 |
/images/archive/gallery/331/481.jpg צ'יפים משבט הסו.
צילום:מתוך האתר של אוניברסיטת ניו מקסיקו  |
|
|
|
|
| "הרוח הגדולה" עדיין מרחפת מעל ניו יורק, אבל גורדי שחקים מסתירים אותה. הילידים האמריקנים מתעקשים לזכור את מה שהלבנים לא יבינו לעולם, גם אם לנצח יתלו לוכדי חלומות וילכו בסופי שבוע לאוהלי הזעה. שחר שילוח על התרבות הנכחדת של ילידי אמריקה
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שחר שילוח
19/7/2005 11:56 |
|
|
|
|
|
|
|
הו, אמא אדמה
עם שדותייך הירוקים
עוד פעם הוכנעת
בידי היד הרעבה
עד מתי תוכלי עוד
לתת ולא לקבל
ולהאכיל את העולם הזה
הנשלט בחמדנות
ולהאכיל את העולם הזה
הנשלט בחמדנות.
הו, כדור של אש
בשמי הקיץ
האור המרפא שלך
תהלוכת הימים שלך
האם הם נבגדו
בידי אנשי הכוח
מי מחזיק את העולם
בידיהם המתחלפות
הם מחזיקים את העולם
בידיהם המתחלפות.
הו, ארץ של חופש
האם תוכלי לוותר
שם ברחובות
איפה שהמספרים גדלים
כבדי את אמא אדמה
ואת דרכיה המעניקות
או שתסחרי
בימיהם של ילדינו
או שתסחרי
בימיהם של ילדינו
כבדי את אמא אדמה
ואת דרכיה המעניקות
או שתסחרי
בימיהם של ילדינו.
(ניל יאנג, Mother
Earth)
איפה ישב האיש הלבן, שאבות אבותיו היגרו אל העולם החדש מאירופה, כשכתב את המילים האלה? מאחורי חלון זכוכית גדול במרומי גורד שחקים שפוצע את הרקיע? בפרבר שעל מדשאותיו רעו פעם עדרי הבפאלו? אולי בתוך מכונית גדולה שפולטת עשן אל האוויר, שאיש אינו זוכר עוד מתי היה צלול?
ניל יאנג, קוסם של אווירה, מצליח עם הסאונד שהוא יוצר לקחת אותנו אל המרחבים הגדולים של אמריקה. או בעצם - כמעט מצליח. אל עולם שהיה ואיננו עוד שום גיטרה ואף מפוחית לא יוכלו לקחת אותנו. אנחנו לא היינו שם ולא נהיה שם לעולם. לכל אורך חייו המוזיקליים יאנג מתעקש וחוזר אל האנשים הראשונים של אמריקה, האינדיאנים, אדומי העור, האמריקן נייטיבס. לפני כמה שבועות מעל גבי המסך הזה הוא לקח אותנו אל סיפורה של פוקהונטס. הייתי נותן אלף פרוות כדי לישון עם פוקהונטס ולגלות מה הרגישה, בבוקר, בשדות הירוקים, במולדת שלא ראינו מעולם, שר האיש המרושל והגבוה שבאמת רוצה לדעת את מה שנגזר עליו להישאר חידה. את המסורת הרוחנית של ילידי אמריקה לא נוכל להבין. אוסף המילים שלפניכם ינסה להסביר למה המסורת הזאת אבדה כמעט כליל ולחלוק מעט מהטעם של מה שנשאר.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אלה פשוט היו חיים
|
|
|
 |
|
|
|
