 |
/images/archive/gallery/340/018.jpg כריסטופר טיטמוס.
 |
|
|
|
|
| כריסטופר טיטמוס הוא אחד ממורי המדיטציה העסוקים והמפורסמים בעולם. אסף פדרמן תפס אותו לשיחה על קרישנמורטי, מדיטציה, הבעיה של הבודהיסטים ומדוע חיים נאורים חשובים יותר מחוויה של הארה. חלק א'
|
|
|
|
|
אסף פדרמן
עדכון אחרון : 21/11/2007 16:32 |
אסף פדרמן
עדכון אחרון : 21/11/2007 16:32 |
|
|
|
|
|
|
|
כדי לסכם את הסדרה הקטנה על תולדות הוויפסנה במערב נסעתי לשוחח עם אחד המורים הידועים במערב ומי שהשפיע רבות על עיצוב קהילת המדיטציה של ישראל. כריסטופר טיטמוּס, תלמיד של אג'אן דַהרְמָדוֹרוֹ ואג'אן בּוּדְהַדָהסָה, היה נזיר בודהיסטי בתאילנד בשנות השישים והשבעים ומאז שיצא מהמנזר לפני כשלושים שנה הוא מבלה את רוב זמנו בנסיעות מארץ לארץ, מלמד בריטריטים, מנחה דיאלוגים, ומדי פעם חוזר לביתו באנגליה כדי להשלים עוד ספר. ביקשתי להיפגש איתו כדי לדבר על מדיטציה ובסופו של דבר ניהלנו שתי שיחות, אחת על מדיטציה ואחת על צורות אחרות של מה שכריסטופר קורא "חקירה". להלן השיחה הראשונה.
"תצלצל לפני שאתה מגיע, אני אפגוש אותך בתחנת הרכבת", הוא אמר בשיחת טלפון מעיר מגוריו טוטנס שבאנגליה, "זה יהיה יותר פשוט מלהסביר לך איך מגיעים". בן 61, חייכן בלתי נלאה, הוא הוביל אותי מתחנת הרכבת דרך הסמטאות התלולות של העיירה בצעדים נמרצים שהותירו אותי מתנשם צעד וחצי מאחוריו. אם היתה בי שארית ציפייה להתנהלות איטית בסגנון ריטריט ויפסנה היא פגה מיד. אם אתם תוהים, כמו שאני תהיתי, מה הסיבה למרץ הזה, להלן התשובה: כריסטופר טיטמוס אוהב לבלות את שעות הבוקר המוקדמות בריצה של עשרה קילומטר.
 |
| לא רק מדיטציה |
|
מורה המדיטציה כריסטופר טיטמוס מספר לאסף פדרמן איך זה להיות מאושר פתולוגי, איפה עוברת דרך האמצע בין סגפנות לעונג ומדוע הוא מרגיש חובה להתערב בסכסוך הישראלי-פלסטיני. חלק שני ואחרון |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
מבין הפגישות והשיחות שהוא קיים במשך השנים עם מורים ומנהיגים רוחניים השיחה הרלוונטית ביותר לשאלה שבכותרת הפרק הזה נערכה עם יידו קרישנמורטי. בשנת 1984 הם נפגשו וכריסטופר ביקש לשוחח איתו על מדיטציה. כריסטופר לא הצליח להשלים את המשפט לפי שקרישנמורטי קטע אותו ושאל: "אתה מתענין רק במדיטציה?" והוסיף בסגנון האהוב עליו "למה אתה בדיוק מתכוון במילה מדיטציה?". השיחה התפתחה לכוונים מעניינים, ונראה היה שכל צורה או טכניקה מובנית של מדיטציה הוקעה על ידי קרישנמורטי שהדגיש, כמו בשיחות אחרות שלו, חקירה עירומה מכל צורה או סדר קבוע מראש (השיחה פורסמה בספר Freedom of the Spirit).
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
אג'אן דַהרְמָדוֹרו
|
|
|
 |
|
אג'אן בּוּדְהַדָהסָה
|
|
|
 |
|
 |
|
מדיטציה מצביעה על האמת העמוקה, מעבר לתודעה היומיומית
|
|
|
 |
|
|
|
עשרים שנה אחר כך, נפגשתי עם כריסטופר כדי לברר מה עמדתו לגבי השאלה "מה זה מדיטציה?" וכדי לבדוק האם דעתו בקשר למה שאמר קרישנמורטי השתנתה עם השנים.
