 |
/images/archive/gallery/492/661.jpg הולך בדרך
 |
|
|
|
|
| ככל שאנחנו ממהרים הדרך רק מתארכת. ואם תשאלו את הבודהא איך מגיעים לסוף הדרך, הוא יענה לכם שלדרך אין בכלל סוף. אילן לוטנברג עם סיפור בודהיסטי עתיק |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
אילן לוטנברג
3/4/2006 12:47 |
אילן לוטנברג
3/4/2006 12:47 |
|
|
|
|
|
|
|
אחת הדרשות הקסומות של הבודהא, "רוהיטאסא סוטה", מספרת על מפגש מסתורי שהתרחש בחורשת ג'טה, במנזר שהקים עבור הבודהא הסוחר העשיר אנאטאפינדיקה, שהיה התומך העיקרי שלו.
בשעות הקטנות של הלילה, כך מסופר, נחת במקום רוהיטאסא, שהיה בן של דווה - אחד מאותם יצורים שמימיים שאינם נראים לעיני בני תמותה רגילים אך לבודהא היה שיח ושיג שבשגרה איתם - כשזוהרו מאיר את החורשה כולה. בפיו של רוהיטאסא היתה שאלה, שכנראה מטרידה את כל מי שהחל אי פעם את המסע האישי שלו בדרך הרוחנית. האם אפשר, שאל רוהיטאסא את המורה הגדול, באמצעות ההליכה בדרך, להגיע לקצה היקום, למקום שבו מסתיים מעגל הקיום שבו כולנו נתונים - לידה, הזדקנות, מוות ולידה מחדש? האם בסופה של הדרך הזו, שואל רוהיטאסא במילים אחרות, גם אם היא ארוכה ומתמשכת ותובענית, גם אם אנחנו לא יכולים אפילו לתפוס את מימדיה, נדע כיצד לשים קץ למעגל הסמסארה, לסבל האנושי?
הבודהא, בניגוד לדרשותיו המפורטות,
בהן הוא מוביל את שומעיו במיומנות מופלאה אל התובנה העצמית, עונה לרוהיטאסא בקצרה ובאופן חד משמעי - לא ניתן, ידידי, באמצעות ההליכה בדרך, להגיע, לראות או אפילו לדעת שיש מקום כזה.
רוהיטאסא מתפעל מהתשובה הנחרצת הזו, ומפליג בתיאור הדרך הארוכה שעשה בחיפוש אחר הנירוואנה הפרטית שלו, במהלך חייו הקודמים. אני, הוא מספר לבודהא על יכולותיו העל-אנושיות, שהייתי מהיר יותר ממעופו של החץ על פני צילו של עץ, שבצעד אחד הייתי פוסע מהים המזרחי עד לים המערבי, התאוויתי בכל מאודי לנצל את יכולותי המופלאות האלו ואת מאה שנות חיי, כדי להגיע לקצה היקום, שאצל כל אחד מאיתנו, מן הסתם, נמצא במקום אחר. והנה, ממשיך רוהיטאסא, למרות שלא בזבזתי ולו רגע אחד ממאת שנותי, ולמעט הזמן שנדרשתי לצרכים הבסיסיים של הגוף, הקדשתי את כל חיי לדרך הזו, לא הצלחתי להגיע אל סופה ומתתי במהלך החיפוש אחר המקום שבו חדל מעגל הקיום והסבל להיווצר מחדש עוד ועוד.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
כמו הצורה והריקות
|
|
|
 |
|
|
|
לו היה הסיפור מסתיים כאן, ניתן היה להבין את מה שכולנו מבינים בשלב כזה או אחר של המסע הרוחני שלנו - הדרך אינה מובילה לשום מקום, מכיוון שהמקום והדרך חד הם. הם אינם נפרדים זה מזו, ואין הם אלא ביטויים שונים של אותה המהות. בדיוק כמו הצורה והריקות. הדרך היא הצורה שמובילה אל מקום שנעדר כל הגדרות, תוויות, שיוכים, הפרדות וגבולות, או בקיצור, כל מה שגורם לנו להזדהות או לדחייה שמולידים את הסבל בחיינו. ומשום שהמקום הזה ריק מכל אלה, ניתן לתפוס אותו רק על ידי התוודעות לצורותיו השונות:
מה החוויה שלי כשאני מסוגל להקשיב למישהו מבלי לשפוט אותו? מבלי להשוות אותו אלי? אל אחרים? פשוט להקשיב?
כיצד אני חש שלי כשאני יכול לעזור למישהו פשוט מכיוון שהוא צריך את עזרתי, אך מבלי לצפות לשום תמורה?
איזו איכות יש להרגשה שלי כאשר אני יכול לשמוח בשמחתו של מישהו אחר, על קידום בעבודה, על פרסום, על הישג כלשהו, מבלי לחוש איזו צביטת קנאה על שכל זה לא נפל בחלקי?
