'ניו אייג nrg - קדוֹשה ללא אלוהים

ראשי > ניו אייג' > נשים גדולות

קדוֹשה ללא אלוהים

האם ייתכן שאמא תרזה בכלל פקפקה בקיומו של אלוהים? האם הקדושה הכי גדולה של העידן המודרני חיה חיים של ספקות ודיכאון? ואם כן, האם זה מפחית במשהו את עוצמת המעשים שלה? תומר פרסיקו תוהה

דפדף בניו אייג'

תומר פרסיקו
2/9/2007 8:49

ג'ורג' אורוול אמר פעם שכפי שרוב בני האדם לא חשים שום צורך להיות קדושים, כך סביר להניח שרוב הקדושים אף פעם לא התפתו להיות בני אדם. בכל זאת, מספר גדול של בני אדם נושאים עיניהם אל עבר קדושה אחת מפורסמת, ומאוד היו רוצים להיות קצת יותר כמוה. בשבוע שעבר הסתבר שהיא עצמה היתה הרבה יותר כמוהם ממה שהם מתארים לעצמם.

עוד קדושה
ג'וליאן מנורוויץ', מיסטיקנית נוצרייה שעל סף מוות חוותה התגלויות אלוהיות, החלימה ופרשה להתבודדות כדי לעכל את המסר
לכתבה המלאה

אמא תרזה הפכה כבר מזמן מנזירה יוונייה צנומה למותג רב-עוצמה המממן מפעל סעד אדיר ורב זרועות. עבור רבים היא מגדלור זוהר של חמלה ואהבת חינם, אבל גם מי שלא מזדהה עם חגיגת העוני והמסכנות שסביבה לא יכול להתעלם מהדמות, והקלישאה, של האשה שהתחילה בטיפול בדחויי החברה בכלכתה וסיימה, אחרי פרס נובל לשלום ובחירתה לאחד ממאה האנשים החשובים של המאה העשרים על ידי המגזין "טיים", כעומדת בראש אימפריה עצומה של שירותי סיוע ונתינה ומועמדת להתקדשות על ידי הכנסייה.

לרגל עשור למותה יצא בשבוע שעבר ה"טיים" ב כתבת שער על אותה "קדושה מהביבים". המאמר עוסק בספר חדש הכולל מכתבים שכתבה לכמה וכמה חברים ומדריכים רוחניים. הגילוי המרעיש הוא שממכתביה של הנזירה עולה תמונה מפתיעה ועצובה: במשך חמישים השנים האחרונות של חייה אמא תרזה לא הרגישה את נוכחותו של אלוהים בחייה. אותה אישה שדיברה על ראיית ישו המשיח בפניו של כל אחד, שתמיד נראתה עליזה ושלווה, הרגישה בתוך תוכה בודדה וננטשת לחלוטין על ידי האל, וזאת כמעט מהרגע המדויק בו הקימה את בית הסעד המפורסם שלה בכלכתה.

עטיפת סרטו של פאבריציו

בואי והיי האור שלי!

הסיפור שעד היום היה ידוע ומוכר הוא זה: בגיל שמונה-עשרה

היא עזבה את הבית והצטרפה למסדר המיסיונרי האחיות של לורטו . ב- 1929, כנזירה צעירה, היא הגיעה להודו, והחלה ללמד בבתי ספר שונים. כשלימדה בכלכתה, עיר גדולה במזרח הודו, היא הזדעזעה מהעוני שהקיף אותה, ובספטמבר 1946 היא סוף סוף קיבלה קריאה ישירה מישו אדונה: "בואי והיי האור שלי!". כראוי וכנהוג, היא ניסתה להסביר שהיא לא ראויה לשליחות, אבל ישו התעקש: "אני רוצה נזירות מהודו, מיסונריות של חסד", אמר לה על פי עדותה. "את, אני יודע, אדם מאוד לא מוכשר, חלש ומלא-חטאים. אבל דווקא מפני שאת כזאת אני רוצה להשתמש בך למען תהילתי. האם תסרבי?" היא לא סירבה.

ב- 1948 היא הקימה בית בו ניחמה נזקקים וסעדה רעבים, מפעל שגדל בהדרגה עם הצטרפותן של נזירות נוספות תחתיה. אבל רק בשנות השבעים היא זכתה לתהילת עולם, בעיקר הודות לסרט וספר שתיעדו את עבודתה. ב- 1979 היתה לכלת פרס נובל לשלום על פעילותה ההומניטרית ומכאן הדרך להפיכתה לאידיאל של חמלה, נתינה ואהבת חינם הוא כבר קצר. היא הלכה לעולמה, כאמור, לפני עשר שנים בדיוק, בספטמבר 1997.


