה של מגיב וירטואלי "מקורי" תקבל התייחסות שונה מאשר אותה תגובה בדיוק, הנושאת שם גנוב או מתחזה. במקרה זה יאשימו את המגיב בהתחזות ובניסיון לסכסך בין מגיבים וירטואליים, שממילא לא מכירים זה את זה, או שהוא סתם יואשם בשנאה ורוע.
אותם מגיבים שחשוב להם לתייג ולאפיין מגיבים אחרים לפי שם או סגנון, בדרך כלל לא יהיו חופשיים ומשוחררים כמגיבים אנונימיים, מפני שהם מזדהים עם דמותם האנונימית ופועלים לפי האגו שלה. הם אינם יכולים לסבול שמישהו יגיד משהו רע אפילו על דמותם האנונימית, ובמקרה הטוב הם ייצרו דמות וירטואלית נוספת ו"יתפרעו" דרכה, משהו כמו "דמות זבל", דמות שלא מחשיבים ולכן לא אכפת "להקריב" אותה לחציו המושחזים והמורעלים של הקהל, לעומת דמות ראשית נחשבת שעל כבודה דואגים לשמור.
בשבילי, התגובות הן הזדמנות מצוינת לראות את המקומות שבהם אני מחביא את האגו, ואחר כך לחפש בחיי היומיום את אותם מצבים או רגעים של הדחקת אגו או רגשות אחרים.
האם בחיי היומיום אני מגיב באופן פנימי רגשי כמו לתגובות? האם אני כועס ומתעצבן באותו אופן? ואם כן, האם אני נותן לזה ביטוי חיצוני?
מי שהתרגל להגיב באתר הזה מכיר אולי את הנטייה או הצורך האימפולסיבי להגיב במציאות, בכתב ובאותו סגנון כמו באינטרנט, אפילו לכתבות בעיתון או לבני שיח מזדמנים, מתוך הרגל. באותם מצבים אפשר לבחון את ההבדל בצורה ובסגנון התגובות, בין אלה שבחיים הלא אנונימיים לבין אלה שבחיים האנונימיים, ולבדוק את הסיבות, או אולי את התירוצים שאנחנו נותנים לעצמנו.
לסיום, האנונימיות מאפשרת לנו להגיב מבלי לקחת אחריות על התגובה ותוצאותיה, או כמו שכתב אחד המגיבים, "לעשות פיפי בבריכה" מבלי להיתפס, לקלל את הבריון בלי לפחד שיחטיף לנו מכות או לכתוב דברי שטות או רוע ללא חשש לתדמיתנו. זאת הזדמנות טובה להגיב כמו שבא לנו באמת, בלי מעצורים, בחופשיות, משוחררים מפחד מביקורת.
זירת התגובות היא גם הזדמנות לתת דרור לקולות הפחות אטרקטיביים שבתוכנו, אלה שאנחנו מקפידים להסתיר מעצמנו ומאחרים כדי לא לשלם מחיר, ולהתבונן עליהם, להכירם, להרגיש את הרגש שהם נושאים עמם ושאנחנו מדחיקים כל הזמן: תוקפנות, פרובוקטיביות, התנשאות, שתלטנות, ילדותיות, אדישות, שטחיות וכו'. ממילא הם קיימים בתוכנו והם כולם לגיטימיים ואנושיים. אז למה שלא נכיר בהם ונשחרר אותם?
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בזירה, כמו בחיים
|
|
|
|
|
|
|
ולמרות זאת, ישנם מגיבים שמתנהגים כאילו הם לא אנונימיים ולוקחים באופן אישי מדי את התגובות. אותם מגיבים שוכחים שחוות המגיבים מאפשרת להם לקחת סיכונים שבחיים הלא אנונימיים הם יפחדו לקחת.
תגובה רגשית שבאה כתוצאה מתגובה אנונימית תהיה תגובה של האגו המזדהה עם הדמות האנונימית, כמו בחיים. ובזירה, כמו בחיים, אנחנו לא זוכרים ולא מודעים לכך שאנחנו היוצרים של דמויותינו, ולכן נקודת ההשקפה היא הטלת אחריות על החוץ, על אלוהים, על ההורים, על אנשים אחרים, על המזל וכו'.
במילים אחרות, אנחנו לא לוקחים אחריות על היחס שלנו לחיים, על איך אנחנו יוצרים את תסריט חיינו במו ידינו ומטילים את האחריות לכך על מישהו או משהו אחר, חיצוני לנו וחזק מאיתנו.
דרך יצירה מודעת של דמות מגיב וירטואלי, אפשר לקבל מושג על הקשר שבין היוצר, הבורא, לבין נבראיו. אפשר לקבל מושג על היווצרות האגו ועל דרכי הישרדותו, ואפשר לראות כיצד אנחנו מזדהים בשיא הטבעיות עם דמות פיקטיבית שיצרנו במו ידינו, וכך לחפש מה במהותנו אינו פיקטיבי. מי הוא זה בתוכנו שמזדהה עם דמות מומצאת, הבנויה מכמה קווי אופי שטחיים ונושאת עימה תערובת של דעות וערכים.
משחק התגובות מעניק לנו מפתח להכרת משחק החיים, רק בלי לגבות מאיתנו את המחיר שאנחנו נדרשים לשלם בחיים האמיתיים.
שלכם, Samlev
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