הסיבה הראשונה לכך שלעולם לא נדע מה היה שם היא פשוטה: אין מי שיספר. מקלות האש הרגו אותם ובעיקר את עדרי הבאפלו שהיוו מקור מחיה חשוב. לילידי אמריקה לא היתה שפה כתובה ומכיוון שלא נותר כמעט מי שיעביר הלאה את ה"תורה שבעל פה", הדברים התמוססו ונמוגו והותירו פתח לאחרים שפירשו על פי דרכם, צבעו בצבעיהם, השתמשו במונחים זרים וכיסו את הכל במעטה רומנטי. תחילה היו אלה היורו-אמריקנים (כך מכנים אותם היום האמריקנים המקוריים) שהגיעו ליבשת מאירופה המונותיאיסטית ותיארו את מה שראו בעזרת המונחים שלהם שאינם מתאימים. מאוחר יותר האקדמיה התקשתה לארגן את העושר האינסופי של מנהגים, מיתוסים ומבנים חברתיים. אלף שבטים לפחות חיו על אדמת אמריקה עד המאה ה-16, אורח החיים של שבט ההוֹפּי היה שונה משל אנשי הצ'ירוקי, שבט הסוּ לא דמה לאפּאצ'י וכן הלאה. גם בתוך השבטים התגוונו המנהגים והאמונות, שהושפעו בעיקר מהטבע הסובב ומהכוחות המיוחדים האצורים בכל הר, בכל עץ, בכל נהר ואבן. המסגרת האקדמית שמקורה מערבי לא יכולה להתמודד עם המורשת ועם תפיסת העולם הזרה - זה מקרה קלאסי בו כלי המדידה מעוות את תוצאות המחקר.
מאוחר יותר באו אנשי הניו אייג' שנטו להעניק למנהגים השבטיים נופח פופוליסטי ולמסחר אותם. אבל סצינת הניו אייג', ששמה דגש על הפרט ועל התפתחותו הרוחנית האישית, שונה עד מאוד מחיי השבט בהם לא היתה הפרדה בין התפתחות הפרט לשגשוג הקהילה ובין שגרת הקהילה לחיי הדת. במילים פשוטות: הצ'יפים לא ארגנו סדנאות, אף אחד לא שילם כסף כדי להיכנס לאוהל ההזעה (סווטלודג') והרוחניות לא נמדדה לפי מספר לוכדי החלומות התלויים על העץ ליד הטיפּי. בעצם, הרוחניות לא נמדדה בכלל, למילה דת לא היתה משמעות, אלה פשוט היו חיים.
הטקסים נתפסו כהרחבה של חיי השגרה, בניגוד לחגים שלנו שמשמשים כשוברי שגרה בים הזמן. בעוד בעולם היהודי-נוצרי קיום הטקס מתקשר לתנועת הזמן - הולכים לכנסיה ביום ראשון, יום שבת הוא יום קדוש - אצל ילידי אמריקה הטקסים התקשרו אל המרחב הפיזי (גם תפיסת הזמן שונה, אבל היא נושא רחב דיו לכתבה נפרדת). מקומות מסוימים הוכרו כבעלי עוצמה רוחנית רבה יותר ממקומות אחרים. עבור הסוּ היו אלה הגבעות השחורות של דקוטה, עבור האפּאצ'ים היה זה הר גרהם באריזונה, בשביל שבט הוואשו אגם טאהו בקליפורניה ויש עוד רבים, כגודלה של הארץ, בעצם. לכן, כאשר בולדוזרים מכרסמים סלע הר, כאשר שפכים מוזרמים אל נחל וכשמפעל פולט עננות שחורות אל הרקיע, אין מדובר רק בחילול הקודש, אלא בפגיעה באלוהות עצמה. המקומות הקדושים נתפסו כחזקים מפני שבעיני הילידים הם היו חיים. הם אוצרים בתוכם את "המסתורין הגדול", "הכוח הקדוש", זה המכונה בטעות "הרוח הגדולה". המסתורין הגדול מתהווה בכל דבר, בכל מה שקורה, בכוכבי השמים, בעולם ובכל מה שיש בו. לכן מה שאצלנו נחשב לדומם עבורם נחשב לחי ומלא בכוח רוחני. בין כל הדברים קיים קשר שאינו הירארכי, כי בכולם, תמיד, שוכנת הרוח.
