 |
 |
|
|
|
|
| אפשר ללכת לפסיכולוג ולדבר עם הראש על הרגש. ואפשר גם לעשות מדיטציה. ניסים אמון על הצרצר, הנמלה ובעל הבית |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
ניסים אמון
30/8/2005 11:49 |
|
|
|
|
|
|
|
כולנו מכירים את סיפור הילדים הידוע על הנמלה והצרצר. תמונה ראשונה: קיץ. נמלים עמלניות מתרוצצות ועובדות במרץ בשדה, וצרצר שמנגן בגיטרה צוחק עליהן ועל חריצותן. הנמלים נעלבות אבל ממשיכות לעבוד ללא הפסקה.
תמונה שנייה: חורף. הצרצר שקוע עד ברכיו בשלג, מבקש מהנמלים אוכל ומחסה, והנמלים המאושרות עונות לו: "אתה רואה? חשבת שמותר ליהנות, אבל עכשיו אתה הולך למות. אנחנו אמנם הקרבנו את השמחה שלנו, אבל אנחנו נשרוד כי חשבנו קדימה ודאגנו לעתיד".
באופן גס, ניתן לדבר על שני סוגים של טיפוסים. בעלי אופי ממושמע, אחראי, ביקורתי, שכלתני ומאופק, שחשוב להם מה אחרים יגידו ושמאמינים בחוקים - אלו טיפוסים "נמליים", אנשי ה"ראש". לעומתם יש טיפוסים רגשיים ודרמטיים, שנוטים באופן תדיר לבכות, לצחוק ולנוע בקצב מהיר מאופטימיות לפסימיות ומעצב לשמחה - אלו הם הטיפוסים ה"צרצריים", אנשי ה"רגש". מה שמבדיל בין שני הטיפוסים האלה הוא אופיו של בעל הבית הפנימי שלהם: אצל אנשי הראש הוא מנהל פנימייה קפדן בעוד שאצל אנשי
הרגש הוא מתייחס לחיים כאל טלנובלה דרמטית.
כמו עם אנשים, כך גם עם ארצות. בארצות החמות, חלק מהיום אי אפשר לעשות דבר מלבד לנוח. יש תרבות שלמה סביב המנוחה בהודו, בדרום אמריקה, באפריקה ובארצות הים התיכון, ובארצות אלו הבטלה היא חלק מהחיים. בארצות הקרות לעומת זאת הדברים מסובכים יותר ומי שרוצה לשרוד, צריך לוותר על הגיטרה וללכת לעבוד. בארצות הנמלים מחנכים את הילדים להיות רציניים, מאופקים, להתנהג כמו שצריך, לקום עם צלצול השעון ולצאת מהבית כשיש עדיין חושך בחוץ. בארצות הצרצרים יש מוזיקה וריקודים, יש אוכל טוב, לובשים פחות בגדים, אין יעילות, אין סבלנות ועושים עניין מכל דבר.
גם הורים מתחלקים לשני סוגים - יש נמליים ויש צרצריים. מי מההורים שלכם מדגיש יותר שאסור לחרוג מהתלם, ומי נהנה יותר מהחיים? האם ההורים שלכם רוקדים כשאפשר או מעדיפים לשבת בפינה? האם הם מרשים לעצמם לבזבז כסף על הנאות קטנות, או מעדיפים לחסוך בהנאות ולעשות ביטוח רפואי מקיף? מי מהם יותר ראש ומי מהם יותר רגש?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כמו יהלום בוהק מתחת לקליפות של בצל
|
|
|
 |
|
|
|
כמו המדינות וכמו ההורים, כך גם בתוכנו יש בדיוק את אותם שני המרכיבים. בחלוקת התפקידים בין הראש והרגש, הראש לקח על עצמו את התפקיד האחראי על העתיד, והרגש את הרצון ליהנות מהחיים. אצל מרבית האנשים, שני החלקים שהיו בתחילה מאוזנים, הגיעו להתנגשות מכוח מצוקה כזו או אחרת, התנגשות שהובילה להתפתחות של נתק ובסופו של דבר לשליטה ולדיכוי של חלק אחד על משנהו. כשאדם מרגיש שהוא לא אוהב את עצמו, סימן ששני החלקים שבתוכו, הנמלה והצרצר, התרחקו והפכו מחברים לאויבים.
בחוסר אהבה פנימית ענן של עצב יורד על האדם, ויש היוצאים לחיפוש רוחני אחר האושר האבוד. אנשי הרגש ימצאו את עצמם מתופפים על דרבוקות ורוקדים יחפים על החול, ואנשי הראש יחפשו עוד הרצאות עיוניות וייקחו את הרגש לשבת בבידוד בעשרה ימים של שתיקה. על פי הרפואה הסינית חשוב "להאיץ בכבשה העצלה", כלומר לטפח את החלש, ולא להמשיך להשקיע בחזק. העבודה הרוחנית של אנשי הראש צריכה להיות קתרזיס עם בכי וצחוק, ריקודי טראנס וטנטרה, ולעומתם, אנשי הרגש צריכים ללמוד שאפשר לפתח את הראש וליהנות ממנו במקום לשנוא אותו. עם זאת, לעתים קרובות אנשי הראש יזלזלו בסדנאות שמתחבקים בהן, בעוד אנשי הרגש יעדיפו להישאר עם הילינג, תקשור ונענועי קונדליני על חוף הים.
סוד האושר הפנימי הוא באיזון ובהרמוניה שבין ה"ראש" וה"רגש". כשמתקיים איזון כזה ניתן לחיות חיים משוחררים ואופטימיים, ולהפוך ל"יחידת אושר עצמאית". עם זאת, על פי תורת הזן אפשר לקחת את הדברים עוד שלב אחד קדימה - לא רק לעשות שלום בין שני הילדים הפנימיים, אלא להעיר את ההורה שלהם ולגלות מי אנחנו באמת.
מיהו בעל הבית בו מתאכסנים הראש והרגש שלנו?
וחשוב מכך - מלבד הראש והרגש שהם בעצם הקארמה שלנו, מי אנחנו?
אפשר ללכת לפסיכולוג ולדבר עם הראש על הרגש ועל מערכת היחסים ביניהם, אבל אפשר לעבור לרובד אחר המתגלה כשיושבים במדיטציה. אז, משתיקים את שניהם ופוגשים את בעל הבית, את הבודהא, זה שהיה שם כל הזמן כמו יהלום בוהק מתחת לקליפות של בצל.
לאתר הבית של טאו'ס יוון, www.taos-greece.com
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
