 |
/images/archive/gallery/335/274.jpg לילית.
 |
|
|
|
|
| מה קורה כאשר אשת הרב מתחפשת לזונה, אך לא לסתם זונה, כי אם לזונת הצמרת הידועה ביותר בעיר. פרק מתוך "מי מפחד מלילית", ספרם של הרב אוהד אזרחי והרב מרדכי גפני |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
NRG מעריב
24/7/2005 13:49 |
|
|
|
|
|
|
|
אין טוב מסיפור פיקנטי כדי לפתוח בו את הדברים. להלן יובא סיפור מעניין ביותר מתוך התלמוד הבבלי. סיפור המגולל את קורותיה של טרגדיה, המתרחשת בחיי הנישואין של אחד מחכמי התלמוד. כפי שנראה מיד, הסיפור ממחיש עד כמה שונה היכולת הנפשית של האשה להתמודד עם "הצדדים האפלים" שבאישיותה מזו של הגבר. משום כך בחרנו לפתוח את ספרנו בסיפור הזה, ודרך העמקה בדינמיקות הנפשיות המצוירות בו כביד אמן, להיכנס לנושא המרכזי בו יעסוק הספר: פיצול דמות האשה לחוה וללילית ומידת ההשפעה שיש לעולם המחשבה הגברי על האופן בו תופסות נשים את עצמן בהקשר זה. אך נפתח בסיפור:
רבי חייא בר אשי היה רגיל בכל עת ליפול על אפיו, ולומר: "הרחמן יצילנו מיצר הרע"!
יום אחד שמעה זאת אשתו. אמרה בליבה: מה זאת? והרי כמה שנים שכבר פרש עצמו ממני! מפני מה אמר דברים אלו?
יום אחד היה לומד תורה בגינתו. קישטה עצמה אשתו, וחלפה לפניו הלוך ושוב.
אמר לה: מי את?
אמרה: אני חרותא, וחזרתי היום.
תבעה למשכב.
אמרה לו: הבא לי את הרימון הזה, שבקצה הענף הגבוה.
קפץ והביא לה.
כשחזר לביתו, הייתה אישתו מדליקה את התנור. נכנס והתיישב בתוכו.
אמרה לו: מה זאת?
אמר לה: כך וכך היה מעשה.
אמרה לו: אני הייתי זאת!
לא השגיח בה, עד שנתנה לו סימנים.
אמר לה: אני, מכל מקום, לדבר איסור התכוונתי!
כל ימיו של אותו צדיק היה מתענה, עד שמת באותה מיתה.
(תלמוד בבלי, קידושין פא/ב)
הסיפור המופלא הזה ישמש לנו כפתיחה לדיון בו נבקש להתמקד בחיבור זה. האשה, ששמה הפרטי אינו ידוע, מופיעה בסיפור דרך שני פרצופים, דרך שתי דמויות: האחת היא דמותה "האמיתית" כאשת הרב, אשת החכם, החיה בפרישות מינית
מבעלה מתוך הסכמה לכאורה לדרך החיים המתנזרת בה בחר הוא לנקוט; והשנייה היא הדמות הבדויה - דמותה של חרותא - זונת הצמרת.
גם דמותו של רבי חייא חושפת דרך הסיפור הזה שני פנים שונים: האחד הוא הפן הרגיל של אישיותו, זה של החכם, הפרוש, השקדן; והפן השני הוא הפן המודחק, היצרי, הנואף והפרוע, שהוא ואנחנו תמהים לגלות.
אבל שלא כאשתו, רבי חייא אינו מתחפש לדמות אחרת כדי לחשוף דרכה את הפן האחר שבאישיותו. רבי חייא פשוט נכשל, לפי מיטב שיפוטו, בעבירה, אבל נשאר לאורך כל הדרך "רבי חייא". רק אשתו היא זו שחושפת את הפן הבלתי צפוי שבאישיותה דרך התחפשות לדמות אחרת, אולי לדמות ההפכית לה ביותר בעיני סביבתה. אשת הרב, הידועה מן הסתם כצדקנית, מתחפשת למי שידועה בעיר כיצאנית.
