 |
 |
|
|
|
|
| לפעמים, בשביל התפתחות רוחנית, נגזר עלינו לחרוג מהמקובל, אולי אפילו מהמוסרי. תומר פרסיקו על המתח שבין התפתחות רוחנית להתברגנות חברתית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
תומר פרסיקו
17/7/2005 10:28 |
|
|
|
|
|
|
|
עקדת יצחק היא מיתוס מכונן של התרבות המונותיאיסטית, וככזה הסיפור מכיל בתוכו יסודות נפיצים כל כך עד שהיו יכולים לקרוע את ים סוף לשניים. אבא שמתכוון לשחוט ולשרוף את בנו הקטן נתפס בעינינו או כמטורף או כמרושע, והנה דווקא אבא שכזה הוא אברהם אבינו. כאשר מקבל אברהם את דבר האל שמורה לו ללכת אל הר המוריה עם בנו-יחידו-אשר-אהב ולהעלות אותו שם לעולה, הוא אינו מהסס לרגע: "וישכם אברהם בבוקר ויחבש את חמורו ויקח את שני נעריו אתו ואת יצחק בנו ויבקע עצי עלה ויקם וילך אל המקום אשר אמר לו האלוהים" (בראשית, כ"ב, ג').
ברור מה מפריע
לנו כאן: אברהם משעה, או מתעלם, מציווי מוסרי מובן מאליו ובסיסי ביותר, והוא שחובתו של אב היא להגן על בנו - בטח ובטח לא להיות אחראי למותו. הוא "שומע קולות" ומיד פועל כנגד כל היגיון מוסרי, תרבותי ואפילו יש שיאמרו, טבעי. המניע היחיד לפעולתו, זה אשר עבורו מתבטל כל מניע אחר, הוא המניע הדתי.
האם מעשה כזה ייתכן? ואם ייתכן, האם מעשה כזה ראוי שיעמוד ביסודה של תרבות? ואולי הוא לא רק ייתכן, אלא אף מחויב והכרחי? למזלנו קם לנו פילוסוף ענק, פרוטסטנטי ודֶני, בעל יכולת ניתוח גאונית ויכולת ניסוח מרטיטה, שהסביר את העניין. שמו סרן קירקגור.
כדי לנתח את סיפור העקדה, מבדיל קירקגור בין המישור האתי, כלומר המוסרי, לבין המישור הדתי (שהרי אלו שתי הרמות שמתרסקות באימה זו אל תוך זו בסיפור העקדה): "האתי בתורת היותו כזה הוא הכללי, ובהיותו הכללי הריהו נוגע לכל אחד ואחד, [...כלומר] שהתוקף שלו חל בכל רגע ורגע. אין לו שום תחום מחוץ לעצמו המהווה תכלית לו, אלא הוא עצמו תכלית לכל אשר מחוצה לו" (כל הציטוטים של קירקגור מתוך "חיל ורעדה", תרגום: איל לוין, הוצאת מאגנס). האתי, אם כן, הוא האוניברסלי. חוק מוסרי - למשל "אסור לאב לרצוח את בנו" - תקף בכל מקום ובכל זמן וחל על כולם. אין לו מטרה אשר לשמה הוא נעשה (כלומר לא נאמר: "אני לא ארצח את בני כדי שלא יכניסו אותי לכלא"), אלא הוא המטרה אשר למענה נעשים דברים אחרים (נאמר: "אעשה לבני ביטוח בריאות כי מחובתי לשמור עליו"). הוא עצמו התכלית העליונה שאינה זקוקה להצדקה: זה מוסרי כי זה מוסרי, וזהו. החוק המוסרי חל על בני האדם כולם, והם, כפרטים, צריכים לכפוף עצמם להוראותיו: "[...] הפרט הוא אותו יחיד אשר תכליתו מצויה בכללי, וחובתו האתית לבטא את עצמו שם בהתמדה, למחות מעצמו את הפרטי שבו על מנת להיעשות הכללי. ברגע שבו ינסה היחיד לטעון לפרטיות שלו כנגד הכללי, הוא חוטא, ורק בהכירו בכך יכול הוא שוב להגיע להשלמה עם הכללי". מה שקירקגור אומר כאן, הוא שאם יבוא פרט מסוים, לדוגמא אברהם אבינו, ויאמר לעצמו: "אף על פי שיש חוק מוסרי שאוסר על כולם לשחוט את צאצאיהם בכל זמן ובכל מקום, אני מחוץ לעסק הזה, ולי מותר כי ממש בא לי, ולכן אלך לי להקיז את דמו של בני הקט", הריהו פושע, ויש לכלוא אותו בבית הסוהר, שהוא המקום שבו שמה החברה את אותם אנשים שהוציאו עצמם מתוכה, כלומר מהכלל, בעוברם על החוק.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
