 |
/images/archive/gallery/393/514.jpg ואוטר האנכרף
 |
|
|
|
|
| 580 עמודים (באנגלית), מאת ההולנדי המעופף ואוטר האנכרף, מסכמים ומנתחים את תולדות הניו אייג' כפי שאף אחד לא עשה לפני כן. עידו הרטוגזון קרא והתפעם |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עידו הרטוגזון
14/11/2005 12:14 |
|
|
|
|
|
|
|
מחקר הניו-אייג' הוא אחד התחומים המוזנחים של האקדמיה ומדעי הדתות. מפתיע כמה מעט נאמר ממבט מחקרי על התנועה הדתית שחוללה מהפכה בדתיות של העולם המערבי. בשלושים השנה האחרונות תפסה לעצמה התנועה, שכונתה בציבור החל משנות השמונים "הניו-אייג'", מקום כתנועה הדתית העולה של העולם המערבי. הניו-אייג' הפך לאחת התופעות הדתיות והתרבותיות המאפיינות של תקופתנו. ועדיין, ספרות ביקורתית יסודית, שמנסה לעשות סדר בגלאקסיה הכאוטית של הניו-אייג', היא נדירה עד בלתי מצויה. וזאת בניגוד לשפע הספרות המחקרית על דתות מבוססות וקיימות כגון יהדות, נצרות, איסלאם, בודהיזם, הינדואיזם וכו'.
סיבה אחת לכך היא שהניו-אייג' היא תנועה דתית חסרת מרכז וצורה. התנועות הדתיות השונות שמרכיבות את הניו-אייג' אינן קשורות זו בזו
באופן רשמי. אין בניו-אייג' שום רשות מרכזית מוסמכת ומקובלת שתקבע מה זה ניו-אייג' ומה הוא אומר. ההגדרה של תנועת הניו-אייג' היא כה מטושטשת, עד כי החוקרים נבדלים לרוב בהגדרת התופעה ואינם יכולים להסכים מה נכלל בתוכה ומה לא. חוקרים רבים, לכן, נרתעו משך זמן רב מעיסוק בתופעת הניו-אייג', מתוך הנחה שזו תופעה חסרת אופי אמיתי, שתיעלם מהמפה בעתיד הקרוב.
סיבות אחרות למיעוט החומר על הניו-אייג' הן כנראה פרוזאיות יותר באופיין. מחלקות ללימוד היהדות, האיסלאם והנצרות קיימות באוניברסיטאות בעולם כולו. מחלקה ללימוד הניו-אייג' עדיין אינה קיימת. תחום המחקר הקרוב ביותר הוא מחקר הדתות העכשווי (Contemporary Religion). וגם שם, כמו תמיד באקדמיה, מתחילים להתעורר רק עכשיו, שלושים שנה אחרי.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
מקן ווילבר ועד סת' מדבר
|
|
|
 |
|
|
|
בעשור האחרון הופיעו נסיונות רציניים ראשונים לעמוד על מהותה של תופעת הניו-אייג', מאת חוקרים מובילים מתחומי מדעי הדתות, הסוציולוגיה ועוד. הניסיון השאפתני והיסודי ביותר עד כה לחדור לקרביה של התופעה היה כנראה זה של חוקר הדת ההולנדי ואוטר האנכרף.
האנכרף הוא אנציקלופדיה איזוטרית מהלכת. לרקורד שלו נזקף פרסום המילון לגנוסטיקה ולאיזוטריזם מערבי, החלום הרטוב של כל מי שמתעניין באיזוטריקה ובאוקולטיזם. לצורך כתיבת New Age Religion and Western Culture ריכז האנכרף מאמץ מחקרי אדיר, שניכר היטב בתוצאה. במשך שלוש שנים ביקר האנכרף באופן קבוע בחנויות לספרי ניו-אייג' ברחבי אירופה ובארצות הברית, ואסף את כל הספרים הפופולריים והמשפיעים ביותר שבתחום, על פי עדותם של המוכרים והמומחים לדבר. האנכרף סרק את הספרות הזו, עד שלאחר שקרא כמאה ספרים הגיע לתחושה שקנה לעצמו היכרות עם הזרמים הרעיוניים העוברים בספרות הניו-אייג'ית.
