 |
/images/archive/gallery/342/832.jpg ינץ לוי
 |
|
|
| הצטרף לוויפּאסנה, יא בן זונה! |
|
|
|
| ינץ לוי בודק איך משפיע הז'רגון הצבאי על השפה הרוחנית הישראלית. על מסע כומתה ומדיטציה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יוני יצא
למסע רוחני בהודו. רינה הרגישה שהסדנה בדרום היתה מסע אמיתי. המורֶה הרוחני של דוּדי אמר לו שהחיים הם מסע בלי התחלה ובלי סוף. שלומי לא היה בטוח שהוא יצליח לסיים את המסע, אבל המ"כ צרח עליו שאם הוא לא קם עכשיו הוא נשאר שבת. נועם בן ה-17 כבר חולם על מסע הכומתה בצנחנים.
כולנו מכירים את המגזין מסע אחר או את התכנית מסע עולמי. אם נעיין במילון אבן שושן נגלה שהפירוש הרלוונטי למילה מסע הוא "נסיעה, תנועה ממקום למקום (בייחוד בין מקומות רחוקים זה מזה)". זה הכל. אבל בעברית המדוברת, הרוחנית או הרגילה יש למילה מסע משמעות ייחודית יותר. הפעם יוצא המדור למסע בעקבות המילה מסע.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כמה אתה מוכן להקריב כדי להיות רוחני?
|
|
|
 |
|
|
|
בלשון המקראית המילה מסע מציינת מעבר ממקום למקום, בדרך כלל ממושך, ומטבע הדברים בדרך כלל רגלי. כמעט כל ההתייחסויות למסע בתנ"ך הן בהקשר של המסע הגדול של בני ישראל לאחר יציאת מצרים, המסע שארך ארבעים שנה ושבמהלכו מת דור המדבר וקם דור חדש שנכנס אל ארץ ישראל. את המסע הוביל משה שאפילו לא זכה להגיע אל היעד. כמו יציאת מצרים עצמה כך גם המסע המדברי - שניהם מיתוסים מכוננים של בני ישראל. המסע המדברי הוא אולי אבן הדרך החשובה ביותר בהתהוותם של בני ישראל לכדי אומה. המסע במדבר הוא טרנספורמטיבי - בני ישראל שסיימו את המסע הם לא אותם בני ישראל שהתחילו אותו. כידוע, פרשנים רבים מצביעים על כך שהמסע הזה הוא המעבר מתודעת מצרים לתודעת ארץ ישראל, מגלות לתקומה, מעבדות לחירות.
ואכן גם היום רבים מאיתנו משתמשים במילה מסע בצורה מטפורית כדי לציין פעילות או תקופה שבמהלכה עברנו שינוי משמעותי, עברנו מ מקום אחד למקום אחר. אבל כשביקרתי לראשונה, לפני כמה שנים טובות, בדְהַרַמסלה שבהודו, הבנתי שמסעות ישראל במדבר אינם מקור ההשראה המיידי לשימוש הרוחני במילה מסע בעברית העכשווית.
ירוק מכל בחינה שהיא, הגעתי לדהרמסלה כשכבר הפכה למושבה טיבטית-ישראלית, אבל עדיין לא נראתה כמו מושבת נופש שווייצרית שדרכיה משובשות. הרי ההימאליה היו אותם הרים ופסגות השלג הנצחי שהציצו מפעם לפעם מבעד לעננים צפו מאז ועד היום במבט אדיש על ההתרחשות האנושית שלמרגלותיהם. הטיול הראשון שלי בהודו, מיד אחרי השחרור מהצבא, לא היה עניין מקורי. הגעתי לדהרמסלה, ישבתי שם זמן מה, בימים הראשונים במקלוד גאנג', שהיא מרכז העניינים התיירותיים. הישראלים מכל עבר, כמעט כולם, דיברו אז על שני נושאים מרכזיים: השירות הצבאי (זיכרונות) והדרך הרוחנית (תוכניות); או אם להיות ספציפי יותר, שתי השאלות העיקריות שנשאלתי מפי ישראלים רבים היו: א. מה עשית בצבא? ב. עשית כבר ויפּאסַנָה? "אחד עשר יום שתיקה! אתה יושב מהבוקר עד הערב, קורע את עצמך במדיטציה!" כך דיברו בנימה מתלהבת מי שכבר עשו ומי שהתכוונו לעשות. ובאותה נימה אמרו משפטים דומים: "מאה עשרים קילומטר! אתה רץ מהבוקר עד הערב, קורע את עצמך בשביל הכומתה!" המשפטים האחרונים נשמעו כמובן מפי יוצאי יחידות קרביות.
קורס הוויפאסנה שאורך כ-11 יום הפך למסע הכומתה הרוחני המקומי. הניסוח של השאלה הרגילה - כמה אתה מוכן להקריב כדי להיות קרבי? - אמנם השתנה, אבל היא נשאלה באותה נימה: כמה אתה מוכן להקריב כדי להיות רוחני?