מאידך גיסא - דווקא היא, שנחצתה לכאורה לשתי דמויות מנוגדות כל כך, מתייחסת לכל הפרשה די בשוויון נפש, אולי אף בהומור דק. היא שבה לביתה, וכאילו כלום לא קרה, מסיקה את התנור לאפות בו לחם. רבי חייא, לעומתה, נרעש ונסער, מיוסר עד מוות מן הכשל הזה, שנתגלה לו באישיותו. רבי חייא שלא עלה בידו להתגבר בתחילה על יצרו, לא מצליח כל חייו למצוא לעצמו מחילה - הוא נכנס לתנור הבוער וממשיך להתענות גם לאחר שיצא ממנו "עד שמת באותה מיתה".
מהו הדבר שמאפשר לאשה להתייחס באופן משועשע למקרה, ולא מאפשר לבן זוגה אפילו את המשך חייו? מהו הגורם לכך שהיא מופיעה בסיפור כשתי דמויות מנוגדות, ואילו הוא מופיע כדמות אחת, בעלת שני פנים? אנו נבקש לטעון כי הסיפור הזה מדגים באופן נפלא מאוד את הפיצול הכפוי בדמותה של האשה. את הפיצול לשתי דמויות מנוגדות לכאורה, שעוד נכיר אותן בהמשך כחוה וכלילית, או כרחל וכלאה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
אם ניקח את הסיפור הזה כמעשה ארכיטיפי, כסיפור העושה שימוש בדמויותיהם הטרגיות של אותו חכם תלמודי וזוגתו, כדי לספר משהו כללי יותר על נפש האדם, נצטרך לשאול את עצמנו מה פשר הדברים. נצטרך לדקדק בפרטי המעשה, ולבחון האם וכיצד מדגים הסיפור מערכות תפיסה ותודעה רחבות יותר ומכלילות יותר.
אז הבה נתעמק בפרטי המעשה: בסיפורנו, רבי חייא בר אשי הוא אדם שמנסה להתקדש. בהתאם לגישה הדורשת מן האדם המבקש להתחסד עם קונו לעשות יותר מן הנדרש על פי ההלכה, ולנהוג מנהגי פרישות גם במקומות שלאדם רגיל מן השורה מותר להתנהג בהם כרצונו, פורש רבי חייא מחיי האישות עם זוגתו. אמנם מצווה האדם לקיים את מצוות העונה האמורה בתורה, אשר לפי הבנת חז"ל מחייבת אותו לבוא על אשתו בזמנים קבועים, אך כבר קבעו חכמים כי לאחר שקיימו מצוות פרייה ורבייה והולידו בן ובת, יכולה האשה למחול לבעלה ולהתיר לו מרצונה את חיי הפרישות. יש להניח שרבי חייא ביקש את רשותה של זוגתו להפסקת חיי האישות בינם, והיא נתנה לו את רשותה, אם כי לא בלב שלם. נראה כי היא עצמה העריכה מאוד את הפרישות כערך רוחני ודתי עליון, ואכן הסכימה לנזירות מינית, אך מרגע ששמעה את בעלה מתפלל בכל יום להינצל מן היצר הרע, התערערה במקצת תמונת עולמה. את הפרישות היא הבינה כפרישות מוחלטת שבלב. הפָּרוש האמיתי, לדעתה, צריך להיות פטור מייסורי היצר. לפרישות שכזו היא מסכימה. כשרבי חייא ביקש ממנה לשנות את אורח חייהם, חשבה שבן זוגה צועד בדרך הנכונה אל ההתקדשות שבפרישות. לאחר מספר שנים של חיי נזירות בפועל, כך ציפתה האשה לתומה, יתעלה בוודאי רבי חייא ויתקדש בתוככי ליבו פנימה. היא סברה שהנה בעלה מבקש להיות נקי מחמדת הבשרים, ומי היא שתעמוד בדרכו? ודאי שהיא, כמי שערכי הקדושה יקרים לה, תסכים מיד לתנאים החדשים, גם אם יעלו לה בייסורים. זו הסכמה שבאה מתוך הכנעה פנימית, מתוך הערכה עמוקה לעולם ערכים רוחני, שמציב את ההתקדשות כמלווה בהתרחקות מחיי החומר.