הסוּ קראו למסתורין הגדול וואקָן טָנקה. בשבילם הוא היה גם ישות אחת וגם אוסף של דמויות אלים ביניהן האש, הרוחות, הארץ והסלעים. להוֹפּי היה אל ראשי ששמו מָסאוּ, אבל הטקסים שלהם התמקדו ברוחות של אבות קדמונים ובכוחותיה של הסביבה שאפשרו פריון. הנוואחו עבדו את השמש ואת "האישה המשתנה" - דמות שייצגה כוח יוצר (נשים חזקות מופיעות בסיפורי הבריאה, עוד נשוב אליהן) ולצידם היו מאות מפלצות, אנשים קדושים וכוחות נוספים שעוררו לפעולה או גורשו בעזרת ברכות ומזמורים לריפוי. מטרת הטקסים לא היתה רק לתקשר עם ישויות רוחניות, אלא גם להעביר הלאה את המסורת.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
איש משבט השאיין, שבט שעל אדמותיו מצויה כיום אוקלהומה
|
|
|
|
|
|
|
פאנג שואי צפון אמריקני
|
|
|
|
|
|
|
הטקסים הייחודיים לכל שבט נבעו מפיסת הארץ שלו, לה קראו "בית". האפאצ'י והסוּ שחיו במישורים רחבי הידיים עבדו את השמש ואת השמים הגדולים, אותם חוו בעוצמה יתרה במהלך חיי היומיום, השבטים החקלאיים סגדו לאל התירס ואצל השבטים שהיו תלויים בבאפלו עבור בגדים, מזון, מחסה וכלים, מילא הבאפלו תפקיד מרכזי בחיי הרוח.
למרות המורכבות והשוני של אורחות החיים, השפות והפילוסופיה, ניתן למצוא רעיונות בסיסיים משותפים בין כל השבטים. אחד העקרונות החשובים היה תפיסת המרחב, הקוסמולוגיה, אם תרצו. הטקסים נערכו ועוצבו תוך התייחסות לארבע רוחות השמים: כיוון העברת המקטרת המשותפת, תכנון הקיוָה, אוהל ההזעה, ומנהגים אחרים. התפיסה הקוסמולוגית של שבט הצ'ירוקי מדגימה דפוס שחוזר על עצמו במיתולוגיות בריאה ילידיות נוספות, מעין פאנג שואי צפון אמריקני עתיק יומין: העולם הזה הוא אי עגול הנח על פני המים ותלוי מטה מהשמים בארבעה מיתרים המחוברים אליו בארבע הנקודות של ארבע רוחות השמים. כל כיוון של העולם הזה מזוהה בצבע המיוחד לו ומרחף היכן שהוא בין הסדר המושלם והניתן לחיזוי של העולם העליון לבין התוהו וחוסר היציבות של העולם התחתון. הצ'ירוקי, כמו רבים מאחיהם בני השבטים האחרים, האמינו שהעולם מורכב משלושה עולמות: העולם העליון, העולם התחתון והעולם הזה.
המזרח קשור לצבע האדום, כי זהו כיוונה של השמש, האלה הגדולה של הכל. אדום הוא גם צבע האש הקדושה שעל פי האמונה קשורה ישירות אל השמש, אל הדם ולכן גם אל החיים עצמם. אדום הוא גם צבע ההצלחה.
הצפון הוא הכיוון של הקור ולכן צבעו כחול. הוא מייצג צרות ותבוסה. הדרום הוא הכיוון של החום וצבעו לבן, הוא קשור בשלום ובשמחה. המערב שייך לירח. הוא לא מספק כל חום ובניגוד לשמש, אינו מעניק חיים. השחור הוא הצבע ששויך למערב ונחשב למחוזן של הנשמות המתות ושל המוות כשלעצמו.
מטרתו של המין האנושי על פי הצ'ירוקי היא למצוא את דרך האמצע המאוזנת בין העולם התחתון לעולם העליון, תוך כדי חיים בעולם הזה.