קירקרגור. אקזיסטנציאליסט שסלד מדתות ממוסדות
|
|
|
 |
|
 |
|
המקום בו הפרטי גבוה מן הכללי
|
|
|
 |
|
|
|
אלא שישנו גם מקום בו הפרטי גבוה מן הכללי, וזהו המישור הדתי, שקירקגור מכנה אותו "האמונה": "האמונה היא אותו פרדוקס שהיחיד כפרט גבוה מן הכללי, וצידוקו עומד לו כנגד הכללי. הוא אינו משועבד לחוקי הכללי כי אם מצוי מעליהם [...] מבלי לעקוף את הכללי הזה, אלא דרכו, מתעלה כיחיד מעל לכללי, כאשר הוא ניצב ביחס מוחלט אל המוחלט". על פי קירקגור, אם כן, האמונה היא קשר אישי ואינטימי עם המוחלט, כלומר עם האל, והיא אינה יכולה לעבור עיבוד לכדי חוקים ומוסדות כלליים של דת (קירקגור היה פילוסוף אקזיסטנציאליסטי וסלד מן הדת הממוסדת). המישור הדתי הוא המישור בו האדם הפרטי עומד אל מול ולקראת האל ומחויב אך ורק אליו. כזה הוא מצבו של אברהם כאשר אלוהים מצווה עליו להעלות את יצחק לעולה: "הפרדוקס של האמונה הוא שהיחיד גבוה מן הכללי, שהיחיד קובע את יחסו לכללי באמצעות יחסו אל המוחלט, ולא את יחסו אל המוחלט באמצעות יחסו אל הכללי". יש חובה מוחלטת אל המוחלט, אומר קירקגור, כלומר יש חובה לציית לאלוהים, והיא עולה על החובה לציית לחוקי המוסר. "מנקודת ראות מוסרית אברהם ביקש לרצוח את יצחק; מנקודת ראות דתית הוא ביקש להקריב את יצחק". לרצוח אסור. להקריב (כאשר מקבלים הוראה מאלוהים) חייבים.
היחסים בין האדם לאלוהים הם התכלית העליונה, האמת שמפניה מתבטלות כל האמיתות האחרות, כולל אלו המוסריות. הנורא בכך הוא, כמובן, שיחסים אלו מעצם מהותם האינדיבידואלית הם תמיד אינטימיים ביותר, ולכן אין דרך להצדיק אותם. "ברגע שאני מדבר", אומר קירקגור, "ברגע שאני מנסה להסביר את עצמי, אני פונה אל הכללי, ומבטא את הכללי במו פי". אבל אברהם לא יכול לפנות אל הכללי, כי הדבר ממנו נובע מעשהו, אומר קירקגור, הוא במהותו הפרטי ביותר: הקשר עם האלוהים. תארו לכם את אברהם מנסה להסביר לשרה מדוע הוא לוקח את סכין המטבח ויוצא עם יצחק לשדה שמאחורי הבית: "אני אומר לך מאמי, אלוהים אמר לי שאני חייב לשחוט את הילד. באמת. אני נשבע לך. אלוהים אמר!!!". ברור שבשביל כל מתבונן חיצוני אברהם פשוט יצא מדעתו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
גיבור טראגי או גיבור דתי
|
|
|
|
|
|
|
קירקגור מדגים את הקושי להסביר את המניע הדתי על ידי סיפור מהמיתולוגיה היוונית. מסתבר, שכאשר ביקש הצי היווני לצאת אל עבר טרויה כדי להציל את הלנה היפהפייה שנחטפה לשם, היו הרוחות נגדם, ואי אפשר היה לפרוש מפרש ולשוט. מלך הכוחות היוונים היה אז אגממנון והנביא קלחאס ראה שזוהי אלת הצייד ארטמיס, אחותו של אפולו, שמונעת מהספינות לצאת, משום שהיא כועסת על אגממנון, שהתרברב שהוא קשת טוב ממנה (מעניין שלאלים תמיד יש אגו לא קטן). כדי לפייס את האלה הזועמת ולאפשר לצי לצאת לדרכו צריך היה להקריב בתולה. אגממנון, שבאותו רגע רצה להיות הכל לבד ממלך היוונים, ידע שראוי שזו תהיה בתו, איפיגניה, שתועלה כקורבן, ולא בת של מישהו אחר, אף שהיה בכוחו לצוות זאת. כך היה.
