 |
/images/archive/gallery/381/871.jpg שרית סלאי קדוש.
 |
|
|
|
|
| אני, שֶקף, מנגבת את הקקי למתים. שקף הם קוראים לי, כי הם רואים אותי שקוף וגם אני אותם. אבל בסך הכל אחלה חיים שם למטה, בבור של המתים. סיפור של שרית סלאי-קדוש |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
שרית סלאי קדוש
24/10/2005 11:35 |
|
|
|
|
|
|
|
כרתי ברית עם המוות. עם 6 מיליון ועוד ספיחים שלא מפסיקים להגיע ונערמים עד לשמים על גבותיהם השפופים של המתים הוותיקים שכבר איבדו כוחות להתנגד.
זה היה ההסכם הראשון שלי עם אבא ואמא. רק ככה יכולה אני להיות בתם. הרי לא באמת נפרדתם. הרי לא באמת עזבתם. הרי לא באמת אתם כאן, אז אני אלך אתכם לשם.
שם הוא בור ענק תחום בקירות אדמה רכים. מוזיקת מעליות מרגיעה עוזרת לכולם להעביר את הזמן בנעימים. מדי פעם נשמעת גניחה ממושכת שמצרימה את הטונים המתקתקים, אבל בסך הכל אחלה חיים שם למטה, בבור של המתים.
מזל שהאדמה מפנה מקום. עוד ועוד מקום. זה מה שנקרא: ותבעל האדמה אל קירבה. אבל כשהם מגיעים אליה, לחוף מבטחים, הם מפסיקים להרקיב. כמו חניטה, רק בלי כל הסרמוניה. הם נשארים כשהיו. מי עם שבר ברגל, מי עם בעיות בפרוסטטה - ימשיכו לסבול כשישובו. הם נשארים שם, נחים ואותי הם מתזזים בלי סוף - מים,
אני רוצה קצת מים. סדרי לי את השמיכה. אוף, מחניק פה, את יכולה להעביר אותי אל הערימה השנייה? היא פחות צפופה, תראי!
אני מתה להפסקת קפה. קצת שקט. אבל המשמרת לעולם לא מסתיימת ואין לי מחליפים. מתקשרים למיניהם עושים את העבודה הזוהרת. מנבאים עתידות, חורצים גורלות ואילו אני, שקף, מנגבת את הקקי למתים. שקף הם קוראים לי, כי הם רואים אותי שקוף וגם אני אותם. אם אני עצובה או עצבנית, לא רק הפסיכולוגים שביניהם מנתחים אותי, אלא כל מי שמתחשק לו, כי כולם רואים. זה כל כך מצחיק. למעלה, אני יכולה להתהלך ימים חודשים ושנים ומעטים יהיו המבחינים. למטה - אני פרושה יום ולילה על שולחן המנתחים. איך אפשר לעבוד כך, לחתל ולבשל, לסדר ולמרק - בשני המימדים. בטח שאני הרוסה מעייפות, לא מסוגלת לעמוד על הרגליים ולכי תסבירי לאלו עם התיאוריה על מחלת היאפים וסינדרום העייפות איזו אחריות רובצת לי על הכתפיים.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
|
|
|
 |
|
|
|
הכל התחיל כשנולדתי. הגעתי. ראיתי את הפנים של אבא והבנתי שהוא בעצם מת. זאת אומרת, הוא קם בבוקר, מצחצח שיניים, משפשף את עצמו מתחת לבית השחי ובמפשעה, מתגלח, מתלבש נקי ומסודר, מביט בעצמו במראה ורואה איש מת. בסדר, הוא אומר לעצמו בסיפוק והולך לעבודה. הוא איש מת. אמא - במלוא אונה. מחזור דמה הלך וגבר וקבר צעירות ממנה בשטפונו העז. נדמה שלי שהמעיין שלה אכזב אותה רק כשהיתה כבר בת 60. ישר בחרתי באבא. כמו חיה. היא לא זקוקה לי. מת שכזה, בטח שאבחר בו. הוא המסכן האמיתי. הוא הזקוק. זקוק לשמרטפית צמודה שתלטף את ראשו, שתבין את גודל אומללותו, שתסוכך עליו במו גופה מאלו החיים. זה היה ברור לי בן רגע. ייעודי הוגש לי על מגש המוות של עיניו הכחולות-דהויות של אבא, שנמצא בשני המימדים. משמעות חיי הובררה לי בעודי שואפת את מנת אפי הראשונה. כמה ייסורים נחסכו ממני, כמה התחבטויות.
זה היה טבעי לגמרי. ברית של שתיקה שלא הופרה גם לאחר מותו הממשי, נכרתה בינינו. היום הוא מרגיש קצת אשם. בשביל מה את צריכה את זה, שקף, הוא לוחש לי ממקומו בראש הערימה (מנצל את קרבתנו לשיפור תנאים). 30 שנה את כבר באותו תפקיד. את צריכה שינוי, לכי, צאי החוצה, הביטי בבחורים צעירים, הינשאי. עכשיו נזכרת? אתה לא חושב שמאוחר מדי? יופי! אני ממילא רואה רק את הבחורים המתים. אלו החיים, אם יש בכלל כאלו - לפני שהמלחמה לוקחת אותם, או כדורי האקסטזי. הם לא נכנסים לי לפריים. העדשה שלי מעוותת. לא יודעת היכן למצוא אופטימטריסט שיתקן לי את טווח הראיה או יצמצם לי את הראיה למימד אחר.