ההתיחסות אל שני העולמות - זה שלמטה וזה שלמעלה - באה לידי ביטוי באופנים רבים: התפילות מתחילות בדרך כלל בפניה לוואקונדה שמתחת ולוואקונדה שמעל - שני הכוחות נושאי הפירות של היקום. החלוקה באה לידי ביטוי גם בארכיטקטורה: היו שבטים שיישוביהם חולקו למזרח ומערב. החלוקה סימלה את שני העולמות המנוגדים, אורח החיים סימל את השאיפה לאיזון, מהות החיים בעולם הזה. תושבי חלקו המזרחי של הכפר ישנו על צידם הימני ונעלו קודם את נעל ימין. תושבי הצד המערבי ישנו על שמאלם ונעלו קודם את נעל שמאל. הנישואים נערכו בין בני זוג משני הצדדים, כך שלמעשה כל אדם הכיל את שני היסודות.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
גבר משבט הלאקוטה בבגדי ריקוד
|
|
|
|
|
|
|
האדמה היא לא תחנת מעבר
|
|
|
|
|
|
|
האדמה היא הבית. כמו הקיבוצניקים של פעם שיצאו מבית הילדים, הלכו לחדר האוכל ומשם לרפת - הם עשו את זה בלי לעזוב את הבית. גם האמריקני האמיתי אף פעם לא הלך הביתה, הוא תמיד היה שם. הטיפּי היה מקום מחסה זמני שמוקם בבית, על פני הארץ, שניתנה לבני האדם כמו גם לעצים, לקיוטי, לעורב ולנשר. יחסי אדם-אדמה עבור האמריקנים הם מיסטיים ובעלי תלות הדדית.
עבורם לא קיים מושג החטא הקדמון, או בעצם - לא היה קיים, עד שצלבים וגגות של כנסיות החלו לצוץ ולהחליף את ההרים, האגמים ומפלי המים שהיו שם תמיד. אין חטא קדמון ואין "מלכות שמים". המיתולוגיות של ילידי אמריקה מספרות שהם, "האנשים האמיתיים" (כך קראו לעצמם הילידים בלשונותיהם השונות), עדיין חיים במקום שבו הם נבראו. זה יכול להיות גם המקום אליו הגיחו או שאליו נדדו, כך שהאדמה עליה הם חיים היא הארץ המובטחת. על כל פנים האדמה היא לא תחנת מעבר בדרכנו אל מקום טוב יותר.
מוטיבים שחוזרים בין שלל סיפורי הבריאה הם רוחות השמים ושלושת העולמות שהוזכרו קודם, הגחה או עליה אל פני הארץ, יצירת הארץ מקומץ בוץ ושיתוף פעולה בין בעלי חיים, אנשים, צמחים וכוחות טבע. אצל האירוּקיס, ההורון והצ'ירוקי חוזרות אגדות בהן אישה היא אם קדמונית: בראשית לא היתה הארץ לחיות על פניה, אבל למעלה, בכחול הגדול, היתה אישה שחלמה חלומות. לילה אחד היא חלמה על עץ מכוסה בפריחה לבנה. העץ האיר את השמים כאשר פרחיו נפתחו, אבל הפיל אפלה נוראה כאשר שבו ונסגרו. החלום הפחיד את האישה, אז היא הלכה לספר אותו לזקנים החכמים שחיו איתה בכפר שלהם שבשמים.
עיקרו את העץ הזה, היא התחננה, אבל הם לא הבינו. כל שעשו היה לחפור מסביב לשורשי העץ כדי שיהיה מקום לעוד אור. אבל העץ פשוט נפל דרך הבור שחפרו ונעלם. אחרי זה לא היה עוד אור, רק אפלה. האנשים הזקנים החלו לפחד מהאישה ומהחלומות שלה, היתה זאת אשמתה שהאור נעלם לתמיד.