אך רבי חייא לא חי בעולם פשוט כלל ועיקר. מזה כמה שנים שפרש מאשתו, אבל בתוכיות לבבו הוא מכיר עדיין היטב את בעירת היצר. בכל יום הוא נופל על אפיו בתחינה, ומבקש רחמים להינצל מן היצר הרע.
בשלב זה של הסיפור עדיין לא ברור לנו, כקוראים, מהי תגובתה הפנימית של האשה לנוכח הדברים שהיא שומעת מבלי שבעלה יודע על כך. האם העובדה שיש לבעלה עדיין תשוקות מיניות מרגיזה אותה או משמחת אותה. גם כשהיא מתחפשת ומנסה לפתות אותו לזנות עדיין לא ברור לנו מה כוונתה. נדמה לנו שהיא מנסה לבדוק את מידת נאמנותו ופרישותו, שהיא מבקשת לטמון לו פח כדי "לתפוס אותו על חם". אילו רבי חייא היה מתגבר על יצרו היה הסיפור מתפתח בדרכים אחרות, אך גם מאותו הרגע בו נודע לנו שהוא איננו עומד בניסיון ותובע את שירותיה של "הזונה" לא ברור לנו מה משמעות הדבר בעיני אשתו: האם היא עתידה "לתת לו מנה" ולדרוש ממנו להיות פרוש באמת, או שמא משמעות הדברים היא שדווקא הכישלון משמש לה הזדמנות לפתיחת דף חדש במערכת היחסים שבינה ובין בעלה המסתגף. רק סופו של הסיפור מוכיח שאכן האפשרות השניה היא זו שעלתה על דעתה. היא ביקשה לפתוח דף חדש ביחסי הזוגיות שלהם, ולכן התייחסה לכל הסיפור בקורטוב של בדיחות הדעת, אלא שרבי חייא לא היה בשל לכך, והוליך את הסיפור הזוגי שלהם לסיומת טרגית.
אם אכן מה שהיה בדעתה של האשה הוא להשתמש במהלך העניינים על מנת לשנות את טיב הזוגיות שלה ושל בעלה, עלינו לשאול את עצמנו מפני מה בחרה בדרך כה פתלתלה ועקלקלה לשם כך? מדוע בחרה להתחפש על מנת לבדוק את יצריו המודחקים של בעלה? למה שלא תיגש אליו באופן ישיר ותדבר על ליבו, או אולי תנסה לפתות אותו לחזור אל חיקה? כנראה שבעולם הרוחני ובמערכת היחסים שנוצרה בביתם מצב שכזה נעשה בלתי אפשרי. שניהם משחקים את הפרישות. שניהם מזוהים עם הדמות הצדקנית שלהם, דמות שלא מאפשרת להם לחרוג מדפוסי התנהגות מסוימים, ואפילו לדבר באופן שאינו מקובל בעולם הערכים והמנהגים אותו לקחו על עצמם. רבי חייא וזוגתו כמו כלואים בפרישותם.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
ניתן להניח שגם אם היתה האשה פורצת את גבולות המשחק הרגילים בביתם, ניגשת לבעלה ואומרת לו: "בוא נדבר גלויות - אולי אנחנו בעצם רוצים לחזור לחיי אישות רגילים, ולא מעיזים להגיד זאת אחד לשני", לא היו נכנסים הדברים לאוזניו של רבי חייא. הוא היה מודה אולי, שאכן יש בו עדיין נטיות ומשיכות לעולם שממנו הוא מנסה לפרוש, אך היה טוען כי עליהם בכל זאת להתגבר. עליהם לעמוד בניסיון. נמצא שהאשה לא יכולה היתה לחשוף את המתרחש בנפשה בפני בעלה, כי גם אם היתה חושפת את הדברים, לא היו לו אוזניים לשמוע זאת. רבי חייא כאילו כופה על זוגתו להתחפש כדי לגלות בפניו את מה שהיא רוצה היתה לומר, אולי, באופן ישיר, אך לא ניתנים היו הדברים להיאמר. כשרבי חייא נופל על אפיו הוא חושף לרגע לפני אלהיו את פניו האמיתיים. רק ברגע הקטן הזה הוא מוריד את מסכת הצדקנות, כשם שבדרך כלל בסיפורי התלמוד בעת נפילת אפיים מגלה האדם את עומק נקודת לבבו הפנימית ואת כל רגשותיו הכמוסים ביותר. כשרבי חייא מוריד לרגע את המסכה, אשתו זוכה לראות, ולו בחטף, את פרצופו האמיתי. אך דווקא ברגע זה היא מחליטה להתחפש בעצמה, ולשים על עצמה מסכה.