אתמול הגיע תינוק בן יומו למחלקה שלי. זה בנוי כך: כל 100 ק"מ יש אחראי משמרת בלתי מסתיימת. מדי פעם כשמשעמם לנו, אנחנו מתחלפים, כדי שנכיר את כולם, גם את ה"סטאפ" וגם את הקליינטים. לפעמים אנחנו מנהלים פגישות טרנס-אטלנטיות עם צוותים ממחוזות אחרים. מחליטים על שינוי נהלים או סתם מקיימים ערבי חברה, להעלות את המורל בקרב העובדים. ומביאים מישהי שהיתה זמרת. בטי דיוויס למשל, לואיס ארמסטרונג לחובבי הג'אז, דני קיי נותן נאמבר ולא מזמן היה ערב מיוחד ומרגש עם בילי הולידיי. היא גדולה מהחיים! הם עולים על הבמה המרכזית שבמרכז (לב) האדמה בה ניתן לצפות מכל המקומות גם יחד. הערבים האלו מעניקים טעם של ממש אחרי כל התובענות המתפנקת של אלו שאינם יודעים שובע לעולמים. הם אומרים שהם לא רוצים לחזור. חוזי הופעות, סוכנים תככנים. ככה, מפנקים אותם, דואגים להם כברחם אמם ומדי פעם, כשבא להם, הם מאווררים את שרירי הקול, נזכרים בתווים וחוגגים עד כלות החושים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בכל אופן, אתמול הגיע תינוק בן יומו. ירי קוראים לו. אני מעריכה אותו מאוד. הוא ישר זיהה את האפשרויות, את המלכודת, והחליט - אה.. אה.. לא אני. ביי בייוס אמר להורים המתאבלים. הוא נולד בוורשה, לאמא ובת מתות. האבא חי אמנם וגם הבן, אבל מהם לא תבוא כל ישועה, הוא מיד הרגיש ונו ויי שהוא יסכים לקבל עליו את התפקיד. לא סיכמו את זה איתו מראש. אלו לא היו התנאים. הוא רצה להגיע למשפחה תקינה, מתפקדת וממש לא בשבילו ההתרוצצות המכלה הזו בין החיים למתים. באותו רגע החזיר את נשמתו לבורא ואיך שהגיע למחלקה, פינו לו מקום מיוחד לתינוקות.
ניצלתי? הוא אמר לי. ברוך השם! אני יכול לקבל קצת חלב?
ירי ואני הפכנו לחברים הכי טובים. הוא תינוק תרבותי, עם ניסיון רב גלגולים. הוא חי שנים רבות בטיבט, הכי קרוב שאפשר לדלאי למה הרביעי, ואני, שמאז ומתמיד נמשכתי למנזרים של לאהסה ולבגדים האדומים - הייתי מקשיבה לו שעות, מרותקת כולי. אפילו המתים ידעו שכשאני משוחחת עם ירי, כדאי להניח לי. יום אחד שאלתי אותו אם היה רוצה לעלות על פני האדמה ולהיוולד כילדי.
כן ולא הוא אמר. מצד אחד - אני אוהב אותך אבל לא יודע, גם את לא בדיוק חיה. אז מה זה ייתן לי, מן הפח אל הפחת! איזו הקרבה תדרשי ממני? אני נסיך, שקף, לא נועדתי לעבודה קשה. גם אני לא, אמרתי. אז תחזרי לחיים, אמר. אני לא יודעת איך, מחיתי. וגם, נניח שכבר אסכים להיפרד מאבא, זה אומר להיפרד גם ממך. אתה קולט? אם אהיה "נורמלית" וחד-מימדית, אמות מהר ולו רק משעמום. עם מי אדבר? על מה? או שאצטרך לשמוע את השטויות על כך שאין רוח ויש רק את מה שרואים והכל זמני ומתכלה, או שיצרבו את אוזניי אמירות האינסטנט הנחרצות של הניו אייג'יסטים על כך שבגלל שלא מוציאים את הכעס מקבלים סרטן.
הגיע הזמן ללבוש בשר, שקף, אמר לי ירי. בואי, אנחנו צריכים מעצב שיער, מעצב אופנה, מורה להליכות ונימוסים, התעמלות, התעמלות את צריכה דחוף. בואי, נדמה לי ששאנל פנויה, שמלה שחורה תעשה לך את זה, בואי....".
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחברת
|
|
|
|
|
|
|
שרית סלאי קדוש מספרת סיפורי אגדה אישיים, מתקשרת, הילרית ומרצה ועוסקת בתחום הריפוי וההדרכה מזה 11 שנים.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
