 |
 |
|
|
|
|
| אנחנו נולדים מקומטים, מתים מקומטים ובאמצע - מנסים להתיישר. עדית פאנק על הפאזל שנשאר שלם עם וגם בזכות החלק החסר |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  | |
עדית פאנק
14/11/2005 13:52 |
|
|
|
|
|
|
|
לפני הרבה שנים, כשרק התחלתי לטפל, הגיעה אלי אישה מקסימה, שכולה ראש. אני הייתי כולי רגש. צעירה ממנה. מאוימת מעצם קיומה. חיבקתי אותה מרוב פחד, מה שעזר כנראה לשתינו. זה היה שיעור עמוק שהודחק בחטף ושכחתי ממנו למשך שנים. אבל מה שהבנתי אז, נשאר בתוכי כנראה, כי הצלחתי להטמיע סיפור זן אחד, שסופר לי באותו זמן.
לפני ימים ספורים, הסיפור הזה חזר אל זכרוני הרגשי, בזכות שני חברים לדרך, שניהם מטפלים במים, שביקשתי מהם לחזור ולו לשעה אחת, אל פאזל חיי.
הפעם לא נבהלתי מהשכל וגם לא מהרגש. גם הם, כנראה, לא נבהלו ממני, כי מה שרצינו זה מזו, היה פשוט מאוד. אלבום ילדות אחד של חסד. אותו גן עדן שהבטיחו לנו אבל גירשו אותנו מתוכו. תמונה אחת שבה מחבקים אותנו באמת, אבא ואמא אוהבים שמרימים אותנו על הידיים, פשוט כי מגיע לנו, וגם עד שנגיד די.
וזה הסיפור. אב זקן אחד
שהיו לו שתי בנות שלא רצו לקבל את עצותיו, שלח אותן למי שנחשב בעיניו לחכם מכל, שיענה להן במקומו ויפתור להן את מקומן בחייהן, וגם את השאלות הקיומיות שלהן.
בת אחת, רצתה להאמין ולגדול בעצמה, ואילו השנייה הציעה לרמות את הזקן החכם. אני אחזיק פרפר בכף ידי הסגורה, היא אמרה לאחותה, ואז אשאל את הזקן אם בתוך כף ידי מונח פרפר חי או פרפר מת. אם הוא יגיד שהפרפר שבידי מת, אפתח את ידי ואתן לפרפר שלי לעוף, אבל אם הוא יגיד שהפרפר שלי חי, אמחץ את הפרפר שלי בכף ידי. בכל מקרה, היא אמרה, לבטח החכם הזקן יטעה בתשובתו.
כשהן באו אליו, שאלה האחות שרצתה להכשיל את הזקן:
יש לי ביד פרפר. הוא חי או מת?
הזקן החכם עצם את עיניו, חייך אל עצמו, ואז גם חייך אליה. ואז הוא הביט בה וענה לה במשפט אחד: זה תלוי רק בך. הפרפר בידיים שלך.
אחותה, שלא שאלה דבר, שתקה.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
פאזל שלם הוא פאזל חסר
|
|
|
 |
|
|
|
קשה לנו להאמין שיש תשובה משמעותית לחיינו בידיו של מישהו שהוא לא אנחנו. אבל קשה לנו יותר להאמין,שהתשובה מצויה בידינו ממש. כאן ועכשיו.
הפרפר בידינו. גם הפאזל של חיינו. גם החלק החסר שבו. לפעמים הפאזל שלנו שלם דווקא בזכות החלק החסר. החתיכה החסרה יכולה ללמד אותנו את העיקר. הרי אנחנו פוחדים גם מהקיים וגם ממה שלא ניתן לראות או לחוש. אנחנו פוחדים מנוף זר, אבל גם מנוף מוכר. וגם מנוף ידוע שלפתע מתרחק או נעלם.
פאזל שלם הוא פאזל שהחלק החסר בו לא משנה את שלמות התמונה שאיתה באנו אל חיינו. פאזל שלם על כל מרכיביו הקיימים או החסרים, הוא פרפר בכף ידינו. רק אנחנו בוחרים אם למחוץ או לשחרר את עצמנו במו ידינו.
היכולת להיות חופשיים בסוגריים שבין יום לידתנו ליום מותנו, דומה לפרפר בכף ידינו. בידינו הבחירה לחנוק או לשחרר את הכנפיים שלנו.
כל דור מייצר מטענים קשים של כאב ואוזלת יד לדור שקדם לו. בין ילדים להורים מונח תמיד החלק החסר של הפאזל שמקשה על כולנו ליצור תמונת נוף מלאה. אבל התמונה מלאה ושלמה בדרכה. צריך רק לפתוח את כף היד.
