 |
/images/archive/gallery/342/832.jpg ינץ לוי
 |
|
|
|
|
|
|
| מה מלמדת אותנו השפה על שמחה ובאיזה אופן משפיעה עלינו ההשקפה שרואה בשמחה את ההפך מעצבות? הטור של ינץ לוי
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
"מצווה גדולה להיות בשמחה תמיד", פונה אלינו רבי נחמן מברסלב ממדבקות באחורי מכוניות. השמחה בכתביו של רבי נחמן חורגת מהשימוש הרגיל במילה הזאת, והיא נקשרת בדבקות ובעבודת השם ובהתרוממות הרוח. בחיי היומיום, המילה "שמחה" אינה מצביעה רק על רגש, אלא על מצב תודעתי שחורג מגבולות הרגש. כשאנו שמחים אנו חשים קלילים, מרוצים, נוח לנו, ואנחנו
מפויסים עם העולם. בשמחה, לא רק הרגש, אלא גם החשיבה שלנו משתנה. בעצבות אנחנו חשים כבדים, לא מרוצים. שמחה, בדרך כלל, נראית לנו עדיפה על עצבות. אנו שואפים (בדרך כלל) שהעצבות תבוא על סופה. לפי ההשקפה המקובלת, שמחה היא ההפך מעצבות.
מה מלמדת אותנו השפה על שמחה? ובאיזה אופן משפיעה עלינו ההשקפה שרואה בשמחה את ההפך מעצבות?
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
שורש השמחה
|
|
|
 |
|
|
|
השורש העברי ש.מ.ח. קשור לשורש צ.מ.ח. ובערבית משמעותו גאה. כלומר, העברית מספרת לנו ששמחה היא תחושה של גאות או אולי גאווה. המילים המקבילות בשפות אחרות מלמדות על משמעויות נוספות: happy האנגלית קשורה לשורש happ שמשמעותו "מזל", ונגזרת ממנו מילה קדומה שמשמעותה "נוח". המילה glad מקורה במילים קדומות שמשמעותן "חָלק". אפשר לומר, כמו בסלנג, שבשמחה הכל הולך לנו חלק.
הסַנְסְקריט העתיקה מציעה לנו את המילה sukha. מקורותיה העתיקים של המילה הזאת נקשרים בתיאור של כלי רכב ש"נוסעים מהר ובקלות". אולם המשמעות הנפוצה של סוּקְהָה היא שמחה, אושר, נחמה, נועם ונעימות, נוחות, קלות וקלילות, עליזות שגשוג ועוד.
סוקהה נקשרת במסורת ההודית במילה אחרת והיא dukha. דוּקְהָה מתורגמת בדרך כלל לסבל, אך יש לה משמעויות רחבות הרבה יותר מהמילה העברית "סבל". דוקהה היא גם צער, אי סיפוק, תסכול, אי נעימות, כאב, טרדה, חוסר נוחות, קושי ועוד. פעמים רבות מתואר האדם כמי שנע בין סוקהה לדוקהה, שמחה ועצבות. אנו שואפים כמובן אל סוקהה, אך איננו יכולים להימנע לעולם מדוקהה. התנודות הללו בין סוקהה לדוקהה הן מנת חלקו של האדם שמתנודד כתלוי על מטוטלת מתעתעת וקוטבית.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
האם הנאה משחררת אותנו מדוּקְהה?
|
|
|
|
|
|
|
כאמור, לפי ההשקפה המקובלת, שמחה היא ההפך מעצבות. הצמד סוקהה-דוקהה מצביע על הקוטביות הזאת. השפה האנושית (ולא משנה איזו שפה) מחלקת את העולם להפכים: שמחה היא ההפך מעצבות; חוכמה ההפך מטיפשות; אהבה הפוכה לשנאה; חולשה הפוכה לחוזק וכו'. למעשה, עצם החלוקה הבסיסית, הנפוצה והמקובלת של העולם הרגשי, הנפשי והרוחני שלנו להפכים מתווה לעתים את החוויה שלנו. אם שמחה היא ההפך מעצבות, אז כשאני עצוב אני שואף לשלול את העצבות, כלומר להגיע אל השמחה; כשאני שמח אני חושש לחזור אל העצבות. כשאני חש "רגשות מעורבים", כלומר רגשות שאיני מצליח לצקת אל מילים מוגדרות, אז אני מתבלבל. הבלבול לעולם אינו רגשי, אלא מחשבתי.