אני רוצה להתחיל בשאלה פשוטה, שעולה מתוך השיחה שלך עם קרישנמורטי ומתוך הביקורת שהיתה לו על הוראת מדיטציה: האם אתה מורה למדיטציה?
"כן. אני מורה למדיטציה. אבל אני לא מחשיב את זה כעניין המכרזי. היתה
לי פגישה באמצע שנות השמונים עם קרישנמורטי - ויש לנו תפיסות שונות של מדיטציה. הוא מתייחס למדיטציה כאל מודעות ספונטנית שמלווה בבהירות ותובנה. כשאני מתייחס למדיטציה אני כולל גם את זה אבל אני כולל גם מדיטציה מובנית. מדיטציה כזו היא חלק חשוב מתהליך של שינוי פנימי יחד עם מודעות, רפלקסיה, חקירה, שאלה, דיאלוג, למידה, התבוננות בחיים, וחיבור בין כל אלה.
למה אתה מתכוון כשאתה אומר מדיטציה מובנית?
"אני מתכוון למה שאנחנו עושים בארבע התנוחות של התרגול: בישיבה, הליכה איטית, עמידה יציבה, ושכיבה. זה מה שקוראים מדיטציה מובנית. למה שמחוץ למבנה אני קורא תשומת לב (mindfulness): תשומת לב בשטיפת כלים, תשומת לב בצחצוח שיניים, תשומת לב ליחסים שלנו אחד עם השני, עם האדמה, ליחסים עם משאבי הטבע, עם סחורות, תשומת לב לרגע הנוכחי".
יש כאלו שקוראים למדיטציה בישיבה, הליכה וכולי 'מדיטציה של תשומת לב'.
"היא בהחלט כוללת תשומת לב. הכוח של התרגול המסודר בארבע התנוחות הוא בטיפוח של יציבות, של ערנות טוטלית ומודעות, זה כמובן מביא יותר תשומת לב, בהירות והזדמנות לראות דברים באופן בהיר. המדיטציה גם תומכת בתשומת לב בחיי יומיום. היא תומכת בטרנספורמציה של הלב, ובפתיחה של התודעה".
רבים מדגישים את החשיבות של תשומת לב לרגע הנוכחי במדיטציה, אבל אחרים יגידו שאנחנו ממילא כל הזמן ברגע הזה. מורים אחרים אומרים, אולי בצדק, שמודעות היא ממילא הטבע של התודעה שלנו, ואין שום טעם במדיטציה מובנית.
"אני זוכר מקרה בו מורה למדיטציה הזמין מורה אחרת ממסורת האדוואיטה ודנטה (פילוסופיה הינדית - א.פ.) לשוחח בביתו עם תלמידים. בסיום השיחה המורה העירה שהיא התרשמה מאוד מאיכות השקט, ההקשבה והקבלה של התלמידים. הוא אמר לה: זה בגלל שכולם מתרגלי מדיטציה אדוקים - זו התוצאה. התרגול תומך כי הוא מזכיר לנו להיות נוכחים ברגע ההווה. אנשים אומרים לי: כריסטופר, אני לא הייתי יכול לחיות כמוך. אתה נוסע ממקום למקום כל הזמן. בשבעת החודשים האחרונים הייתי באוסטרליה, הודו, שלוש פעמים בגרמניה, פעמיים בצרפת, ניו יורק, סן פרנסיסקו, ברייטון, ופעמיים בישראל. כשאני חושב על זה אני בעצמי מתעייף! איך אפשר לחיות ככה? אבל הברכה היא שבכל רגע אפשר לנוח כאן ועכשיו. ומדיטציה מובנית היא תזכורת בדיוק לזה. למרות שכולם אומרים "כן, בטח, אפשר להיות כאן ועכשיו", איכשהו המדיטציה עושה את ההבנה האינטלקטואלית הזו לאמיתית ואותנטית. זו הזדמנות לפתח תחושה עמוקה של להיות בבית, תחושה עמוקה של שלווה ורגיעה. מדיטציה מצביעה על האמת העמוקה, מעבר לתודעה היומיומית".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
קרישנמורטי. "למה אתה בדיוק מתכוון במילה מדיטציה?"
|
|
|
|
|
|
|
צורה, מבנה ומדיטציה
|
|
|
|
|
|
|
לפעמים מתארים את האמת הזו, את מה שמעבר לתודעה היומיומית, כמשהו שמעבר לצורה, מעבר למבנה, משהו חסר צורה. איך המדיטציה שהיא בעלת מבנה, יכולה להצביע על מה שמעבר לו?
