 |
/images/archive/gallery/351/967.jpg דיוויד סופר.
 |
|
|
|
|
| היכולת שלנו לחטוף מכות ולשאת ייסורים בלתי נמנעים היא מבחן להתפתחותנו הרוחנית. דיוויד סופר על הסטירות שאנחנו חוטפים מהחיים |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
דיוויד סופר
28/9/2005 11:06 |
|
|
|
|
|
|
|
לפעמים הסתיו מחדד תחושה מסוימת, המקננת לה בחיינו בין כה וכה. פנים שונות ושמות רבים לתחושה זו, אך אין אדם שלא מכיר אותה. לעתים זהו טעם ההחמצה. ההרגשה שחיינו מתנהלים במעגל הולך ומצטמצם של אפשרויות. ההבטחה שלא מומשה המלווה אותנו; הרגע האחר, בעולם מקביל של חיינו, שדרגת החיות בו גבוהה לעין ערוך מזו הנוכחית. תחושת הפספוס התמידית. התחושה שההוויה טרם הניחה את ידה על כתפינו; שאנחנו לא בסדר, שמשהו לא בסדר: אותו סבל בסיסי, אותה הפרעה מכרסמת שלא ניתן לכבות.
אנחנו החילוניים איבדנו את הנחמה שמציעה הדת, אך נותרנו עם תחושת החטא שעליה היא מבוססת. המצב הלא-בסדר מלווה אותנו ואיננו יודעים מה לעשות. אנחנו פשוט מחכים לגודו -וכך מתגלה פן נוסף של המצב הנפשי רוחני של האשמה-החמצה: עוני פנימי והמתנה. המתנה פירושה שאנו פועלים בתחושה של "זה מה שאנחנו עושים בינתיים, כי הדבר האמיתי עוד לא בדיוק הגיע". שוב - בדת הממוסדת נעשתה קולקטיביזציה של רגש ההמתנה, וכך אפשר לחכות ביחד למשיח, להזיל דמעה למאגר המשותף ולהקל על בדידותנו; אך בעידן האינדיבידואלי לכל אחד משיח משלו - שאיפה, ציפייה או תקווה אישית - וכך ההמתנה היא בלתי נפרדת מהבדידות. אנחנו מרגשיים שעוד חודש יוסר המחסום שבינינו לבין התגשמות חיינו הפרטיים; שמחר נתחיל לחיות את הרגע; שרק נגמור פה משהו קטן ותיכף נהיה פנויים לאהוב. ואף פעם זה לא מגיע.
מצבם של המחפשים הרוחניים לעתים גרוע במיוחד, מכיוון שמי שמאמין ב"הארה" עשוי להתאכזב כשהוא נכנס לדיכאון. למואר-בדרך מותר לכל היותר לחוש תוגה בלתי אישית; דיכאון יגרום לו להרגיש "תקוע" במרוצו הדמיוני אל הקו שממנו והלאה אין
אלא אושר ואקסטזה בלתי-מתכלים. משום כך רוקח המחפש סיפור-התפתחותי-אישי כולל, שבו הדיכאון הוא "שיעור", "אתגר" או "מנוף להתפתחות". הבעיה היא שפרשנויות נעימות אלה, בין אם יש בהן אמת ובין אם לאו, חוצצות בין האדם לבין מצבו האקטואלי ומונעות ממנו להכיר במישרין את המקום שבו הוא עומד.
אך המחפש הממוצע מעדיף את החיפוש על פני המציאות. החיפוש מרגש, מותח, דרמטי ומלא ציפייה. מנגד, המציאות לא מעוניינת לפרנס את אופרת הסבון הרוחנית שלו. המציאות יכולה להיות מאוד פשוטה וחסרת רחמים. דיכאון לפעמים יכול להיות פשוט דיכאון.
