'ניו אייג NRG - הרוח והקודש

ראשי > ניו אייג' > נשים גדולות

הרוח והקודש

היא ניחנה ביכולות על-טבעיות לחיזוי, ריפוי וקריאת נפשו של האדם והביאה מזור נפשי ופיזי לרבים, אך תמיד החזירה את הכדור אל האדם עצמו. שבע שנים מאז פטירתה של ימימה והאור שהיא הותירה אחריה רק הולך וגדל

דפדף בניו אייג'

עפרה לקס
2/4/2006 11:38

"אני נותנת לכם עבודה. תעבדו על האדם שבכם, תקלפו את הצד הבהמי שלכם, וכל העולם ייראה אחרת" (ימימה אביטל)

אם היו שואלים את דעתה של ימימה אביטל, הכתבה הזו לא היתה נכתבת. האישה שבמשך 20 שנה לימדה מאות תלמידים, שהיתה ועודנה מושא להערצתם של רבים, לא הרשתה לצלם או להקליט אותה. בשנותיה האחרונות רק אנשים ספורים זכו לראות את פניה, ואם היא מצאה שמישהו חושב עליה היא היתה גוערת בו: "אל תחשוב עלי, הכל רק מאיתו יתברך".

בשל הצניעות הזו שלה לא ששו תלמידיה לדבר על דמותה ולחשוף את פועלה. התחושה שהם עושים בניגוד לרצונה הקשתה עליהם, למרות שעברו חמש שנים מפטירתה.

הכרה עירומה
בגיל 19 היא עלתה להרי ההימלאיה ובילתה שלושה חודשים במערה בהתמקדות על המנטרה ''אום''. היום וימלה תאקר בת 83 והיא אחת המורות הרוחניות הגדולות שחיות
לכתבה המלאה

בפועל, קבוצות האנשים שלומדים ע"פ דרכה של ימימה רק הולכות ורבות. תלמידיה מלמדים תלמידים, וכבר יש 'כלי שלישי' ואפילו רביעי. "בעוד כמה שנים", אומרת אחת מן התלמידות, "לא יהיה אדם בישראל שלא יידע מי זאת ימימה או מהי דרכה. זו הסיבה שבסופו של עניין, ולאחר היסוסים לא מעטים, הסכימו גם התלמידים הקרובים לשתף פעולה ולשוחח על דמותה המיוחדת של ימימה אביטל.

בזמנים רציונליים שכאלה לא קל לעכל סיפורי 'מופתים'. לאחר שיחות עם תלמידיה וקרוביה של ימימה, מתקבל הרושם שמדובר בשילוב של אישה אמיתית, ממשית, עם דמות עילאית, כמעט ערטילאית, בעלת יכולות על-טבעיות לחיזוי, ריפוי וקריאת נפשו של האדם דרך פניו וקולו. אישה שהביאה מזור נפשי ופיזי לרבים, אך תמיד החזירה את הכדור אל האדם עצמו: אם יעבוד על עצמו ועל מידותיו יוכל להגיע לפסגות.

הוראה מגבוה

פרטיה הביוגרפיים של ימימה אינם ברורים עד הסוף. אנשים שלמדו אצלה שנים ארוכות, שדבריה ונוכחותה שינו את חייהם, אינם יודעים היכן היא נולדה או גדלה והיכן רכשה את השכלתה. מתי מעט אחרים, שזכו לכך שהיא תבקר בביתם, לא ידעו למשל כמה ילדים יש לה.

יעקב אביטל, אחיה של ימימה, מספר כי היא היתה הבכורה בין שבעה אחים, שנולדו וגדלו בקזבלנקה, מרוקו, למשפחה של דיינים ידועים. האווירה בבית היתה של חיים עם המציאות שמעבר: "אחרי שסבא נפטר, אם לאמא היו התלבטויות היא היתה מזמינה אותו ומתייעצת איתו, וכל מבוקשה היה מתגשם".
בבגרותה נישאה ימימה לאליעזר אביטל (לא קרוב משפחה), אדם שנמנה עם מקימי ברור חיל, ושימש כשליח הסוכנות במרוקו. לשניים נולד בן אחד, וזמן קצר יחסית לאחר נישואיהם נפטר הבעל. ימימה רכשה כמה תארים בתחומים שונים, ביניהם פסיכולוגיה וספרות צרפתית.

יעקב מעיד כי משפחתה של ימימה ידעה שהיא מיוחדת. הילדה שחילקה את הסנדוויצ'ים שלה לעניים בדרך והיתה מקרבת כיסא למזוזה, עולה עליו ומתפללת, גדלה להיות אישה עדינה ומתחשבת. עם זאת, רובם לא ידעו שהיא מרפאת חולים ומלמדת תלמידים,

ורק בלווייתה הבינו את גודלה של קרובת המשפחה.