"אני חושב שבכל מסורת יש את הדיאלקטיקה הזו. זו שאלה של התכוונות וכוונה. כשמודט רציני לא שואל את זה הוא יישאר רק עם המבנה, והוא יחשוב שאם הוא רק יתמיד עם התרגול שלו זה יוביל אותו אל מה שמעבר. אין ערובה לזה. האדם יכול לתרגל את אותה המדיטציה והטכניקה עד קץ הימים - ועדיין הוא רק מתרגל. זו שאלה עמוקה. צורה ומבנה מיוצרים על ידי השכל. השכל מיצר את הצורה של התרגול, את הטכניקה. לכן כדאי להחזיק את הצורה והטכניקה בקלות כדי לקבל מושג על מה שמעבר לצורה. ולפעמים זה קורה באופן טבעי, בקלות, ואז הטכניקה נושרת ויש הערכה עמוקה למה שאין לו צורה. לפעמים אדם צריך לשאול את עצמו האם הוא מודט רק כדי לזהות את עצמו עוד ועוד עם טכניקה ושיטה מסוימות? אם זה המצב, הוא תקוע. זה לא שחרור, זו אחיזה".
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
כריסטופר (משמאל) עם גואנקה (מימין). 1975
|
|
|
|
|
|
|
הבעיה של הבודהיסטים היא כמובן ההיקשרות לטכניקה
|
|
|
|
|
|
|
למרות שהיה נזיר בודהיסטי לכל דבר, כריסטופר לא קורא לעצמו בודהיסט. הנזירות שלו, ככה נראה, לא התחילה ממניעים דתיים אלא מהרצון לתרגל מדיטציה כדי לחקור לעומק את השאלות הגדולות של החיים. בזמן שהיה נזיר הוא בילה שלוש שנים בתרגול יומיומי של ויפסנה ובסופם יצא להתבודד במערה במשך 9 חודשים. שתיקה היא מאפיין חשוב גם של קורסי ויפסנה במערב אבל במקרה שלו זה לא היה רק עניין של משמעת עצמית - מוקף בנזירים תאילנדים שלא דיברו אנגלית, ובלי לדעת תאילנדית בעצמו, מעט התקשורת ההכרחית נעשתה בתרגומו של נזיר הודי שחי במנזר. שאלתי אותו אם הוא לא הרגיש צורך לדבר עם מישהו באותן שנים. הוא לא היסס לפני שענה שלא. "תמיד אהבתי להיות עם עצמי. גם כשהייתי בדרכים בתור היפי לפני שהגעתי לתאילנד הייתי רוב הזמן לבד. אחרי שנתיים במנזר הגיע עוד נזיר מערבי ואחריו באו עוד. אבל באותה תקופה כבר החלטתי ללכת לתרגל לבד, במערה".
יום אופייני במנזר היה נראה כמו יום בקורס ויפסנה?
"אני חושב ששום מנזר לא יכול לשמר את סדר היום הצפוף של קורס ויפסנה. סדר היום שלנו נראה ככה: התחלנו בארבע בבוקר. מדיטציה בחוץ, מתחת העץ או על הגזוזטרא של הבקתה, סיבוב בכפר כדי לקבץ מזון, הנחיות למדיטציה. אחה"צ היתה הליכה במעגל של שעה וחצי, אחר כך עוד שעה וחצי של עמידה בחוץ, בערך בשבע ישיבה באולם המרכזי כדי להקשיב למורה. פעם בשבוע דיקלום של טקסטים. ככה זה היה שבעה ימים בשבוע".