הפאזל שלנו, הוא תמונת מצב שלמה על כל מה שחסר בה. כנראה שזו עובדה רגשית.
כשנכדתי היתה בת יום אחד, שמתי את ידי בידה, והיא עטפה בכף ידה אצבע אחת שלי, לופתת אותה בהתמסרות מלאה ובהיאחזות אינטואיטיבית שלמה של תינוקות. באותו רגע ממש, נפתח בי ערוץ שלא ידעתי עליו לפני בואה. ידיעה שהוטמעה בי באחת. אני אהיה שם בשבילה לתמיד. בשידור ישיר. עד עולם.
אני בדרכי המורכבת, והיא בתמימות טהורה, עשינו פאזל שלם, כמו גשר על המים, שמאפשר לפרוש כנפיים בלי אשמה. הקטנטונת הזאת, עשתה לי שיעור בחירה בפאזל השלם על כל חלקיו החסרים. לראות תמונה שלמה בנוף האחד שבו נבחר לעוף.
הבטתי שוב ושוב באצבע הקטנה הזאת, שפתחה בי ערוץ חדש של אהבה והבנה, וחשבתי לעצמי שבעצם אנחנו כולנו נולדים מקומטים, מתים מקומטים, וכל החיים שלנו אנחנו רק מנסים להתיישר.
כל כך הרבה זמן ואנרגיה אנחנו מבזבזים על הזכות להרגיש ישרים בין קמט לקמט. ועובדה שזה לא עובד. עובדה שאנחנו עדיין מחפשים איך לפתוח את כף ידינו באותו חופש שיאפשר לנו להיאחז מתוך התמסרות. צריך להאמין בכנפיים בחיים. הרבה לפני שכולנו נעשים שוב מלאכים.
מבלי להיכנס לוויכוח רוחני האם אנחנו נולדים בהתחלה או באמצע, או אם נמות באמצע או בסוף, כולנו באים מאותו פאזל, עם אותה חתיכה חסרה, שמאפשרת לנו נוף שלם, בסוגריים של חיינו. חיים של כאן ועכשיו. אבל איכשהו אנחנו לא משכילים ליהנות באמת ממה שניתן לנו. פשוט לחיות. להתפשט מבגדי הסבל והאשמה. לפרום את חוטי הכאב. להפנים את הידיעה של היותנו בני חלוף ובעלי כנף. ליהנות ממה שיש, בזכות עצמנו, למשך הזמן שניתן לנו.
|
|
|
|
|
|
|
 |
|
נולדים ומתים מקומטים. באמצע - מנסים להתיישר
|
|
|
|
|
|
|
אושר אמיתי הוא שביעות רצון
|
|
|
|
|
|
|
לא הכל ניתן לנו. אבל מה שניתן לנו, שייך לנו באמת. ומאותו רגע בו נבין, זה נעשה תלוי רק בכף היד שלנו, בפרפר הפרטי שלנו, שיעוף או לא. שיפרוש כנפיים או יאבד אותן מבחירה.
למזלי הרב, אני מבינה שלא הכל תלוי בי, וזה טוב. אבל ההבנה של מה שהוטמע בי משחררת אותי לחיות את הפאזל החסר של חיי, מבחירה. לחיות את הנוף השלם.
הקטנטונת שחפנה בכף ידה אצבע אחת שלי, נתנה לי שיעור גדול בהתמסרות עיקשת, בגבולות ברורים שאין בהם תנאים, ברוך מתון, באהבה ממש, ביחסים עם לב פתוח, בבכי קורע לב, בצחוק מלא, בצורך בתשומת לב, בחוסר בושה כשעושים גרפס או פוק, לא רוחני בכלל, אבל מלא אוויר שמשחרר כאב. אבל בעיקר למדתי ממנה שתקשורת היא שפה מיוחדת במינה שלא קשורה למילים, ושאושר אמיתי הוא שביעות רצון. פשוט תחושת נוחות בקיים וסיפוק ממה שיש. וכן, מותר לקבל אהבה ללא תנאי, לצרוח כי רוצים על הידיים, לבכות כשכואב, לחייך כשמסופקים וליהנות כמה שיותר. מגיע לנו גן עדן, ואין שום סיבה אמיתית שנסכים לחיות בשום גיהינום. ובטח שאין שום סיבה אמיתית שנפחד פחד מוות לחיות את החיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
| |
|
|
|