לפני 25 שנה, בהיותה בת 50, החלה ימימה לקבל אליה אנשים. משחזר אחד התלמידים הראשונים: "הסתובבתי בתל אביב וחיפשתי מקום ללמוד דברים שקשורים ברוחניות. אמרו לי שיש בעיר אישה רוחנית מעניינת. היא ישבה עם אנשים אחד אחד, והתהליך היה בצורה של חיזוי. היא ראתה את כל הילדות של האדם והסבירה לכל אחד מה התיקון שלו. היא התחילה ללמד את החומר שלה, אבל זה עדיין לא היה כמו היום".

בשלב מסוים סיפרה ימימה לתלמידה שהיא קיבלה הוראה מגבוה ללמד קבוצות, וכך היה. בשלב מאוחר יותר עברה ללמד בהרצליה והקימה את 'מכון מעיין'. הלימוד היה נפרד לגברים ונשים, ותלמידיה מסבירים שמדובר לא רק בעניין של צניעות, כי אם בראש ובראשונה בהגשה אחרת של החומר: "החומר הוא אותו חומר בשינויים קלים, אבל לקבוצה מסוימת זה היה יותר דרך הלב, לקבוצה אחרת יותר דרך השכל".

ימימה סידרה בעצמה את הקבוצות. היא סיווגה את הלומדים לפי הרמה הרוחנית והתובנה הנפשית שלהם, כך שכמה אנשים יוכלו לקבל יחד את אותו שיעור, אותו 'חלק' כפי שנקרא בשפתה.


	עבודה יומיומית על המידות


	בשנים הראשונות לימדה ימימה כשפניה גלויות אל הלומד. אחר כך ישבה מול הלומדים בצעיף, ובשנים האחרונות ישבה בקומה אחרת בבית, מעל הקבוצה הלומדת. תלמידיה מסבירים זאת בהתקדשות ובנקיות של ימימה עצמה, שלא אפשרו לה להתערבב עם הלומדים. עם זאת, למרות המרחק הפיזי, היא ידעה כל מה שנעשה בכיתה, ותלמידיה אומרים שהיא אף ידעה מה מתחולל בנפשם פנימה. זו גם הסיבה שהלימוד היה חייב להיות אמיתי; תלמיד לא יכול לומר דבר חיצוני לו, כי ימימה ידעה גם לומר: "כך את מדברת, אבל האם את מתנהגת כך בביתך?" ימימה נתנה ללומדים דרכים להתקרב אל עצמם, אל מידותיהם, ואת הכלים לשבור הרגלים רעים. היא עשתה זאת בעידוד, באופטימיות ובשמחה, ומתוך מתן אמון באדם ובכוחותיו. "היא היתה אומרת דברי תורה בלי להזכיר את שם ה'. הדרך שלה היא מסילת ישרים הלכה למעשה", אומרת אחת התלמידות, המגדירה עצמה חרד"לית. אותה תלמידה מספרת שניתן למצוא ל'חלקים' של ימימה סיוע מן הרמב"ם והרמח"ל, וכמובן מתורת הקבלה. "מדובר בידיעה פנימית, באישה טהורה שהיתה קרובה מאוד לפנימיות שלה". ימימה נהגה לומר שהיא איננה יכולה לחזור על דבריה, משום שהיא מקבלת אותם מלמעלה. בכיתות הלימוד של ימימה ישבו זה לצד זה אנשים מהמגזר החרדי וציוניים דתיים, מסורתיים וגם אנשים שאין להם ולו בדל קשר ליהדות. ימימה קיבלה את כולם. "היא ראתה ללב היהודי", מסבירה אחת התלמידות, "והיא ראתה את המסלול שאדם עובר ביחס אל עצמו, ביחס לפנימיות שלו, בלי להסתכל על הדברים החיצוניים". המפליא למביט מן החוץ, אבל ברור לגמרי למקורבים, הוא שרוב תלמידיה של ימימה חזרו בתשובה ומקיימים מצוות בדרך זו או אחרת, אף שהיא לא דיברה על כך כלל. התלמידים תולים זאת בכך שימימה סייעה לאנשים להתקרב אל עצמם, ופנימיותו של יהודי היא האמונה וקיום המצוות. אורית מפרטת את מהלך השיעור: "הפגישה היתה מתחילה בשירים, ואחר כך ימימה היתה מוסרת 'חלק': הדרכה לתיקון הנפש. ימימה היתה אומרת את הדברים כשיחה, והתלמידות היו מסכמות. לאחר מכן כל אחת היתה צריכה לעשות 'עבודה', לבדוק מה היא מבינה ממה שנאמר ואיך הדברים נוגעים לה. הבנות היו קוראות את מה שכתבו, ימימה היתה מגיבה, מתקנת או מסבירה, וגם שאר הבנות היו משתתפות". ה'חלקים' של ימימה אינם קלים להבנה, ודורשים העמקה והתבוננות. השפה מערבת חיבור מעשי עם תפיסה מחשבתית, והשיעורים שהיא העבירה התמקדו בדיוק סביב הנקודה הזו: חשיבה ומודעות עם תיקון והתקדמות מעשית. בסוף כל שיעור כזה היו לוקחים עמם התלמידים גם 'עבודה הביתה' והיו צריכים לקרוא אותה ולכתוב מה הבינו ממנה. התלמידים מספרים שמדובר בעבודה יומיומית על המידות, ושזו בהחלט לא היתה קבלה פסיבית שהתלמיד היה צריך רק להיפתח אליה והשינוי ייעשה מאליו.