ברוב המנזרים בתאילנד דיקלום טקסטים בודהיסטים הוא פעילות יומיומית. העובדה שבמנזר של אג'אן דהרמדורו היא נערכה רק פעם בשבוע מעידה על האופי המיוחד של המורה, ששם דגש על תרגול מעשי ולא על מסורת. הגישה הזו ודאי השפיעה על כריסטופר שכינה במהלך הראיון את הצורה הזו "בודהיזם של נרות ופרחים". בודהיסטים עלולים כמובן למצוא את עצמם מזדהים גם עם צורה מסוימת של מדיטציה כאילו הטכניקה עצמה היא העיקר. האם לזה מופנית הביקורת של קרישנמורטי?
"כן, והוא צודק. אבל זו תהיה טעות להיפטר מהצורה לגמרי. אתן לך דוגמה: תלמיד מאוד בכיר של קרישנמורטי שלימד במשך 20 שנים בבית הספר שלו אמר לו יום אחד 'קרישנה ג'י, אני הולך בעקבותיך כבר הרבה שנים ועדיין בתוכי פנימה אני לא מבין את המהות של מה שאתה מלמד, אני לא מבין אותך כשאתה מדבר על אינטליגנציה ומדיטציה'. קרישנמורטי שאל אותו מה עוצר אותו, ואותו אדם ענה שהוא אולי עסוק מדי במשימות של היומיום. קרישנמורטי הציע לו לעזוב הכל וללכת להיות לבד עם עצמו כדי לראות מה עוצר אותו מלהבין ואם הוא יכול להבין משהו חדש. אחרי יומיים המורה לא יכול היה לסבול יותר להיות לבד. חקירה כזו יכולה להיות מאוד קשה בשביל מי שעזב את הצורה המסודרת של מדיטציה. זו הבעיה של אלו שדוחים כל טכניקה. הבעיה של הבודהיסטים היא כמובן ההיקשרות לטכניקה".
אז היית ממליץ לפתח ביקורתיות כלפי הטכניקה?
"אני הייתי אומר 'לפתח חקירה'. כשיוצאים למסע צריך מפות, הוראות ודרכים. בשביל רוב האנשים זה אותו הדבר כשיוצאים למסע הפנימי. זה מאוד נדיר שמישהו מצליח לעשות מסע פנימי בלי איזו צורה של הנחיה. והדהרמה והתרגול, ובמיוחד מדיטציה, עוזרות להשאיר את האדם בקשר עם המהות של הדרך".
אבל איך אפשר לדעת אם המפה נכונה?
"צריך מורה טוב. הערך של המורה ומה שהוא מלמד נמדדים כשהוא עוזר לתלמיד להיות יציב, ממוקד וברור. אם יש טעויות בהכוונה או בהבנה התלמיד יכול מהר מאוד למצוא את עצמו רחוק מהמסלול. אתן לך דוגמה: מישהו התנסה בחוויה מדיטטיבית עמוקה. זה מצב תודעה. אם הוא מקדיש את המדיטציות הבאות כדי לשחזר את ההתנסות הזו הוא סוטה מהמסלול. אדם אחר חושב שמדיטציה אמורה להביא להתנסות מיוחדת אותה הוא לא חווה והוא או היא כל הזמן מחכים שהיא תגיע. מישהו אחר יכול לחשוב: מדיטציה היא דרך לעבד את כל הקרמה מהעבר שלי. לזה אני קורא סטייה מהמסלול כבר בהתחלה".
אם יש מסלול, ואפשר לסטות ממנו, אז לאן הוא מוביל, מה המטרה?
רצוי שהכוונה לא תהיה השגת מטרה, אלא משהו בסגנון השאלות "מה אני צריך לראות כאן?", "מה אני יכול לגלות אודות זה?", "האם יש משהו שהוא בריא וטוב? איך אני יכול לפתח אותו?", האם יש משהו מזיק ובעייתי? איך אני יכול להתגבר על זה?". במקרים האלה יש כוונה להתייחס למה שנוכח ולהעמיק בו, ולא לפתח אמביציה או תשוקה לרכוש משהו או להיפטר מהכל. כוונה נכונה היא הכרה והערכה של מה שאינו ידוע. כשאנחנו יושבים במדיטציה יש משהו לא ידוע - אני לא יכול הרי לחזות איך ייראה הרגע הבא במדיטציה שלי".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
חיים נאורים זה האתגר
|
|
|
|
|
|
|
אני חוזר שוב לשאלת המטרה של המסע. האם אנחנו מדברים על הארה, האם אנחנו מדברים על להיות אנשים מוארים?