"ספרו של האנכרף, דת הניו-אייג' והתרבות המערבית", הוא יצירה המבקשת למפות את עולם הניו-אייג' מבחינת איזורים גיאוגרפים, גבולות תקופתיים וחשוב מכל - הזרמים הרעיוניים ותפיסות העולם השולטות. זהו ספר ארוך ולא פשוט בן 580 עמ', אבל באופן מפליא הוא נקרא בצורה מרתקת ומענגת.
כחלק מהמאמץ המחקרי, האנכרף גם מציג באופן אינטליגנטי את ספרות הניו-אייג' האיכותית והחשובה ביותר של המאה האחרונה. מסלול הקריאה עובר בין אינספור רגעים מכריעים ובלתי נשכחים מן ההיסטוריה של הניו-אייג'. הדיון הצבעוני נע בין דמויות מעוררות השראה כגון ההוגה קן ווילבר, מתקשרים אגדיים כאדגר קייסי או ג'יין רוברטס, מדעני ניו-אייג' מהפכנים כמו אריך יאנטש או דיוויד בוהם, אבות מייסדים של הניו-אייג' כדיוויד ספנגלר והוויות עליונות כסת', רמתה וקורס בניסים. ציטוטים יפהפיים מהכותבים השונים הללו, שרובם לא תורגמו לעברית, מובאים כאן בלוויית הערות המציבות אותם בקונטקסט היסטורי ותיאורטי.
הספר מבקש להביא את רעיונותיהם המרכזיים של כל ההוגים הללו באופן תמציתי, ועם זאת רציני ומבוסס. כך שלמרות היריעה הנרחבת, זה בהחלט לא ספר של מריחות. האנכרף לא לוקח לעצמו זמן מיותר, אבל גם לא נלחץ. הוא כותב בדיוק בקצב הנכון כדי להישמע תמציתי ועם זאת יסודי.
האנכרף רואה את הניו-אייג' כתנועה שהתחילה בשנות השבעים. זו נקודה שיש להתעכב עליה, שכן גם לפני שנות השבעים התקיימו ברחבי העולם תנועות ניאו-פגאניות, תנועותUFO , מתקשרים, טכניקות ריפוי, תיאוריות על עידן חדש ושאר תופעות איזוטריות, שהיום מקוטלגות תחת הכותרת "ניו-אייג'". אולם את הרגע שבו שפע האידיאולוגיות והפרקטיקות התגבשו לכדי תנועה דתית, אמורפית ככל שתהיה, רואה האנכרף בשנות השבעים, כאשר קהילת התנועות האלטרנטיביות הפכה מודעת לעצמה כתנועה. בשנות השבעים, טוען האנכרף, החלו התנועות השונות לתפוס עצמן כתנועה משותפת, המבשרת עידן חדש של חשיבה חדשה ומציגה אלטרנטיבה שלישית: מול המחשבה הרציונאלית והמצמצמת מהצד האחד, ומול החשיבה הדתית המסורתית והדוגמטית מן הצד השני. זו היתה הולדתו של הניו-אייג'.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
יש קארמה ויש קארמה
|
|
|
|
|
|
|
הספר של האנכרף נחלק לשלושה חלקים. בראשון הוא סוקר את התנועות העיקריות שבתוך הניו-אייג'; בשני הוא מנתח את העמדות השונות שמובעות במסגרת תנועות אלו; ובשלישי הוא מעלה תזה משלו באשר למקורות הצמיחה של הניו-אייג' (מתוך האיזוטריזם האוקצידנטלי, של העולם המערבי) ומתחקה על ההתפתחויות ההיסטוריות והרעיוניות שאפשרו את הופעתה.
