 |
/images/archive/gallery/342/832.jpg ינץ לוי
 |
|
|
|
|
|
|
| היא מופיעה רק כשאנחנו הכי פחות להוטים אחריה: ינץ לוי בודק האם השראה היא בעצם סוג של הארה |
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בשבוע הספר האחרון השתתפתי בכמה מפגשים על הספר האחרון שלי, ובעיקר על תהליכי היצירה בכתיבה. אחת השאלות שחזרה בכל המפגשים היתה: איך מתחילים לכתוב? מאיפה מקבלים השראה? מאיפה באים הרעיונות? ושאלות דומות בניסוחים שונים שמסתכמים בשאלה פשוטה אחת: מהי השראה והאם היא בכלל קיימת? או לחילופין: מהי מוזה ואיך היא נוחתת עלינו?
אם כן, לפני שנפנה לעברית נבדוק מהי המילה הזאת שכולנו - יוצרים מקצוענים, יוצרים חובבים והחולמים ליצור - נושאים מבטינו אליה: מוּזה. במיתולוגיה היוונית והרומית מספרים על המוּזוּת, נימפות שמְבדרות את האלים באולימפּוֹס (משכן האלים). במקורות הקדומים הן נחשבו לאלוהויות של מעיינות, לאחר מכן כאלות זיכרון. ולבסוף, הן תוארו כאלות שמעניקות השראה פואטית. וזה המוניטין שיצא להן עד ימינו.
 |
| הצטרף לויפסנה, יא בן זונה! |
|
ינץ לוי בודק איך משפיע הז'רגון הצבאי על השפה הרוחנית הישראלית. על מסע כומתה ומדיטציה |
| לכתבה המלאה |
|
|
|
 |
המוזות דרות בהר הֶליקוֹן, אך עולות לאולימפוס כדי לבדר את האלים בזמרתן. הן מעניקות למלכים כישרון בנאום ובדיבור; למשוררים ולמוסיקאים – כישרון שירה ונגינה. ומכאן, השימוש המודרני במילה מוזה.
המוזות, חברות בפמלייתו של האל אַפּוֹלוֹן (סמל לאור, לגיל הנעורים ויופי, להגיון ולמוזיקה ), מענישות את כל מי שמפקפק ביכולותיהן. הן מונות תשע: תַלִיָה - "הפורחת", "הצוהלת במשתה", מוּזָה של קומדיה; מֶלפּוֹמֶנֵה - "הפוצחת בזמר", של טרגדיה; קְלֶאוֹ - "מעניקת התהילה", של היסטוריה; אֶוּטֶרפֵּה - "המענגת", מושלת בנגינת חליל; אֶרָטוֹ - "מעוררת האהבה", של שירת אהבה; טֶרפִּיסְכוֹרָה - "האוהבת לרקוד", של שירה לירית ומחול; פּוֹליהימנִיָה - "רבת ההימנונות", של פנטומימה; אוּראנִיָה - "השמימית", של אסטרונומיה; קַליוֹפֵּה - "יפת הקול", של שירה אפית ואומנות הדיבור. במקורות קדומים יותר צוין שקיימות רק שלוש מוזות.
לפי המשורר היווני הקדום הֶסְיוֹדוֹס, המוזות ("אלוהויות הרים") הן בנות מְנֵמוֹסינֵה (הזיכרון) וראש האלים זֶאוּס, וכך הן נולדו: לאחר ניצחון האלים על הטיטָאנים הענקים, שכב זאוס עם מנמוסינה תשעה ימים, והיא ילדה את תשע המוזות.
ואיך הן נראות? המוזות מתוארות כעלמות או מחייכות או חמורות סבר או מהורהרות, בהתאם לתפקידן. הן לובשות חלוקים ארוכים עם שכמייה, וכל אחת מהן מחזיקה חפץ שונה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כמו במרינדה
|
|
|
 |
|
|
|
במיתולוגיה היוונית והרומית נמצא האנשה של ההשראה היצירתית בדמותן של תשע נימפות, שעושות חסד (במקרה הטוב) עם היוצרים, אלים ומלכים. כאמור, המילה מוזה משמשת אותנו גם בעברית: "אתמול קיבלתי מוזה", "היתה לי מוזה לפני שבוע וכתבתי",
"נפלה עליו המוזה והוא התחיל לרקוד". משמעותה בשפה המקובלת היא רוח השיר ששורה על המשורר בפרט ועל היוצר בכלל, או על כל אדם שחש לרגעים בהשראה שהתגשמה לכדי מעשה.