אגממנון הוא גיבור טרגי. בצורה הירואית הוא הקריב את בתו, היקרה לו מכל, כדי שעמו יוכל לצאת למלחמה ההכרחית בטרויה. כאב היתה לו אחריות מוסרית לדאוג לבתו ולהגן עליה מכל רע, אך כמלך היתה לו אחריות מוסרית לדאוג לעמו ולשמש להם מנהיג נאמן. שני המישורים הללו של אחריות נובעים משני חוקים מוסריים ברורים. אגממנון הכריע להעדיף את השני על הראשון. אפשר להתווכח על צדקתו, אבל בשונה מאברהם אפשר להבין אותו. מה שקרה כאן הוא ברור: שני חוקים מוסריים התנגשו חזיתית, והמלך שבאגממנון ניצח את האב שבו. היוונים הבינו זאת ואנחנו מבינים זאת. דווקא ההבנה היא המאפשרת לנו להעריך את הגבורה הנוראית של אגממנון, ואת הטרגיות העצומה שבמצבו: הוא היה צריך להחליט על הנורא מכל, והוא אכן החליט על כך בעצמו. אגממנון גם יכול להסביר זאת לאשתו, קליטמנסטרה: "זה נורא, אשתי, לעשות את המעשה, אך נורא להימנע. אני חייב לעשות זאת!" (מתוך המחזה של אווריפידס "איפיגניה באאוליס"). והיא אמנם מבינה אותו, הגם שאינה סולחת ובסופו של דבר רוצחת אותו.
אבל את אברהם, אומר קירקגור, אי אפשר להבין. אצל אגממנון הביא הנביא את קול האל, אך לנו לא ברור האם אברהם אכן שמע משהו. למעשהו של אגממנון גם יש תכלית (הרי הצי חייב לנוע!), אך לצורך מה הולך אברהם לשחוט את בנו? לכן, בעוד אגממנון הוא גיבור טרגי, אברהם הוא גיבור מסוג אחר לחלוטין: גיבור דתי. הגיבור הדתי הוא זה אשר יחסו הפרטי, הישיר, עם המוחלט, עם האלוהים, מניע אותו לעשות דבר שמחוץ לכללי המוסר. הפרטי, משום יחסו אל המוחלט, עולה על הכללי. (לכן באמת שאין קשר בינו לבין אדם כמו יגאל עמיר, שלא עשה את מה שעשה מתוך קשר ישיר אל האל, אלא מתוך קשר עקיף, כלומר דרך רבנים שאישרו לו את זה מבחינה הלכתית, כאשר מערכת ההלכה משמשת גוף של כללים מחייבים, בדומה למערכת המוסרית, ועל כן אין בה את היסוד האינטימי שקירקגור מתעקש עליו כאשר הוא מדבר על הגיבור הדתי. לשון אחר: בניגוד גמור לאברהם, עמיר יכול להסביר את מעשהו, הן מבחינת הצידוק ההלכתי, והן מבחינת התכלית.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
אגממנון. למעשה שלו יש לפחות תכלית
|
|
|
|
|
|
|
זה הנורא שבמפגש עם האל
|
|
|
|
|
|
|
המתח בין הפרטי והכללי הוא אחת הנקודות העמוקות ביותר בחיפוש הרוחני, ואי אפשר לפתור אותו בצורה חד משמעית - אי אפשר לנסח כאן שום חוק, שהרי כל העניין הוא חוסר תקפותם של חוקים כלליים במקרה זה. עם המאבק הזה נידון כל אחד להתמודד בעצמו - על כל אחד הרוצה בקשר אמיתי עם המוחלט לבדוק בתוך עצמו מה הוא מוכן להקריב למענו: האם אפילו את בנו יחידו אשר אהב? האם אפילו את תדמיתו כאדם מוסרי? האם הוא מוכן לצאת מתוך כלל החברה האנושית, לצאת ולעמוד כפרט בודד מול פני האינסוף? הקשר עם האבסולוט אינו ניתן לניסוח במילים, אם כן, לא רק משום היותו נשגב מהן, אלא גם משום היותו קודם וראשוני מהן: הוא לא רק מעל כל סדר אנושי, הוא גם לפניו. זהו אכן הנורא שבמפגש עם האל.
על כן גם נפוצים מיתוסים וסיפורים רבים המשתמשים בנקודת החיכוך שבין האתי והדתי כאחד מהמבחנים הגדולים ביותר של גיבוריהם: האם טוב היה הציות המוחלט של אברהם לצו האלוהי בסיפור העקדה? האם, כפי שמסופר במהאברתה, היה ארג'ונה חייב להרוג את כל בני דודיו אשר גזלו ממנו את ממלכתו, כפי שהאל קרישנה מצווה עליו ולא מוותר, אפילו שכבר רצה לסלוח ולשכוח? האם עשה סידהרתה הצעיר, לימים הבודהה, נכון כאשר זנח את אשתו ובנו הקטן ללא הסבר ויצא לחפש את התשובה לסבל האנושי? האם נהג כראוי האיש מן הכפר כאשר המתין בסבלנות, כמצוות השומר, לפני שער החוק, ולא התפרץ פנימה?
האם מותר לנו עצמנו להקשיב לאותו קול פנימי שדורש מאיתנו לחפש את האמת גם על חשבון נוחות וחיים מהוגנים? ואולי אנחנו אף מחויבים לעשות זאת?
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