המסכה אותה עוטה האשה בסיפור איננה דומה למסכה של בעלה: הוא מתחפש למה שהוא היה רוצה להיות ואיננו מצליח לממש באמת, אך היא מתחפשת למה שבעצם קיים בתוך תוכה ולא מצליח לצאת החוצה. היא מתחפשת כדי להוריד את המסכה, שאותה היא עוטה כל חייה.
אשת רבי חייא רוצה לומר לו דברים שצפונים בליבה, אך הוא, לפי רף האידיאלים שהציב לעצמו, איננו מסוגל לשמוע זאת. הוא איננו משאיר לה ברירה אלא להתחפש - לצאת מעצמה כדי לגלות את עצמה. כי ישנו מין כלל שכזה - כשאתה לא רואה את הזולת הניצב לפניך, אז אתה מאלץ אותו להתחפש למישהו אחר, למשהו שאותו תסכים לראות. את פנימיות נפשה של זוגתו רבי חייא בר אשי איננו מסוגל לראות, אבל על חרותא הזונה הוא מסוגל כנראה להסתכל, דווקא משום שהיא איננה נוכחת באופן תמידי בחייו. האשה מעצימה את מה שיש לה לומר לבעלה ומופיעה לפניו בדרך שבה היא יודעת שתצליח ללכוד את תשומת ליבו. התחפושת עוזרת לה לחשוף ולהעלות אל פני השטח נושאים שבמצב היחסים השורר בינה ובין בן זוגה אי אפשר לדבר עליהם כלל.
אך כאן נראה שלא רק רבי חייא כפה את זוגתו להתחפש כדי לבטא את מה שהיא באמת רוצה לומר. גם היא עצמה לא יכולה היתה לעשות זאת באופן אחר. דיבור גלוי על הקלה במנהגי הפרישות הנוהגים בביתם, היה כנראה בלתי אפשרי מבחינה נפשית גם לאשת רבי חייא עצמה. גם היא לא ידעה כיצד אומרים דברים שכאלה בעודה בתפקיד "אשת רבי חייא". כדי לחשוף את הצדדים האחרים שבאישיותם, היה עליהם לחרוג מן הדפוסים הרגילים. הם היו מוכרחים להיות לאנשים אחרים. חייבים להתחפש.
רבי חייא הולך ללמוד תורה בגינה שבחצר. הוא יוצא ממקומו הרגיל והקבוע. הוא איננו יושב בביתו, וגם לא הולך ללמוד בבית המדרש. הסיטואציה השונה מן הרגיל מזמנת מקרים שונים מן הרגיל. בזמנים בהם אנחנו נמצאים מחוץ למקומנו הרגיל קיימת תמיד הזדמנות רבה יותר להתרחשותו של מפנה. אנשים רבים חולמים חלומות מיוחדים דווקא כשמסיבה כלשהי אינם ישנים במיטתם הקבועה. שינוי המקום מזמין שינוי בממד הנפש.
אשת רבי חייא מתחפשת לזונה, אך לא לסתם זונה, כי אם לזונת הצמרת הידועה ביותר בעיר - חֵרוּתָא. קשה שלא לחשוב על ההקשר האסוציאטיבי שמעורר השם הזה - חרותא: אמנם פירושו המילולי של השם אינו קשור כלל ועיקר למושג החירות. חרותא בארמית תלמודית זה ענף של דקל, כמו שבעברית מִשנאית אומרים "חריות של דקלים". אבל בכל זאת גם אם פשט פשוט אין כאן, רמז מעודן ואסוציאציה מעניינת יש כאן, והיא טמונה בסיפור כנורית אדומה המהבהבת לכל קורא תלמודי. הזונה הידועה נקראת בשם שמזכיר לנו מושגים של חופש וגאולה. מושגים של יציאה מן המיצר אל המרחב. צדה האחר של אשת רבי חייא יוצא לחירות דרך דמותה של זונת הצמרת חירותא.