	ידעה לפתוח חסימות


	רבים הגיעו לימימה לא כדי ללמוד אלא כדי להתרפא, והיא היתה מקדישה לכך כוחות רבים ושעות רבות. עדה גיל הגיעה עם בתה לריפוי אצל ימימה. קרוב משפחה המליץ על האישה המיוחדת מהרצליה, "ואנחנו, מרכזניקים שכמונו, היססנו", אומרת גיל, קצת מתביישת היום בספק. קרוב המשפחה העביר לימימה את שמה של הילדה ושאל אם תוכל לרפא אותה. "כן, בעזרת ה', כי זה לא אני", ענתה ימימה כהרגלה. מדי שבוע במשך שנה וחצי נסעו בני הזוג גיל עם בתם מקשת שבגולן להרצליה, וכך התוודעה המשפחה לאישה המיוחדת ולתורתה. הריפוי של ימימה היה תהליך לא ממש שקוף. גיל מספרת שעל השולחן היה מונח סידור של אחד המקובלים, והמתרפא היה יושב וגבו אל ימימה. "אני לא יודעת מה היא בדיוק עשתה", אומרת גיל. "פעם אחת שאלנו אותה, והיא אמרה שהיא נותנת לילדה אור. אני לא יודעת להסביר מה זה אומר. כשימימה שאלה את הילדה מה צבע העיניים שלה, הבת ענתה 'לבן'". כמה ימים לאחר שפרופסור מפורסם הבטיח למשפחת גיל כי הבעיה תיפתר אך ורק בניתוח, נפתרה הבעיה מאליה. יעקב אביטל, אחיה של ימימה שסייע לה כשהמכון עוד היה בתל אביב, מספר שהתחנן בפני אחותו שתצמצם את הריפוי ליום בשבוע: "לא יכולתי להכניס אליה כוס שתייה ביום של ריפוי", הוא אומר. "היא כל כך רצתה לעזור לכולם. בהתחלה היא גם היתה מגיעה לקצוות הארץ כדי לרפא אנשים, בלי לקבל על כך אגורה. אחד התלמידים סיפר לי שאחותו היתה חולה מאוד והרופאים כבר אמרו שאין סיכוי. ימימה סגרה את המכון ועמדה בתענית ובתפילות במשך יום וחצי, והאחות הבריאה". סיפור אחר הוא על בן הדוד של יעקב, שחלה בסרטן והיה אמור להתחיל בטיפולי כימותרפיה. ימימה אמרה לו לא להתחיל בהם. בן הדוד הגיע אל ימימה ואחרי שבועיים של ריפוי הלך להיבדק - ולא היה זכר לסרטן. עם כל זה, מדגישים התלמידים, ימימה כיבדה את דברי הרופאים. "אפשר לכתוב עליה ספרים כמו על הבעל שם טוב", אומר אחד מתלמידיה, "אבל זה לא העיקר. אדם חולה הוא אדם שיש לו חסימות. היא ידעה לפתוח את החסימות האלה, אך כדי שהאדם לא ייחסם שוב היה צורך ללמוד את ה'חלקים' שלה". אגב, התלמיד הספציפי הזה ואשתו לא ראו רופא כל זמן שימימה היתה בחיים. הם פשוט התייעצו איתה.