אל חבר קרוב שלי בשם טוצ'יגה, המלמד בארה"ב, ניגש פעם תלמיד שעבר ממורה למורה בחיפוש אחר תשובות. לפני שהספיק לפצות את פיו נתן לו טוצ'יגה סטירה. טוצ'יגה סיפר לי שראה את הזיק המלאכותי שנדלק בעיניו של התלמיד, שכאילו אמרו "אתה מנסה ללמד אותי משהו, אתה מנסה לבדוק את מידת המסירות שלי או אולי אתה מנסה לתקן משהו מוטעה בדרך ההתבוננות שלי". למדנו לייחס משמעות כל כך גדולה ועודפת לכל שטות בחיינו עד שאיבדנו את האינסטינקט הבריא להתחמק או להתנגד לסטירה. "לא", אמר לו טוצ'יגה, "זה לא שיעור ולא טלטול. סתם התחשק לי להנחית סטירה על הפנים השמנמנות שלך. אינני מחנך באמצעות מכות, ומי שעושה זאת, עליו להיענש". "אני לא מבין", אמר לו התלמיד. טוצ'יגה שלח אותו הביתה. למה להעניק משמעות קוסמית למכות שאנחנו חוטפים מהחיים? המכות יבואו גם אם לא נייחס להן דבר. האדם מנכס לסיפור החיפוש שלו גם סטירות, וככה נמנע מלהכיר את המציאות. האם בגלל שהפכנו כל כך חלשים, איננו יודעים כיצד לחיות, אלא רק לספר לעצמנו סיפורים על כך?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
היעדר רגישות לכאב הוא הדלק של תחושות הנחיתות
|
|
|
 |
|
|
|
הרוכלים הרעשניים בבזאר הרוחניות צועקים לנו מן הדוכנים: "לחבק את הסבל, ללקק את הפצע". אך לעתים אנחנו מבלבלים את היכולת ההכרחית לחיות עם סבל ברגישות ובאכפתיות עם הנטייה הדבילית "לקבל את הסבל" רק כדי לקבל ציון טוב אצל המורה הרוחני הדמיוני שלנו. זוהי אינה רגישות כי אם קהות חושים חמורה, שבה רק אלימות מעניקה משמעות לחיינו.
ניגשה אליי סניאסית ותיקה של אושו אחרי שקיבלה דו"ח חנייה: "הייתי צריכה לקבל את הדו"ח הזה כדי להבין שמה שאני צריכה עכשיו זה להרפות, באיזשהו מקום אני שמחה לשלם את הדו"ח הזה". מי ששמח לשלם על דו"ח חנייה הוא טיפש. אנשים, בתמימותם הנרקיסיסטית מתפתים להאמין שמישהו ארגן להם איזה שיעור בשלבים, מין חפש את המטמון של משימות עונשים ופרסים כדי שבסוף המסלול הם ייצאו חכמים ומאושרים יותר.
הדבר אותו אי אפשר לראות מתוך נקודת המבט הזו הוא שבאופן פרדוקסלי החיים הם באמת שיעור ארוך ומתוכנן למופת. אלא שהוא לא נועד לפתח את הנרטיב האישי של מחפש נצחי כי אם לפרק אותו.
היכולת שלנו לשאת ייסורים בלתי נמנעים היא אבן בוחן משמעותית לבדיקת יכולותינו להתפתח מבחינה רוחנית. לסבל פנים רבות; כדי להתמודד איתו נדרשת אינטליגנציה.
התרבות מציעה לנו מגוון עצום של משככי כאבים ומונעת מן הגוף והנפש את ההתחזקות האמיתית שהיא תולדה של עמידה באתגרים. רבים משתמשים בטכניקות שונות של מדיטציה, בדומה לילד שרץ לקרוא לאחיו הגדול בכל פעם כשנקלע לתגרה. ככל שהתערבותו של האח אפקטיבית יותר פנימיותו של הילד הולכת ונחלשת. כל עוד אנו נעזרים בתוספים מלאכותיים המטשטשים את סבלנו הבלתי-מכובד, אנחנו למדים לאמוד את עצמנו באופן ספקולטיבי. אנחנו תמיד מאמינים שאנחנו מסוגלים ליותר מכפי שאנחנו מוכיחים לעצמנו בפועל.