שימו לב שהמילה מוזה היא למעשה הסבתא של המילה הארה. גם היא כמו ההארה, בניסוחים המקובלים, מגיעה אלינו, נופלת עלינו, אנחנו מקבלים אותה - היא ישות או הלוך רוח עצמאי שנכנס אל תוככי נפשו של האדם. אם פעם היו מסתפקים בביקור של נימפה היום נזקקים לאור גדול שיפציע בחשכת הנפש המיוסרת ויגלה לנו, לא רק איך לכתוב שיר נחמד, אלא אמיתות חיים נצחיות. המעבר בשפה המקובלת ממוזה להארה מסמן את התגברות השפעות שפת הניו אייג' על השפה הכללית, שבעבר שאבה את השראתה ממקורות מערביים בעיקרם.
אולם, אנשים שכמותנו, שההארה היא רק מילה עבורם, שיושבים ומנסים לכתוב סיפור או שיר, או שאולי לרקוד, לנוע ליצור בחומר או ברוח - אנחנו היינו מסתפקים בהשראה. ובאמת, מה מלמדת אותנו העברית על השראה?
השראה, במובן שבו מדובר כאן, היא מטאפורה שמקורותיה בעברית של ימי הביניים. מילון אבן שושן מלמד אותנו שהשראה היא הַשְכּנָה, ובהשאלה היא האצלת רוח הקודש, התעוררות רוח ממרום. כלומר, משהו שיורד עלינו. בנוסף מציע המילון את ההגדרות הבאות: אינטואיציה, הארה פנימית; אינדוקציה חשמלית.
אם כן, השראה די דומה להארה ולמוזה. בנוסף למשמעויות האלה, השראה היא כמו השריה - הנחת דבר במים או בנוזל אחר לזמן מה (מהשורש העברי ש.ר.ה.).
האם המטאפורה של השראה מספרת לנו שהיא נולדת מתוך השריית עצמי בדבר מה, כלומר השקעת עצמי בתוך אימון מסוים, עשייה, תחום אמנותי וכדומה? או שמא השראה היא המטאפורה הימי-ביינמית והיא נוחתת עלינו בצורה לא מוזמנת, לא קרויה מראש, כהאצלת רוח קודש ממקור שמיימי אך לאו דווקא ידוע?
השאלה הזאת קשורה ליכולת שלנו להתמסר לעשייה: אחת המשתתפות במפגשי שבוע הספר שאלה אותי איך מוציאים ספר, ומייד הוסיפה: "נניח שכתבתי ספר, אז איך מוציאים אותו לאור?". השאלה הזאת דומה לשאלה איך מתקבלים ל בולשוי. התשובה פשוטה: הולכים לאודישן ומתקבלים. כמובן, לפני כן צריך ללמוד ולהתאמן כארבע עשרה שנה. את החלק הזה בעשייה היצירתית (כתיבה, מחול או כל דבר אחר) קל לנו לפעמים לשכוח. ההוצאה לאור של ספר היא סופו של תהליך ארוך, אימון ממושך, התמסרות ארוכת טווח, והשרייה עמוקה וממושכת של הכותב (היוצר) בתוך יצירתו. אמנם מדי פעם כוח לא ידוע מאציל על היוצר תחושה מרוממת, אבל כדי שהיצירה תתרחש בצורה מלאה ושלמה מתבקש היוצר להשרות את עצמו כדי לזכות בהשראה, כדי לשמוע את נקישת המוזה רבת החסד על דלת ביתו.
ללא השריית עצמי ביצירה לא תיוולד השראה, ואם תבקר אותי המוזה, ביקורה יהיה חטוף וקצרצר, גמלוני משהו ולפעמים אף יחלוף בהיסח דעת. אם יש מוזות בשמים שמחכות להרעיף עלינו חסד, הן כנראה מצפות מאיתנו להשרות עצמנו למען ישרו עלינו השראה.
ושאלה לסיום: האם הארה אינה אלא השראה, תחושת החגיגיות שמלווה את האנשים כשהם חושבים/יוצרים/מגלים/מרגישים משהו חדש ורענן?
| | | | | |
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
|
| | | | מאחורי מילים רוחניות מסתתרות לעתים קרובות טעויות גדולות וחוכמות קטנות. המדור תרבות הדיבור ינסה לעשות סדר בבלגן. ינץ לוי הוא סופר, מתרגם, מרצה וטייל ששב וחוזר להודו. מחבר הספרים "סיפורים מי תהום" ו"הימלאיה בשר ודם", רומן חדש בהוצאת זמורה ביתן. | | | | |
|
|
|
|
|
|
|