ויותר מכך - אם נבדוק היטב את הסיפור נראה שבעזרת הנשים שלו רק לזונה יש שם! לכל איש יש שם, אבל לא תמיד לכל אשה. פעמים רבות היא רק "אשתו של...". כך גם כאן - איננו יודעים את שמה של אשת רבי חייא. כל כולה מאופיינת על ידי כך שהיא אשתו, או בלשון המקור הארמי "דבייתהו" - כלומר בתו של רבי חייא בר אשי. ויותר מכך - אם נתרגם תרגום מילולי צמוד נצטרך לומר כי המונח "דבייתהו" משמעותו "(האשה) של ביתו". כינוי בעל קונוטציה של קניין ובעלות מוצמד לתואר האשה בסיפור - כביכול אין היא אדם עצמאי, אלא רק "האשה של ביתו".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אשת רבי חייא בר אשי מהווה את הרקע לחייו ולפעילותו. היא מאמצת ומקדשת את האידיאלים הרוחניים שהוא מביא הביתה מעולם בית המדרש בו הוא לומד יום יום בחברת הגברים, וסופגת אותם כדרך חיים. כל עוד היא מתפקדת על תקן "אשת החכם" בלבד, אישיותה הפרטית אינה ניכרת בסיפור, את האישיות הייחודית לה, את הצד היוזם, הקורא תיגר על דרך חייו של רבי חייא, היא יכולה לגלות רק דרך דמותה של האשה האחרת, זו שיש לה שם, ולא סתם שם אלא שם המסמל את החירות, את החופש, את היציאה ממצרים כבני חורין, שהיא גאולה, שהיא יציאת הנפש מן המיצר, או בלשון ימינו - שם המסמל את היציאה מן הארון.
תחפושת הזונה כל כך מושלמת עד שרבי חייא בר אשי לא מבחין כלל שאשתו היא זו העוברת לפניו באורח כה מגרה. גם כשהוא קושר עמה שיחה, אין הוא מבחין בקולה של אשתו הבוקע מן הדמות, ההפוכה כל כך לאותה אשה צדקנית שאותה הוא כביכול מכיר מן הבית. האשה אותה הותיר מאחור.
מן העובדה שרבי חייא אינו מזהה את אשתו מתחת לכיסויי תחפושתה אנחנו צריכים לשאול את עצמנו איזה מין יחסים התקיימו בין בני הזוג הרבני הזה, עד שהיא יכולה להיות סמוכה ובטוחה שהוא לא יזהה אותה, לא במראה ולא בקול ולא באותם ניואנסים עדינים שדרכם אנו מזהים האחד את אופן הילוכו ותנועתו של השני? מי מאיתנו לא היה מזהה, למשל, את קולה של בת זוגו, גם כשהיא מחופשת? אבל רבי חייא לא מזהה אותה גם לאחר ששכב עמה! יש להניח כי גם בבית, בחיי היום יום, הם היו די רחוקים זה מזו, ולא רק באופן פיזי.
אפשר שאת הצניעות והקדושה הם הבינו באותה הדרך בה מפרשים חז"ל את דברי אברהם אבינו לשרי אשתו לפני ירידתם למצרים. לפני מעבר הגבול אומר אברם לשרי: "הִנֵּה נָא יָדַעְתִּי כִּי אִשָּה יְפַת מַרְאֶה אָתּ", וחז"ל שמקשים מה פתאום הוא מזכיר זאת רק עכשיו, כאילו קודם לכן לא ידע ביופיה, עונים שאכן כך הוא! כי בביתם אברם לא היה מסתכל ביופיה של שרי אשתו, משום צניעות. אפשר שגם רבי חייא היה נמנע מלהקדיש תשומת לב ממשית ליופיה של אשתו, לסגנון תנועתה, לגוון קולה וכדומה, שאחרת קשה לחשוב כיצד לא גילה בשלב זה או אחר של אותו מעשה, כי שותפתו למשכב הנאפופים אינה אלא אשתו החסודה.