בדרך כלל איננו מצליחים להתמודד עם הכרסום של הסבל הבסיסי. אנחנו מנסים לדכא אותו, להחליק אותו, להסביר אותו או לתרץ אותו. היעדר רגישות לכאב הוא למעשה הדלק של תחושות הנחיתות למיניהן. האדם הקהה נוטה להתחשבן עם עברו ולהאשים בוויכוחים פנימיים ומעגליים אנשים שלכאורה עשו לו עוול. הוא עשוי לפתח מעין פרנויה ביחס ל"אליטות" כלכליות, מיניות או רוחניות, אליטות שאינן אלא פרי רוחו. עם אליטות אלה הוא נלחם בתוך נפשו, מתלונן ומצטדק. זה שבבלי דעת חש נמוך יוצר את "הגבוה".
הצרה היא שאופן המחשבה ההיררכי והמחנאי קורץ למכנה משותף גדול מאוד של סובלים, וכך אותן בדותות לב בלתי רגישות יוצרות מציאות ומעצבות את העולם שבו אנו חיים. הפכנו לתרבות שעסוקה בזיפות התיבה מבפנים. שכחנו שמאותם חרכים דרכם עשוי להזדחל הסבל בוקע גם האור. החששות מפני הבלתי נעים גוזרים עלינו טינה ביחס לעולם. אלה הם חיי צל.
מערכות היחסים האפלוליות שלנו מושתתות על חוזים שאמורים להבטיח, במידת האפשר, שלא ייגרם לנו סבל. העיקרון העומד בבסיס הזוגיות המונוגמית, למשל, הוא: אני אמנע מעצמי את אותן הנאות, שאם אתה היית מרשה אותן לעצמך, ייגרם לי סבל. השעבוד שלנו לאמצעי מניעת סבל מנפח בתוכנו מורסות שהביטויים הדכאוניים שלהן קשים לעין ערוך מהסבל הבסיסי שאותו ביקשנו למנוע. כשאיננו קשובים לכאב ויודעים לטפל בו כראוי, הוא ימשיך לרוץ כמו עכבר מעבדה עיוור בלבירינט, נחבט שוב ושוב בסחרחרה של מחשבות ותחושות המזכירות לנו את קיומו. הסבל עצמו אינו בעיה, למעשה. רק האטימות אליו היא בעיה.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האמבטיה החמימה של מיצי המרה
|
|
|
|
|
|
|
בחרנו בדרך קשה מכיוון שאין בה קפיצות אמונה. אנחנו מסרבים לבחור באחד הנתיבים המציעים לנו מסלול המראה ישיר. משהו עוצר בעדנו, מדריך אותנו להישאר במקום. לשהות באמבטיה החמימה של מיצי המרה.
אקסיומה רגשית ידועה היא שביכולתה של האהבה לרכך ולרפא כאב. המנגנון הרגשי שלנו בנוי כך שבעתות סבל אנחנו מחפשים אחר אהבה. אך מכיוון שלמדנו מניסיון של שהות ארוכה בשדות קוצניים שאי אפשר לקבל אהבה בכל מקום אנחנו מנסים לגייס אנרגיה של אהבה עצמית על דרך השלילה והעיוות.
הביקורתיות והשיפוט הפנימיים והחיצוניים שאנחנו מפעילים הם חלק מאותן הדרכים. כשאנחנו קשים מדי עם עצמנו ומתכחשים למקומות הדחויים שדחקנו לפריפריה של אישיותנו, ימשיכו אלו לחתור ולתבוע מאיתנו לאהוב את עצמנו עד שהמערכת כולה נכנעת ל"אהבה קשה" בדמותן של דיכאון או מחלה.
עלינו להימנע מלהאשים איש בכאבנו. לא את האחרים ולא את עצמנו. יש ללמוד לחיות עם כאב במיומנות. לחיות עם עובדה. לאהוב עובדות. לאהוב את המציאות יותר מאשר את הפרשנות. אדם שאינו בורח מהכאב, הכאב אינו רודף אחריו. אדם כזה יודע שאין תועלת ברצון הגלוי או הסמוי שהכאב ייעלם אי פעם, ולכן אינו מרגיש בחוסר.
בשבוע הבא יוקדש המדור לשאלות הקוראים. אתם מוזמנים לשלוח את שאלותיכם למייל.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
דיוויד סופר הוא מורה רוחני
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