אז הם גררו אותה אל הבור ודחפו גם אותה דרכו. מטה, מטה, מטה היא נפלה, למטה אל עבר הריקות הגדולה. לא היה דבר תחתיה פרט לשממת מים גועשת. היא לבטח היתה מתרסקת לחתיכות אלמלא עיט דגים בא לעזור לה. נוצותיו שימשו לה כרית והיא נסחפה מעדנות מעל הגלים. אבל העיט לא יכול היה לשאת אותה בכוחות עצמו, הוא נזקק לעזרה. אז הוא קרא לכל יצירי המעמקים: עלינו למצוא קרקע מוצקה להניח עליה את האישה האומללה, הוא אמר בלהט. אבל לא היתה קרקע, רק מים אינסופיים מתנחשלים.
ציפור צוללת ירדה מטה, מטה, מטה לקרקעית הים והביאה עמה במקורה מעט בוץ. הציפור מצאה צב, מרחה את הבוץ על גבו וירדה להביא עוד. אז הצטרפו הברווזים, הם אהבו להתבוסס בבוץ והביאו מלוא המקור מאדמת האוקיאנוס, אותה פיזרו על שריון הצב. הבונים עזרו - הם היו בנאים מצוינים - הם עבדו ועשו את השריון לגדול יותר ויותר.
הכל היו עסוקים מאוד וכולם היו נרגשים. העולם הזה שיצרו נדמה היה כהופך לעצום בגודלו. החיות והציפורים מיהרו לבנות את הארצות ואת היבשות, עד שלבסוף הם יצרו את כל הארץ העגולה, כשבמשך כל אותו הזמן אשת השמים ישבה בבטחה על גבו של הצב. הצב נושא את הארץ על גבו עד עצם היום הזה.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
צ'יף בפתח של אולם ריקוד. התמונה צולמה על ידי הממשל האמריקני ב-1900להראות שהם איפשרו לבני השבטים להקים מבנים בהם יוכלו להמשיך לקיים את תרבותם
|
|
|
|
|
|
|
הבריאה עדיין נמשכת
|
|
|
|
|
|
|
סיפורי הבריאה מציעים הסברים מלאי חיים להתנהגותם של בעלי החיים, לצורות של הסלעים וההרים. במקום קבלת שליטה על כל היצורים, הצמחים והמחצבים, הם נתפסים כשותפים ללמוד מהם ולחיות איתם. בסיפורים משתקפת אחווה הדדית במפגשים של האדם עם העצים, הציפורים, הצמחים וכוחות טבע כמו רוחות וגשם.
דיאלוג מתמיד מתקיים בין כל חלקי הבריאה. על מנת לשרוד בני האדם צריכים להבין את הדיאלוג ולהימנע מפגיעה ברוחות השוכנות באיתני הטבע ובאדמה. לפי אמונת הילידים האמריקנים הבריאה עדיין נמשכת. האם זה אומר שעוד לא מאוחר?
איך אנחנו, החיים בבתי בטון ואבן, שנוסעים במכוניות הדוהרות על כבישי אספלט נוכל להבין? איך מי שפרנסתו ועבודתו אינן קשורות לחיי שכניו יוכל להבין את משמעותן של מקטרת משותפת, של הזעה בצוותא באוהל לוהט, של תפילת רבים לאל התירס הירוק?
אולי יום אחד הערים המקומטות יקיאו אותנו מתוכן. מגדל עזריאלי והאמפייר סטייט בילדינג יקרסו לעננת אבק. הגבעות של הוליווד שוב יכוסו ביערות, עצי שקמים יצלו אל האדמה שפעם היתה תל אביב. גלי צונאמי אדירים ישטפו וימחקו את מנהטן ונתניה, את נהריה ואת פלורידה, מבול ירחץ את השמים מהערפיח של גוש דן והצחנה של ניו יורק. רק אז כל מה שיגיח ויתחיל מחדש יוכל להקשיב בשקט, ללא הפרעת צופרי מכוניות למסתורין הגדול, יוכל להביט, מבלי להסתנוור מנצנוצי זכוכית ופלדה, בבית שלו המשתרע מאופק עד אופק.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