	חצי מוארת חצי מעורערת


	ברבות השנים נזקפו דברים לא רק לזכותה של אמא תרזה, למשל שהנזירה המסורה בעצם לא ממש עזרה מבחינה רפואית למטופליה (היא האמינה מאוד בעזרה משמיים), שהיא הטבילה בסתר גוססים לנצרות (השם הנזירי שבחרה לעצמה, "תרזה", הוא על שמה של הקדושה האחראית על המיסיונרים), שהיא התנגדה בעקביות לכל שינוי או הקלה בדוקטרינה הקתולית (היא נלחמה קשות בהפלות וגירושין), ושהארגון שלה דמה לעתים לכת של מזוכיסטים המתפלשים באהבת הסבל-לשם-סבל (היא פעם לחשה לחולה סרטן שנאנק מכאבים שהוא "סובל כמו ישו על הצלב; לכן ישו ודאי מנשק אותך". החולה שאל אותה אם היא יכולה לבקש מישו שיפסיק לנשק אותו). אבל עזבו אתכם מכל זה. גם אם נכונים הדברים האלה, ברור עדיין שאמא תרזה עשתה הרבה מאוד טוב להרבה מאוד אנשים: היא פתחה מ-א-ו-ת בתי יתומים, בתי ספר ובתי תמחוי; ייסדה הוספיסים לחולי איידס, למצורעים ולשאר גוססים עניים ודחויים; היא הצילה ילדים במלחמת לבנון, האכילה רעבים באתיופיה, טיפלה בנפגעי קרינה בצ'רנוביל ועזרה לקורבנות רעידת אדמה באוקראינה. אני תמיד דמיינתי אותה כמעין בודהיסאטווה נוצרי, חצי מוארת חצי מעורערת, מפיצה קרני-חמלה ששורפות ברגע כל בדידות או פחד ומלמלת ללא הפסקה תחינות לישו שיסלח לה על חטאיה תוך כדי שהוא מאיר עיניהם של העניים לבשורה הטובה. והנה, מסתבר שלא כצעקתה אלא כזעקתה. מסתבר שהיא חיה בחשכה רוחנית מתמדת, שחיוך על פניה היה מאולץ, ושלא מטופליה אלא היא עצמה היתה הבודדה מכל.


	משיח גם לא מטלפן


	מסתבר, כאמור, שכמעט מרגע שהתחילה את שליחותה פסק ישו מלדבר אליה ונעלם מחייה. במכתביה, מדווח הטיים, היא כותבת על "יובש", חושך", "בדידות" ו"עינויים". היא מכנה את ישו "הנעדר", משווה את שעובר עליה לגיהינום וכמה פעמים אפילו מטילה ספק בקיומו של האל! ובמשך כל הזמן הזה, כמעט חמישים שנה כאמור, היא ממשיכה לעשות את מה שצוותה על ידי ישו, ממשיכה לעשות את מה שהיא תופסת כרצון האל. עשרות שנים היא עבדה בפרך על בסיס פקודה אחת ותחושה שהיא עושה את מה שאלוהים רוצה ממנה. מעניין לציין הסבר פסיכולוגי-דתי שמביא הטיים לתחושת הניתוק שלה מהאל. לנזירה תרזה היו שאיפות גדולות. היא הכריזה שהיא "רוצה לאהוב את ישו כפי שהוא לא נאהב מעולם". מאידך גיסא היה לה עניין מיוחד דווקא בייסורים שעבר המשיח שלה. היא אמרה לא פעם שהרובד היחיד שמעניין אותה בחייו של ישו הוא הסבל הרב שהוא עבר: "אני רוצה לחלוק ר-ק מגביע הכאב שלו" היא כתבה. כבר אמרו חכמים שעלינו להיזהר במשאלות לבנו, ואמא תרזה אכן קיבלה את מה שביקשה, אם כי אולי לא בצורה שהיא דמיינה. אם היא חשבה שבכאב פיזי מדובר הרי שהתבדתה. המימד בייסוריו של ישו ששלח לה האל היה דווקא זה שבא לידי ביטוי באותה קריאה נואשת על הצלב: "אלי אלי, למה שבקתני [בארמית 'עזבתני' – ת.פ.]". אמא תרזה, אם כן, פעלה יותר מתוך ציות קפדני לרצון האל (כפי שהיא תפסה אותו) ונכונות להקרבה עצמית מושלמת, מאשר מתוך רגשות גואים של חמלה ואהבה. "לא ברגשותי אני מקבלת, אלא ברצוני אני מקבלת את רצון האל" היא אמרה, התגברה כארי על מצוקותיה וביטאה בחייה את האידיאל הנוצרי הוותיק של imitatio dei, חיקוי האל, או חיקוי חייו של ישו. היא עזרה למצורעים ולדחויים, סעדה את העניים והיתומים, הקדישה את חייה להפצת הבשורה והיוותה, ועדיין מהווה, דוגמא ומופת למאות מיליונים.