בדמותה של חרותא זונת הצמרת מרשה לעצמה האשה (שזה כבר די מעיק עלינו ככותבים שאין לה שם כלשהו משל עצמה, חוץ מ"האשה" או "אשת רבי חייא") לעשות קצת צחוק מר מבעלה המכובד: "הבא לי את הרימון הזה, כן כן, ההוא הרחוק שבקצה הענף...", וכבוד הרב, שמרץ נעורים נעור בו מחדש, ממהר וקופץ, מטפס לקצה הענף, ומביא לה את הרימון המבוקש.
מה שמעניין אותנו בעיקר בסיפור הטרגי הזה, הוא אופן התגובה לתופעת הזנות והכשל המיני, השונה כל כך בין רבי חייא מצד אחד לזוגתו מן הצד השני. רבי חייא מרגיש בנפילתו שחרב עליו עולמו. הוא אינו מסוגל לסלוח לעצמו. נפשו בוערת בקרבו בייסורים ורגשי אשם עצומים, ואין הוא מצליח לצנן את הבעירה הפנימית שבנפשו, אלא בכניסה ללהבות האש החיצונית. את האש הזו, של התנור, הסיקה זוגתו, ששבה, כאילו דבר לא קרה, לעיסוקיה היום יומיים, וניגשה מיד למלאכת אפיית הלחם.
מתוך חילופי הדברים בין בני הזוג ניתן ללמוד על כך שבעוד האשה ראתה בכל הסיפור משהו שיש בו צד משעשע, הרי שהאיש ראה בו קטסטרופה מוחלטת. אין מקום בנפשו של רבי חייא לקבל את הצד האחר שבו עצמו, את צדדיו האפלים, והוא כנראה גם מאמין שהקב"ה היה מעדיף, כביכול, שלעולם לא ייחשף אותו צד אפל שבאישיותו.
האם אופי התגובה השונה כל כך שמתגלה בין השניים הוא מקרי, או שמא הוא מונח על יסודות של תהליכים נפשיים כוללים יותר, המאפיינים את הגישה הנשית לעומת הגישה הגברית לנושא? אנו מבקשים לטעון בחיבור זה שאכן כך הדבר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הפסיכולוגית דיצה גרייף שמה לב לעובדה כי ברבים מסיפורי העם קיים שוני בין האופן בו אמורה אשה להגיב כלפי הפן המכוער שבבן זוגה לבין האופן שבו נתבעים הגברים לעשות זאת. רבים הסיפורים שהמוטיב החוזר בהם הוא הגיבור הנחלץ לשחרר את בת המלך מידי המפלצת שחטפה אותה. הגיבור צריך, על פי רוב, להרוג את המפלצת על מנת לשחרר את בת המלך. לעומת זאת, סיפור הנסיכה והצפרדע מלמד כל ילדה שלא כדאי לה להרוג את הצפרדע, כי הצפרדע בעצמה היא הנסיך הגואל. גם סיפור היפה והחיה משחק על אותו ציר - האשה צריכה לגלות שהמפלצת המפחידה והברוטלית איננה יצור אחר, שצריך להיפטר ממנו כדי למצוא את הנסיך הנהדר. הבחורה צריכה להבין מתוך סיפורי העם שבבן זוגה קיימים שני פנים, גם המפלצת וגם האדם, ודווקא אהבתה אליו כמכלול מאפשרת לו לגלות את הפן היפה שבאישיותו.
בסיפורי העם הגבר מחסל בדרך כלל את הפן המפחיד שבבת זוגו העתידית, זה המסומל על ידי הדרקון, ובכך חושף את הפן הענוג והעדין שבה, אך היא מצידה צריכה לתת נשיקה לכיעור כדי לגלות בתוכו את היופי החבוי בבן זוגה.