האנכרף מחלק את הניו-אייג' לחמישה זרמים עיקריים: תקשור, הילינג וצמיחה אישית, מדע ניו-אייג', ניאו-פאגאניזם ותיאוריות על העידן החדש. זו אמנם חלוקה סכמטית, שהפנים הססגוניות של הניו-אייג' לעיתים לא מצייתות לה לגמרי, אבל היא משמשת כנקודת מוצא מוצלחת למדי למסע המחקרי שמבצע ההולנדי המעופף הזה בעולמות העליונים של הניו-אייג'.
כך, בחלקו השני של הספר, מנתח האנכרף ביסודיות את תפיסות הניו-אייג' בנושאים כגון טוב ורע, מוות וחיים שלאחר המוות, אלוהים, ישויות עליונות, מבנה הנפש, עבר הקוסמוס ועתידו. כל מי שמכיר קצת ניו-אייג' יודע שזוהי תנועה מגוונת בצורה קיצונית עם שלל עמדות בכל שאלה שעל הפרק. למעשה עצם הרעיון שלניו-אייג' יש תפיסה מגובשת בנושאים שונים, הוא רעיון שיש לגונן עליו.
האנכרף לא נופל לפח, שלא כמו חוקרים אחרים, ואינו מדבר לרוב על העמדה הניו אייג'ית בנושא איקס. הוא מציג עמדות שונות ומגבה את דבריו בדוגמאות מן הכתובים. עם זאת, החלק המעניין ביותר הוא הקשרים שהוא מוצא בין העמדות השונות, והאופן שבו מתוך העומס המבלבל של עמדות ורעיונות הוא מוצא סדר, קווים משותפים לתנועות הרבות.
המסקנות לעתים מתבקשות ולעתים מפתיעות. בשאלת הטוב והרע, לדוגמה, טוען האנכרף: טוב ורע כישויות מוחלטות אינם קיימים בניו-אייג'. הטוב והרע בניו-אייג' הם מצבים תודעתיים ורגשיים בעיקרם. בחלק שנוגע לפסיכולוגיית ניו-אייג', עוסק האנכרף באריכות באופן שבו הדת עוברת פסיכולוגיזציה (כלומר מתוארת במונחים פסיכולוגיים), בעת שהפסיכולוגיה עוברת קידוש (מתוארת במונחים דתיים).
הרעיונות הללו אינם הפתעה גדולה למי שמכיר את ספרות הניו-אייג', אבל האנכרף מיטיב לנסח אותם בבירור ולהדגים את מגוון היישומים של רעיונות אלו אצל כותבים שונים. במקומות אחרים מגיע האנכרף למסקנות מרתקות, שעלולות להפתיע גם את מי שבקי בניו-אייג'. לדוגמה, על ההבדלים שבין מושג הקארמה המזרחי לבין פיתוחו בדתיות הניו-אייג'ית וההשלכות המפליגות של הבדלים אלו. "דת הניו-אייג' והתרבות המערבית" הוא ספר הדורש קריאה מרוכזת ורצינית. הוא לא מיועד לכל אחד, ועלול להיות קשה למי שנרתעים מדיונים כבדי ראש. לעומת זאת, למי שמחפש להרחיב את ההשכלה והידע לגבי תנועת הניו-אייג', ולקבל עליה פרספקטיבה היסטורית ורעיונית נרחבת יותר, הספר הזה בהחלט שווה את ההשקעה. הקלישאה אומרת שספרים דתיים ורוחניים מפרים את הרוחניות בעוד ספרים אקדמיים על דת ועל רוחניות כובלים אותה לקרקע ההיסטוריה ומסרסים אותה. הספר של האנכרף מוכיח שהדבר אינו כך, ומעורר את התיאבון לקרוא וללמוד עוד מהמגוון הספרותי שהוא חושף בפני הקורא. על כך יבורך. מומלץ בחום.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
עטיפת הספר
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