יתרה מכך, אם נחפש כל הזמן את ההבטחה הגדולה שבקצה הדרך, את השלווה, את האמת, את הנירוואנה, או כל שם אחר שניתן לתמורה שאנו מצפים לה עבור מאמצינו, אנחנו עלולים למעוד בדרך ולהיחבל. כי תשומת הלב שלנו תהיה "שם" ולא כאן. ואז, אולי נאכל מתוך מודעות מלאה לטעמים ולתחושת המזון שבפה, אבל נשאיר את הצלחת המלוכלכת בכיור. נקום מלאי השראה משיחת הדהרמה, אבל נשכח להחזיר את הכסא שלנו למקום.
חז"ל ניסחו בדיוק את אותה תובנה כשאמרו: שכר מצווה = מצווה. אין שכר על קיום המצווה, אלא בעצם קיומה, בעשייה שאינה מותנית בדבר. אין שום מקום שאליו מובילה הדרך. ככל שנלך בה יותר, נלמד גם ליהנות מהנוף.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
בגוף הזה עצמו ובתודעה שלו נמצא היקום כולו
|
|
|
|
|
|
|
אך הבודהא אינו מסתפק בכך. אמנם לא ניתן להגיע לקצה היקום, לסוף מעגל הסבל האנושי, רק באמצעות הצעידה בדרך, הוא אומר לרוהיטאסא, אך גם לא ניתן לשים קץ למצוקות שלנו מבלי לצאת לדרך הזו, מבלי לקבל על עצמנו את המחויבות המוחלטת והבלתי מתפשרת לאימון הרוחני, להתבוננות הבהירה והחודרת בטבע הקיום, בטבענו שלנו, בחמדנות, בזדוניות, ביהירות, בגאווה, בכל הצדדים האפלים שלנו, בתעתועי הדמיון ובחוסר היכולת שלנו לקבל את החיים כפי שהם, לא כפי שהיינו רוצים שיהיו.
גם בשלב הזה של הסיפור, אפשר היה להסתפק בתובנות הללו, שקשה לחלוק על תרומתן להתפתחותנו. אך הבודהא אינו עוצר כאן. למרות כל מה שאמרתי לך עד כה, הוא מודיע לרוהיטאסא, הריני מצהיר כי בגוף הזה עצמו ובתודעה שלו נמצא היקום כולו, המקור ליקום, ההיפסקות שלו והדרך שיש להתאמן בה כדי להגיע לאותה היפסקות נכספת של היקום, שבה חדל להתקיים מעגל הלידה והמוות והסבל הקיומי.
רק מי שיודע את "סוד" היקום, קובע הבודהא, רק החכם שמבין כי העולם כולו נמצא בתוכנו כפי שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנו, או ביטוי פרטי שלו, יכול להשתחרר ממעגל ההשתוקקות, האשליה והסבל שנגרם כתוצאה מהשוטטות האינסופית הזו בחיפוש אחר "משהו" יציב וקבוע שנוכל להיאחז בו. משוחרר מכל האשליות, אדם כזה כבר אינו מתאווה לא ליקום הזה ולא לאחר.
כלומר, כאשר אנו מבינים כיצד אנחנו בוראים את היקום הפרטי שלנו בכל רגע ורגע, בהתאם לנטיותינו, העדפותינו, הדפוסים והקבעונות שלנו, אנחנו יכולים גם להתפכח מהתפיסה השגויה של המציאות כ"משהו" נפרד וזר שקורה לנו. כנסיבות חיצוניות שאנו נקלעים אליהן באורח מקרי. ברגע שאנחנו מצליחים לראות כיצד אנחנו נופלים פעם אחר פעם בדיוק לאותם הבורות, נכשלים בדיוק באותן מהמורות, מגיבים בדיוק באותו אופן כאשר לוחצים על הכפתורים שלנו, אנחנו יכולים להבין כיצד אנחנו בעצם משרטטים את המפה, שאנו תופסים בטעות כ"מציאות". כיצד תמונת העולם "האובייקטיבית" שאנו רואים לנגד עינינו שם בחוץ, היא למעשה השתקפות מדויקת וסובייקטיבית של העולם הפנימי שלנו, תמונת מראה של המבנה הנפשי שלנו, השלכה של האישיות שלנו, תרשים מפורט של התבניות המנטליות שלנו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
הגבולות המלאכותיים שבין ה"פנים" ל"חוץ"
|
|
|
|
|
|
|
חוי ננג, פטריארך הזן השישי, נקלע פעם לוויכוח בין שני נזירים, שנסב על דגל שהתנופף ברוח. נזיר אחד אמר שהדגל נע, השני אמר שהרוח היא הנעה. הדגל והרוח אינם נעים, אמר להם חוי ננג. תודעתכם היא שנעה.