ההשלכה לסיפור רבי חייא בר אשי וזוגתו ברורה: האשה שבסיפור מסוגלת להתמודד ביתר הצלחה עם המורכבות, בה יש לאישיות שני פנים סותרים הגרים בכפיפה אחת, אך הגבר איננו מסוגל לכך. החשיבה הגברית מבקשת ליצור חיץ בין הפן האפל לפן המואר. מבחינת רבי חייא בר אשי צריכים להרוג את הנחש ולגאול את בת המלך הצנועה, אך מבחינת אשתו ניתן כנראה גם לחבק את "הנחש" - הזונה - ולהכיל אותו בתוך האישיות השלמה בשלום ובנחת.
ההתבוננות בסיפור רבי חייא בר אשי, אשתו ודמות התחפושת של חרותא הזונה גילתה לנו, כי אין הוא סיפור פרטי כלל ועיקר. חשיבותו נובעת דווקא מהיותו סיפור המייצג את השוני והפער שבין התייחסות האשה לצד המיני והיצרי שבה, ובין התייחסותו של הגבר לאותם צדדים כפי שהם מתגלים באישיותו, ובאשה שלצדו. אמנם לכאורה יש מי שירים גבה. בחברה המערבית אנחנו רגילים לראות גברים שמיניותם מוחצנת הרבה יותר מאשר נשים כאלו. גברים הם אלו שיוצרים פורנוגרפיה והם הצרכנים העיקריים שלה. נשים אינן צורכות זאת, גם בחברות הכי פתוחות, שלא קיים בהן מעצור מוסרי כנגד שימוש בפורנו. האם עובדה זו מעידה על כך שלגברים קל יותר להכיל את המיניות שלהם ולהודות בה מאשר לנשים? לא. נראה כי היא מעידה על כך שגברים קל יותר להפריד וליצור חיץ בין אישיותם הפנימית ובין הדחפים הסקסואליים שלהם, בעוד שלנשים זה לא בא באופן טבעי.
לאשה, כפי שנראה בהמשך הספר, ישנה יכולת טבעית גדולה יותר לכלול את הפן המיני שלה כחלק ממכלול האישיות השלמה. הנשיות מכוונת ליתר אינטגרציה בין הפנים השונות של האישיות - כפי שקרו הדברים בסופו של דבר אצל אשת רבי חייא בר אשי. הגבר לעומת זאת, במצבו הראשוני והלא מפותח, מסוגל הרבה פחות מן האשה למלאכת האינטגרציה הזו. הפן המיני שבו נשאר תמיד הפן ה"אחר"; אלא שלפעמים הוא בוחר להדחיק אותו ולהיות לפחות כלפי חוץ "אדם מהוגן" (כמו רבי חייא), ולפעמים הוא בוחר להיכנע לו, להחצין אותו, לוותר לעצמו ולומר "ככה אני". במצב הזה מקבלים הדחפים הסקסואליים של הגבר עיצוב ברוטלי יותר, פורנוגרפי, מוחצן ובלתי מעודן. כאילו כדי להדגיש את הדיכוטומיה הנפשית שהוא עדיין שבוי בה, אף כי מצידו השני של המתרס.
את הדיכוטומיה הגברית הזו מנסה החברה הפטריארכלית לכפות גם על האשה, ובדרך כלל גם מצליחה, אך האשה מראשיתה היא דמות "עגולה" יותר ואינטגרטיבית יותר, ואיננה נדרשת מתוך עצמה לאותן הכרעות נוקשות ומוחלטות.
בכך מעביר אותנו הסיפור על רבי חייא בר אשי וזוגתו ישירות אל הנושא המרכזי שבו נעסוק מכאן והלאה. כדי להבין מפני מה שונה יכולת ההכלה של הגבר מזו של האשה כלפי הצד הפרוץ והזנותי שבהם; כדי לבחון מהם המבנים התודעתיים דרכם מעצבת התרבות האנושית את התפיסה העצמית שלנו, כגברים וכנשים; וכדי לנסות ולראות האם מצביעה הספרות הקבלית על תהליכי התפתחות והרחבה של אותן תבניות מחשבה, לקראת תיקון הנפשות, תיקון החברה ותיקון העולם - נעבור לדון בכפל דמות האשה, כפי שהוא מופיע במחשבה היהודית, דרך סיפורה הפיקנטי של לילית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|  | | עטיפת הספר "מי מפחד מלילית", הוצאת מודן
| |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