המחשבה (כלומר, מילים) היא שמחלקת להפכים את עולמנו בכלל ואת רגשותינו בפרט. כך אנו מאמינים ששמחה שוללת עצב; כך מערכות היחסים שלנו יכולות לנוע בין אהבה לשנאה, כאילו שני הרגשות האלה מצויים על אותה הסְקאלה: האחד בקצה החיובי והשני בקצה השלילי.
אולם, העולם לא למד לדבר בשפת בני אדם. ולא רק העולם לא למד לדבר בשפת בני אדם, אלא שהרגשות שלנו לא שמעו על מילים ועל מילונים, והם אינם מוכנים להסתדר בהפכים.
הבודהה ומסורות אחרות בהודו מספרים לנו שהתנודה בין שמחה ועצבות היא חלק מהסבל, מדוקהה. בעצם, שמחה ועצבות אינן הפכים, אלא מצבי תודעה משתנים בחלופיות מתמדת שהנה דוקהה.
דוקהה היא מושג יסודי בתורתו של הבודהה. לפי הבודהה, דוקהה היא מושג אף רחב יותר ממה שפורט לעיל, והיא מצביעה גם על חוסר שלמות, ארעיות, ריקות ועוד. למעשה, הבודהה מלמד אותנו שכל מה שחולף, משתנה וארעי הוא דוקהה ("סבל"), או בניסוחו: יַד אַניצַ'ם טַם דוּקְהַם. לפיכך, לפי הבודהה, גם סוקהה (שמחה) נכללת בדוקהה. למעשה, המטוטלת התודעתית בין שמחה לעצב, בין נוחות לחוסר נוחות, בין כאב לרווחה, בין סבל לאושר - התנודה המתמדת הזאת מצויה כולה בתחום הדוּקְהה. כמה דוגמאות פשוטות: מה אנו חשים ביום הראשון או השני של חופשה ואיך אנחנו מרגישים ביום האחרון כשאנו יודעים שמחר החופשה, כלומר הסוקהה (השמחה) תיגמר ותחלוף? האם בָּאהבה אנו משוחררים מהפחד (סוג של דוקהה, סבל) מכך שהאהבה תסתיים? הארעיות של השמחה מולידה סבל.
ההצבעה על המטוטלת של סוקהה-דוקהה כמחזוריות שכל כולה חלק מדוקהה מבטלת למעשה את ההשקפה הדואלית שמבחינה בין שמחה לעצב, שמפרידה ביניהם ומנגידה אותם. היא מציבה את השמחה שמנוגדת לעצב כחלק מהמטוטלת. התעתוע הלשוני עמוק כל כך והוא לפעמים מסתיר לנו את העובדה הפשוטה ששמחה ועצבות חולפות - הן חלק מהדוקהה הכוללת, הגדולה, שחופנת בחובה את כל מה שחולף. האם זו השקפה פסימית? לאו דווקא. אפשר לומר שזו השקפה מציאותית, לא פסימית ולא אופטימית; השקפה שיכולה לכל הפחות לשחרר אותנו מהסבל שנובע מהנטייה לשלול את העצב, לשאוף אל השמחה, ולסרב לראותן כחלק ממרקם אחד. שלילת העצב היא פעמים רבות ביטוי לשאיפה שלנו ליהנות ולחמוק מהתמודדות עם הרגשות שאנו חשים. אך האם הנאה היא רגש? האם הנאה משחררת אותנו מדוּקְהה?
למעשה, המחויבות שלנו להשקפה המילולית שרואה בשמחה הפך מעצבות מולידה מחויבות רגשית. נטישת ההשקפה הזאת עשויה לגלות לנו מגוון רגשות רחב יותר ממה שמילים יכולות לתאר; היא עשויה לסייע לנו לקבל את העצבות כחלק מאותו מרקם אחד של חלופיות; היא עשויה לסייע לנו לקבל את השמחה כחוויה חולפת. האם בכך יהיו חיינו שמחים יותר?
| | | | | |
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מאחורי מילים רוחניות מסתתרות לעתים קרובות טעויות גדולות וחוכמות קטנות. המדור תרבות הדיבור ינסה לעשות סדר בבלגן.
ינץ לוי הוא סופר, מתרגם, מרצה וטייל ששב וחוזר להודו. בין ספריו "סיפורים מי תהום" ו"הימלאיה בשר ודם" שייצא בקרוב בהוצאת זמורה ביתן. | | | | |
|
|
|
|
![]()
|
| סקר |
|
|  | |
|
|
|