אני זוכר במיוחד שני ויכוחים אינטנסיביים ששמעתי משני שולחנות סמוכים במסעדה מקומית, בו בזמן: בשולחן אחד התווכחו על הסוגיה האם המסלול של סיירת א' הוא קשה יותר מהמסלול של סיירת ב'. "מה אתה מדבר", אמר בחור אחד מתולתל מעט לבחור אחר שעדיין לא צימח תלתלים. "איזה סרגל כושר. תוך שבועיים כבר רצים מסע של 30 קילומטר". ובן שיחו גרס: "אבל בסוף כל העבודה הזאת יורדת לטמיון".
בשולחן השני התנהל ויכוח על סוגיה דומה-שונה: איזו טכניקת מדיטציה קשה יותר? "מה אתה מדבר", אמר בחור ארוך שיער ומזוקן לבחור ארוך שיער אך מגולח. "איזה ספירה של נשימות. מה פתאום! על המקום מתחילים איתך עם בּוֹדי סַנְסֵיישֶן (תחושות גוף - י.ל.). ואתה אוכל רק עד 12 בצהריים". וחברו השיב לו: "אבל בְּסוף כל העבודה הזאת - מה זה שווה אם אין לך טכניקה שאתה יכול לקחת הביתה".
והוויכוחים המקבילים המשיכו. בשלב זה אתם אולי שואלים את עצמכם איך כל זה קשור למילה מסע. ובכן, זה הקשר.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
סוף מסע
|
|
|
|
|
|
|
מעניין לראות כיצד משפיעה השפה הצבאית הישראלית על השפה הרוחנית הישראלית. כידוע, בניגוד למדינות אחרות, נהוג במדינת ישראל גיוס חובה לצבא. הצבא הוא לכאורה לחם חוק במדינתנו הקטנטונת וכמעט כל אחד ואחד מאיתנו עבר, עובר או יעבור תחת מכבש הלחצים שמתעורר לקראת הגיוס וממשיך במהלך השירות עצמו. המתגייסים (הבנים בעיקר, אם תרשו לי) נחלקים לאלה שלא רוצים אבל נאלצים, לאלה שרוצים אבל מקטינים ראש, ואלה שרוצים מאוד ומגדילים ראש. מגדילי הראש שואפים להגיע ליחידה המובחרת ביותר. באיזה אופן נבחנת המובחרות? מעל לכל הקשיים הנהדרים שמובטחים לחיילים הטריים עומד מסע הסיכום/הכומתה/האלונקות/המסכם/סוף המסלול וכדומה.
הצבאיות כידוע אינה משפיעה רק על האופן שבו המדינה שלנו מתנהלת, אלא גם על השפה שלנו ועל עולם המושגים שלנו. המילה הטעונה מסע, בישראל המודרנית, היא בראש ובראשונה מילה צבאית שקשורה ביכולת של חיילים לעמוד בקשיים, לצאת גברים, להקריב. אחרי המסע הופך החייל ללוחם אמיתי; הוא השתנה, הוא התבגר, הוא עלה דרגה. הוא יוכל לעמוד בקשיי הקרב.
אך הפלא ופלא, המילה מסע, בעלת הגוון הצבאי, חלחלה אל חוגי הרוחניות בישראל והיא משמשת אותנו כדי לציין פעילות מאומצת שבמהלכה עלינו בדרגה (רוחנית), השתנינו (מבחינה רוחנית) התגברנו והתבגרנו (מבחינה רוחנית). בעקבות המסע נוכל להתמודד טוב יותר עם קשיי הקרב, כלומר החיים. לכן לא פלא שבדהרמסלה הוויכוחים על המסעות הצבאיים דמו כל כך לוויכוחים על המסעות הרוחניים.
איני טוען שאין מסעות רוחניים או אחרים. אולם המשתחררים מהצבא שנוסעים להודו ונמשכים אל הפעילויות הרוחניות שמוצעות להם שם, בין אם הן הודיות או לא, ממשיכים לחפש אחר מסע הכומתה הרוחני. וכך חדשות לבקרים מציעות לנו סדנאות בארץ ובחו"ל לצאת למסע, כלומר מבטיחות לנו שנעבור ממקום למקום, נשתנה. המסע, צבאי או רוחני, הוא משמעותי-לכאורה, נחשק, מעיד על גבורה, על עוצמה ועל שייכות.
וזה סוף המסע.
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מאחורי מילים רוחניות מסתתרות לעתים קרובות טעויות גדולות וחוכמות קטנות. המדור תרבות הדיבור ינסה לעשות סדר בבלגן. ינץ לוי הוא סופר, מתרגם, מרצה וטייל ששב וחוזר להודו. מחבר הספרים "סיפורים מי תהום" ו"הימלאיה בשר ודם", רומן חדש בהוצאת זמורה ביתן. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
