 |
/images/archive/gallery/382/124.jpg
מתוך: Evolution: East of Eden  |
|
|
|
|
| חשבתם שהאמונה שלכם תמימה? ממש לא: להאמין זה הכי טבעי, וזה הכל בגנים. לא נורא, תתנחמו בעובדה שלהאמין זה טוב מבחינה אבולוציונית, כך לפחות קובע מדען בריטי בכיר, הפרופסור לורד רוברט ווינסטון
|
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
נועה טיקולסקר
24/10/2005 10:55 |
|
|
|
|
|
|
|
האם אמונה באלוהים היא עניין גנטי? האם רוחניות עוברת בתורשה? וגם אם כן, בהתחשב בכל מלחמות הדת מחד, וכמות הזמן ש"מתבזבזת" כל יום על טקסים ותפילות למיניהם, האם לא היתה האבולוציה מנפה כבר מזמן את הגן האחראי על הדתיות, ומשחררת את האדם מעולה הכבד של הדת? בספר חדש שיוצא לאור בימים אלו טוען פרופסור רוברט ווינסטון, מדען בריטי בכיר, שלא רק שהדת עוברת בגנים, אלא שהיא גם עוזרת לסיכויי ההישרדות של האדם, ועל כן היא חיובית מבחינה אבולוציונית.
ווינסטון הוא אחד המדענים המוערכים בבריטניה, ובוודאי אחד המוכרים ביותר. בגיל 65 כבר יש מאחוריו כמה מחקרים פורצי דרך בתחום הפוריות וההפריה המלאכותית, פרסים שונים על הישגיו המדעיים, ספרים רבים וכמה סדרות מדעיות ב-BBC על רפואה וגנטיקה, אותן ערך והנחה. ואם כל זה לא מספיק, אז הוא גם לורד.
אך בספרו האחרון, The Story of God, הוא נוגע בהרבה יותר משאלות רפואיות. בספר זה מנסה ווינסטון לקבוע שאמונה דתית היא בראש ובראשונה גנים טובים.
לטענת ווינסטון, כבר בשנות השמונים הראו מחקרים בהם נבדקו תאומים זהים
כי הנטייה להאמין עוברת בתורשה. בשנים אלו ערך תומס בושרד (Bouchard) מאוניברסיטת מינסוטה מחקר מקיף בו הוא בדק תאומים זהים ולא-זהים אשר הופרדו בלידתם וגדלו בתנאים שונים, מבלי להכיר האחד את אחיו או אחותו. 35 זוגות של תאומים זהים נבדקו, ומולם 37 זוגות של תאומים לא זהים, כאשר כל תאום נתבקש לענות על שאלון רב-שאלות בנוגע למידת קרבתו לדת.
בושארד מצא עדויות סטטיסטיות מוצקות לכך שזוגות של תאומים זהים ולא-זהים ענו בצורה שונה לחלוטין: בעוד שזוג תאומים זהים ענה כמעט תמיד בצורה דומה, הרי שהתשובות של האחים שאינם זהים מבחינה גנטית היו לא דומות, למעט דמיון אקראי. לא רק זאת אלא שגם אם אחד מהתאומים הזהים גדל בבית קתולי אדוק והשני בבית חילוני לחלוטין, היו התשובות שלהם בנוגע ליחסם לדת ולאמונתם באל דומות להפליא. אצל התאומים הלא-זהים היה דמיון, אבל לא במידה זהה. בושארד טען כי מכך עולה שזהות גנטית מובילה לזהות ביחס לדת, כלומר שהאמונה היא עניין תורשתי, ולא התניה סביבתית. מחקרים נוספים על תאומים זהים חיזקו את ממצאיו של בושארד, טוען ווינסטון.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
פרופ' רוברט ווינסטון
|
|
|
 |
|
 |
|
אני מאמין בביאת הדופמין
|
|
|
 |
|
|
|
ווינסטון עדיין לא זיהה את הגן הספציפי האחראי לדתיות, אבל הוא מסמן כמה מועמדים. כאלו הם הגנים הממונים על יצירת חומרים מיוחדים הנקראים נוירו-טרנסמיטורים, ובייחוד דופמין (Dopamine). ווינסטון טוען שדופמין ממלא תפקיד חשוב בהנחלת הרגשה של נינוחות ושביעות רצון כללית, ולדעתו הוא גם קשור לתחושת השלווה שבני אדם מרגישים לפעמים בחוויות רוחניות - בקיצור: "אני מאמין בביאת הדופמין". ואם זה אכן כך, גן אחד שאחראי לפעולת הדופמין (הגן DRD4) יכול להשפיע על יחס האדם בנוגע לשאלה הדתית, כאשר זו תלויה במידת פעילותו של הגן, או חוסר פעילותו.
אלא שזה כמובן לא כל כך פשוט: אנחנו הרי יודעים שדת אינה רק עניין אישי, אלא מערכת חברתית מסועפת של קשרים, מנהגים, טקסים ויחסי כוחות. משום כך, יכול מאוד להיות שאנשים ללא כל נטייה "טבעית", גנטית לדת, ייראו מבחוץ כדתיים מאוד, שכן מתוך אינטרסים שונים הם קיבלו על עצמם את אורח החיים הדתי. ווינסטון ער לכך. בספרו הוא מביא חלוקה של טיפוסים דתיים שהציע פסיכולוג בשם גורדון אלפורט (Allport). אלפורט מחלק את האמונה לשני סוגים: אמונה כלפי-חוץ (extrinsic) ואמונה כלפי-פנים (intrinsic).