ואכן, כולנו מכירים מצבים שבהם אנחנו נמצאים עם אנשים נוספים באותו חדר, נחשפים לאותם מראות, צלילים, טעמים, ובכל זאת, כשאנחנו משווים לאחר מכן את ההתרשמויות שלנו, נראה לא פעם כאילו כל אחד מאיתנו היה במקום אחר. באותה מידה, אנחנו יכולים לחזור אל אותו הספר, ולגלות בו משפטים שלמים שלא נתקלנו בהם כשקראנו בו לראשונה.
כאשר אנחנו מתחילים לראות כיצד אנחנו יוצרים את הגבולות המלאכותיים האלה בין ה"פנים" ל"חוץ", כיצד אנחנו מחלקים מציאות שלמה אחת לחלקים נפרדים ותוחמים אותם בזמן ובמרחב, גם ההגדרות, המחיצות, החומות הללו שבינינו לבין העולם, מתחילים להיראות לנו פחות מוחשיים, יותר גמישים, יותר נזילים. אנחנו יכולים להרשות לעצמנו להרחיב את גבולות ה"אני" שלנו ולכלול בהם גם את האחרים בחיינו, אשר בדיוק כמונו אינם אלא ביטוייה השונים של אותה שלמות אחת.
אלא שפעמים רבות, כאשר ההתוויה הזו של הבודהה אינה מובנת במלוא עומקה, היא עלולה להסיט אותנו מהדרך ולהוביל אותנו לראיה חלקית בלבד של המפה. אנחנו עשויים לחשוב שאם היקום כולו נמצא בתוכנו, כפי שאמר המורה הגדול, עלינו להעמיק ולהתבונן בעצמנו, להגיע להיכרות אינטימית עם הגוף והתודעה שלנו, כדי לשים קץ לאשליית ה"אני" הנפרד שלנו שמולידה את הסבל בחיינו. וכך, אנחנו עלולים למצוא את עצמנו במסע ארוך של חיפוש וגילוי עצמי, שכל כולו מרוכז בגבולות הצרים והמוגבלים של אותו ה"עצמי" הזה, שכל תכלית התרגול נועדה לפוגג את מוצקותו. ומאחר ואנחנו ממילא מרכז העניין של חיינו, כאשר המיקוד שלנו הוא אך ורק בעצמנו - מה גם שאנחנו מקבלים "לגיטימציה" לכך כחלק מהתרגול והדרך הרוחנית - המסע כולו עלול להפוך לעיסוק אובססיבי שרק מעצים ומחזק את התחושה שכל העולם סובב סביבנו, שהכל מתגמד לנוכח המצוקות והסבל שלנו, שכל מה שאינו משרת את מטרותינו הוא חסר משמעות.
זוהי הצומת בדרך שלנו, שבה עלינו לשוב ולהתבונן במפה שמציע לנו הבודהא, לקרוא אותה בעיון רב ולהיזכר בהנחיותיו – אמנם כל היקום כולו נמצא בגוף ובתודעה שלנו, אך באותה מידה אנחנו נמצאים בכל פרט מאינסוף הפרטים שבהם מתגלה היקום חסר המימדים והגבולות הזה.
ואמנם, אם נסיט את המיקוד מעצמנו ונפנה את המבט החוצה, אל הפרטים שבעולם הזה, אל האנשים שסביבנו, נגלה כי לא פעם אנחנו יכולים ללמוד על עצמנו הרבה יותר דרכם, מאשר באמצעות הנבירה בפנימיות שלנו.
כיצד אנשים מגיבים אלינו. מה בהתנהגות שלנו גורם להם להתקרב אלינו, לדחות אותנו, או אולי להישאר אדישים כלפינו. במקום להתבצר בגבולות ה"אני" שלנו, ש"הם" לא מבינים או לא מקבלים, נלמד לראותם כסייסמוגרף שמשקף את רמת הרעשים שלנו.
לפעמים, אם ניטיב להתבונן, אף נגלה את עצמנו בהם. אם נלמד להקשיב ללא שיפוט, ללא תוויות, ללא דעות קדומות, נוכל לזהות את המקומות שמשהו בסיפור שלהם נוגע בנו. מרטיט את נימי נפשנו. מרחיב את ליבנו. נוכל לגלות עד כמה אנחנו בעצם דומים. ואז נוכל אולי גם לתרום להם מפרי ניסיוננו, ההבנות שלנו. נוכל אולי ללמוד גם מהם, להתפתח, לצמוח, ולהרחיב את גבולות המיכל שלנו, כדי להכיל בו, כפי שהורה הבודהא, את היקום כולו.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
אילן לוטנברג הוא מנכ"ל אקודה, קהילה לומדת שלום, מלמד מדיטציה ודהרמה בחיי היום-יום.
בסוף השבוע הקרוב יתקיים ריטריט עירוני (סופ"ש מדיטציה בשתיקה) עם אילן לוטנברג ואבי פאר. פרטים על הריטריט תמצאו כאן
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