	"זה מאיתו יתברך"


	"לא נעצרות מלהמשיך מלאכה כי ביום יום יש שעות ולכל שעה המשקל שלה. עלינו להוסיף בימים שדורשים טהרה - ספירת העומר להודות לה' יתברך על השפע שנותן לנו ולבקש לזכות לתיקון נפשותינו. שלא תעזנה להיות עזות פנים אלא לקבל חלק להיות לה' יתברך שהכל ממנו, כל שניה, כל יום" (השיעור האחרון, כ"ז בניסן תשנ"ט). כחודש לאחר השיעור האחרון נפטרה ימימה אביטל, והיא בת 70. מדי שנה עורכים בני משפחתה ותלמידיה ערב לימוד לזכרה. השנה ציינו המתכנסים חמש שנים לפטירתה בבית כנסת מרכזי בהרצליה. כ-200 תלמידים ותלמידי תלמידים ומעט קרובי משפחה הגיעו למקום. כמה שנים לפני מותה הסמיכה ימימה מורים שילמדו את ה'חלקים' שהעבירה. היא בחרה את המורים בקפידה, בדקה איך הם מלמדים ואף האזינה לשיעורים של חלקם. בהוראתה נפתחו מכונים בירושלים, פרדס חנה וזיכרון יעקב. למרות שהיתה מלאת אנרגיות, רוחניות וטוב, ימימה ניהלה את קבוצותיה ושיעוריה בצורה מוקפדת. היא לא לימדה אנשים שנפשם לא היתה מספיק יציבה, ומי שלא הסמיכה לא העז ללמד אחרים. החומר שהעבירה לא יצא החוצה עד יום מותה. בנקוף הזמן המצב השתנה. הביקוש ללימוד בדרכה של ימימה גבר, וה'מוסמכים' אינם עומדים בעומס. קבוצות חדשות הולכות ונפתחות, ולא כולם מסכימים עם התופעה. "אנחנו", אומרת תלמידה ותיקה, 'מוסמכת', "לא יודעים אם זה לטובה. את מספר המורים שימימה הכינה אפשר לספור על שתי ידיים, אם לא על אחת. היא בחרה אותם בקפידה, הכינה אותם וגם בדקה אותם. היום, כל מי שלמד ממנה משהו יש לו חלק שהוא מאוד אוהב ושמאוד חשוב לו, והוא מרגיש שהוא צריך להפיץ את זה. החומר נפלא ומאוד משמח, הרעיונות שלה מדהימים, כמו תורתו של ר' נחמן רק במילים מובנות יותר. הלימוד הזה הגיע כבר לטורונטו, ולדעתי הוא גם יגיע מהר מאוד לארצות הברית. "ימימה היתה פסיכולוגית", מוסיפה התלמידה, "ומכל התלמידים שהוסמכו להיות מורים יש רק פסיכולוגית אחת. החומר נוגע עמוקות בתורת הנפש, באיזון רגשי-רוחני-שכלי. לא כל אחד יכול להעביר את זה". 'מוסמכים' אחרים חושבים שאין צורך לנקוט בכזו זהירות: "כל מי שלמד ועשה דרך יכול ללמד, ומי שלא - לא. ימימה עצמה עברה דרך. היא הסתכלה בתלמידיה וראתה מי מהם עובר דרך, וכשהם היו מוכנים היא הסמיכה אותם ללמד. שתי תלמידות שלמדו אצלי ארבע שנים התחילו ללמד, והן עושות חיל". מגוון הקבוצות שקיים היום מביא לכך ששיעורים בדרכה של ימימה מתקיימים במגוון דרכים: החל מחוויות אישיות המנותחות על פי החומר של ימימה, דרך הרצאות פרונטליות ועד לשיטה הדומה לזו של ימימה: הכתבה ועבודה אישית עם שיחה. אבל החומר, הבסיס שעליו נבנים השיעורים, הוא תמיד דבריה של ימימה, ה'חלקים' שנמצאים בידי אותו התלמיד. עבור כל אחד מן התלמידים שעמם שוחחתי ימימה היתה משהו אחר. את כולם היא לימדה, את חייהם של הקרובים אליה היא שינתה לבלי הכר, אך פרט להסכמה שנשמתה מיוחדת מאוד, כל אחד ראה אותה מזווית אחרת. אחד מהם מסביר שמדובר בצדקת שאין לנו תפיסה בעולמה בכלל. תלמידה קרובה אחרת, מעריצה אך מסכמת: "מעבר לכל ומאחורי הכל, היתה שם אישה קטנה, מסורה, שהקריבה הרבה מאוד מהשעות שלה לעזור לאנשים ולעשות להם טוב. היה שם בן אדם ולא מלאך, ובפשטות כזאת היא התייחסה לעצמה. היא כל הזמן אמרה: זה מאיתו יתברך".