"אני מעדיף את המסורת של הדהרמה שמבקשת מאיתנו לשאול את עצמנו האם אנחנו חיים חיים נאורים, האם אנחנו מעורבים בפעילות נאורה. בקבוצות מסוימות, אני שומע את זה לפעמים בהודו ובאמריקה, המילה "הארה" כאילו תלויה באוויר. לדוגמה, מישהו סיפר לי שהוא היה בסאטסאנג, והיתה לו חוויית הארה. במקרה כזה "הארה" נתפסת כחוויה מסוימת שמישהו עבר, ואז האגו מתעורר ולוקח בעלות ואומר "היתה לי חווית הארה". ואז הוא חושב "אין יותר מה לעשות כי היתה לי חוויית הארה". מנקודת המבט של הדהרמה זה לא עמוק מספיק בגלל שאורח החיים צריך להראות משהו בקשר לזה. חיים נאורים זה האתגר, ולא חוויה חד פעמית שהאגו מתלבש אליה ואומר "היתה לי חוויה ולכן אני כזה".
במילים אחרות הארה זה לא אודות חוויה בכלל?
"זו בעיה שיכולה לעלות. הבודהה סיפר, ולא חייבים להאמין לזה, שהוא ישב תחת העץ ליד הנהר לפני 2500 שנים והגיע להבנה עמוקה של מה שחשוב בקשר לחיים האלו ומאז ועד מותו הוא לימד אחרים. זה מה שנקרא חיים נאורים. במקרה הזה היה אירוע אחד בלילה אחד. אבל אם זה לא היה מוביל לפעילות נאורה, אם זה לא היה משנה את אורח החיים, לא היה שווה לקרוא לזה הארה. בשביל מישהו אחד יש אירוע כזה ששינה את חייו. מישהו אחר לא יכול דווח על אירוע בודד אחד ששינה את חייו. אפילו לא משהו קרוב לזה. ובכל זאת החיים שלו מראים משהו, ואחרים יכולים להגיד :"האדם הזה חי חיים נאורים. יש משהו באמת ער באדם הזה". זה מראה את עצמו בערכים שלו, בסדר העדיפויות שלו, במחויבויות שלו, בשמחה שלו, בסיפוק שלו ובחופש הפנימי שלו".
ואחרי השינוי הזה אין יותר מה לעשות? זה מביא אדם לשלמות?
"כאמור זה בא לידי ביטוי בשמחה, אושר, חזון על החיים, תובנה וסדר עדיפויות, תחושה של שחרור, ובאופן כללי התנהלות לא טרודה בחיים, ואדם יכול לראות דרך ההתנסות שלו עצמו שזה ככה. אבל זה לא הופך את האדם למושלם. יכול להיות שיהיו לו דברים לעבוד עליהם. זה מה שיפה בדרך הבודהיסטית: זה לא דרך של פרפקציוניזם. בגלל המודעות לכך שהאגו יכול להתלבש על משהו ולהצהיר "אני מואר" מעדיפים את ההיסוס והזהירות עם הצהרות כאלו. אבל בטוח שאם יש שינוי משמעותי פנימי רוב הבעיות והסבל בחי היום יום נעלמים. זה ודאי. החיים לא ממשיכים באופן המסכן הרגיל שלהם".
רוב הבעיות נעלמות או כל הבעיות נעלמות?
"כל הבעיות נעלמות וזה באופן מובהק מצב אפשרי. כשמסתכלים לעומק רואים שכל בעיה בחיים היא לא משהו שמתרחש באמת אלא איך שהשכל גורם לדברים להיראות. יש מצב תודעה מסוים שמחזיק בדיעה שהיא הבעיה. אדם אחד אומר: 'זו בעיה', ואדם אחר חושב שאין בעיה. זה יכול להיות כל דבר כולל בריאות, אובדן, עומס עבודה, חוסר עבודה, בשביל אדם אחד זה בעיה ובשביל אחר זה לא. הדהרמה היא ההצבעה לפתרון, פתרון של דוקהה, היא מצביעה על סיום כל הבעיות".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