אמונה כלפי חוץ היא אמונה אינטרסנטית, שמטרתה קבלת טובות הנאה, בעיקר חברתיות אך גם פסיכולוגיות. אנשים בעלי אמונה כלפי חוץ ילכו לכנסייה (או לבית הכנסת או למסגד או למקדש) רק כחלק מהנורמה החברתית. הם פשוט לא ירצו להיות מנודים, ואולי גם יאהבו את הקהילתיות שבעניין. גם אם יאמינו באל, הם יתפללו בעיקר כדי "לעשות עסקים" עם אלוהים, כלומר כדי להבטיח הבטחות מצידם בתמורה להגשמת משאלותיהם מצידו. בקיצור, אמונתם מופנית כלפי חוץ: כלפי החברה בה הם חיים וכלפי המטרות אותן הם רוצים להשיג.
אמונה כלפי-פנים היא אמונה "לשמה", כלומר ללא שום מניע נוסף מלבד האמונה עצמה. אנשים בעלי אמונה כזו שמים את הדת במרכז חייהם, כאשר כל המטרות האחרות כפופות לה, ולא להפך. הדת היא המסגרת של חייהם והיא המניע לפעולותיהם.
ברור מכאן כי בעוד האמונה כלפי-חוץ יכולה להיות רק אוסף של מנהגים, האמונה כלפי-פנים היא תכונת אופי של האדם המסוים, ומכך נובע שרק האמונה כלפי פנים עשויה להיות תוצר של הרכב גנטי. כפי שכותב ווינסטון בספרו, בושרד מצא כי אמונה כלפי-פנים, שכוללת בתוכה כמובן את כל מה שאנחנו מכנים רוחניות, היא בעלת סיכוי גבוהה להיות עוברת התורשה, ואילו האמונה כלפי-חוץ הינה לרוב תגובה של האינדבידואל להשפעות סביבתיות ולחינוך שקיבל מהוריו.
כאן ממהר ווינסטון להביא את ממצאי המחקרים של אלפורט, באשר לבריאות הנפשית של המאמינים השונים: מסתבר כי על פי העדויות, מאמינים כלפי-פנים נמצאו כבעלי רמות נמוכות מהממוצע של עצבנות ומתח, היו יותר חופשיים מרגשות אשמה, היו פחות דכאוניים ובאופן כללי זכו לכישורי הסתגלות והתאמה לחברה בה הם חיו. לעומת זאת נמצא כי המאמינים כלפי-חוץ סבלו בדרך כלל ממתח רב, דאגות ורגשות אשמה.
ייתכן אם כן שלמרות הזמן הרב והמשאבים העצומים שלעתים מושקעים בעבודה דתית (תרומות לכהנים, בניית קתדראלות וכו'), ולמרות חיי אדם רבים שאובדים בגלל קנאות דתית ומלחמות קודש, האמונה היא בכל זאת תרומה חשובה לחיי האדם. הדת לא רק סייעה להסביר את העולם ולתת ביטחון מפני הלא נודע אלא, במקרה של אמונה כלפי-פנים, ממש עזרה בהעלאת איכות חיי הנפש של המאמין, ולכן היתה חיובית מבחינה אבולוציונית.
ולא רק לחיי הפרט עזרה האמונה: ווינסטון מביא בספרו את דעתו של פרופסור דיוויד ווילסון (Wilson) שטוען שהדת התפתחה כתכונה גנטית מועילה בעיקר משום שהיא תרמה לגיבוש קבוצות חברתיות. האופי הקהילתי של הדת הקנה לקבוצות ציידים-לקטים תחושת אחדות, אחריות וערבות הדדית. עם תכונות כאלו קל הרבה יותר לצוד אנטילופה ולהתגונן מפני דב, ובוודאי שעם אוכל זמין יותר גם החסינות מפני מחלות עולה. כקבוצה מגובשת, אם כן, סיכויי השרידות של כל אחד מחבריה עלו, ובכך עלה גם הסיכוי שהגנים המוצלחים שלה יופצו הלאה. במקרים רבים קבוצה שכזו גם תדאג לחלשים שבין חבריה, ולכן גם לגנים שלהם יהיה סיכוי טוב לשכפל את עצמם, ואת תכונת האמונה הדתית שהם נושאים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
שיתוף פעולה מוצלח
|
|
|
|
|
|
|
ספרו של ווינסטון יוצא בדיוק כאשר בארה"ב מתקיים ויכוח חדש-ישן באשר לתורת האבולוציה: מתנגדיה הדתיים רוצים להכניס לתוכנית הלימודים בבתי הספר גם את "התיאוריה של התכנון התבוני", לפיה לא ייתכן שהחיים נוצרו על ידי תהליך עיוור ואקראי של ניסוי וטעייה, אלא שכל דבר בו תוכנן מלכתחילה על ידי שכל עליון. מאמינים אלו מוכנים לקבל את העובדה המדעית שהעולם הוא בן מיליוני שנים, ובלבד שיוכר תפקידו של האל בתכנון של תוכנו. קיצוניים אף יותר מאלה הם המאמינים הפונדמנטליסטים שרואים בכל חריגה מהכתוב על שבעה ימי בריאה כפירה, וכמובן מתנגדים לכל תיאוריה אבולוציונית. מעניין מה יאמרו אלו ואלו על טיעוניו של ווינסטון, לפיהם הדת והאבולוציה דווקא שיתפו פעולה בהצלחה רבה.
אל ווינסטון ניתן להפנות שאלה אחרת: אם אכן היתה האמונה מנגנון חיובי בשרידותן של שבטי ציידים-לקטים חמושים בחניתות, מה היא כיום, כאשר השבטים הם מדינות עוינות והחניתות הם טילים גרעיניים?
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