midiman,cc-by

ישוע. הפסיק לדבר אליה


	כיווץ פתאומי בצ'קרת הלב


	כל זה טוב ויפה, אבל באופן אישי הגילויים האחרונים על אמא תרזה לוחצים לי על העין השלישית בצורה שמתחילה להכאיב. לפני פחות משבועיים ישבתי בסלונו של ראמש בלסקר, הגורו הניאו-אדוויטי מבומביי. זאת היתה הפעם הרביעית שלי אצלו, ואין צורך לומר שאני אוהב את האדם ומכבד אותו. עם זאת, תמיד הטרידה אותי מאוד נקודה אחת בתורתו, נקודה עיוורת לדעתי: ראמש טוען שאין לבני אדם רצון חופשי ושהעתיד לחלוטין קבוע מראש. מתוך כך מובן מדוע הוא לא מחשיב במיוחד עיסוק באתיקה, וחושב שמוסר אינו יותר מאשר קונבנציה חברתיות חסרת ערך. תמיד התעלמתי מהצד הזה בדבריו (חשבתי שהוא לא יותר מאשר הכרזות ריקות), והאמת היא שאני מרגיש שלמדתי ממנו רבות גם מבלי לקבל את כל תורתו הר כגיגית. אבל בשבילי הסאה הוגדשה יום לפני שנפרדתי ממנו וטסתי ארצה. איש עסקים הודי הגיע כדי לדבר איתו, ואחרי חצי שעה של דיבורים על דא והא פנה אל ראמש בבעיה שהציקה לו: כדי להצליח בעסקיו הוא חייב לרמות ולשחד אנשים, וזה מטריד אותו. הוא שאל את ראמש מה עליו לעשות. עכשיו, כל מי שמכיר את החברה בהודו יודע שבלי לטפטף קצת בקשיש כדי לשמן את גלגלי השיניים כל המנוע ישבוק ויתקע, אבל ציפיתי מראמש שלפחות יביע איזושהי הסתייגות מהמעשה. זה לא קרה: ראמש נפנף בידו והורה לאותו אדם לעשות מה שהוא מרגיש באותו רגע. "Do whatever you feel like doing" אמר הגורו בסמכותיות, וצ'קרת הלב שלי נחמצה, ואם ראיתי נכון אפילו אותו אדם היה מעט במבוכה.

ראמש בלסקר. "תעשה מה שאתה רוצה"


	הארה ומוסר


	לא יודע למה, אבל תמיד היה לי ברור שאם בסופו של המסע הרוחני אנחנו לא עושים טוב לזולת, אם אנחנו לא אנשים טובים, אז מובן מאיליו שמשהו השתבש. איכשהו כל הדיבורים על התאחדות עם אלוהים והתעלות מעל האגו וההתעוררות מהחלום מקבלים משמעות רק אם הם בפועל מתרגמים לטוב שאנחנו שופעים כלפי עצמנו וכלפי העולם. אחרת למה בכלל לטרוח? (וכמובן: גם מערכת יחסים עמוקה עם האמת היא דבר הכרחי). אני דווקא מאלה שחושבים שאדם שחי את האמת האחדותית תורם בעצם חייו, גם אם הוא לא עושה כלום, לטוב של כל העולם, שכן כולנו קשורים וערבים זה לזה, לא רק פיזית אלא גם, ובייחוד, תודעתית. ועדיין, השאלה שעולה לי מתוך ההשוואה המיידית בין תרזה לראמש היא זו: מה עדיף? האם הראוי יותר הוא מואר שיושב בביתו בשכונה טובה בבומביי ומורה לאנשים לעשות ככל העולה על רוחם, או אשה מסכנה שחיה בחושך פנימי אבל עמלה יומם וליל בביבי כלכתה למען חייהם של אחרים? אפשר לנסח זאת גם כך: האם עדיף להיות עבד לרעיון ולפעול במסירות עיוורת כל חייך – אבל לעשות טוב; או להיות חופשי מכל רעיון, אבל חופשי גם, תיאורטית ומעשית, מהרעיון שצריך לעשות טוב? אני מקווה שלא צריך לבחור. אני מקווה שכאשר באמת חופשיים הטוב עולה, שופע ומתממש בצורה טבעית. ככה אני מרגיש. אבל אני לא בטוח.