 |
/images/archive/gallery/702/365.jpg בודהא !
Ben Chun , cc-by  |
|
|
|
|
| רבים טוענים שהבודהא היה פסימי, אבל הבודהיזם למעשה מלמד שמחת חיים, תחושת הרפתקה וחיבוק גדול לעולם. אילן לוטנברג חושף את הצד הבהיר של שלושת מאפייני הקיום |
|
|
|
 | דפדף בניו אייג' |  |
|
אילן לוטנברג
6/8/2007 8:34 |
אילן לוטנברג
6/8/2007 8:34 |
|
|
|
|
|
|
|
רבים מאשימים את הבודהה על היותו פסימי: ואמנם, האמת הנאצלת הראשונה של הבודהה היא שהחיים הם סבל ("דוקהה"). אבל כשאנו שומעים את זה אנחנו נרתעים – לא בשביל זה הגענו לדרך הרוחנית.
הכל דוקהה? זה מדכא. היכן שמחת החיים? ואמנם, כל מי שהשתתף בריטריט או שניים מכיר היטב את תופעת הפרצופים ה"ארוכים" של המתרגלים שמסתובבים כשמשא העולם כולו על כתפיהם.
 |
| איך מגיעים לקצה היקום |
|
ככל שאנחנו ממהרים הדרך רק מתארכת. ואם תשאלו את הבודהא איך מגיעים לסוף הדרך, הוא יענה לכם שלדרך אין בכלל סוף |
| לכתבה המלאה |
|
|
|  |
אבל הגישה של הבודהה לסבל היא דווקא אופטימית. הוא אומר בפירוש שבני אדם יכולים לשים לו קץ. להכחיד את הסבל בחיים האלה, כאן ועכשיו. קביעה נחרצת כזו אין בשום תורה רוחנית אחרת. יש תרופה לסבל, אבל כדי להשתמש בה חייבים לעשות זאת במיומנות, כי אם ניקח קופסה שלמה של אקמול היא עלולה להרוג אותנו.
אם לא נבין כיצד נוצר הסבל בחיינו ומה מקורו, לא נוכל להשתחרר ממנו. אם נמשיך לנהוג לפי האסטרטגיה הקיומית היחידה שמנהלת אותנו - לרדוף אחרי כל מה שנוח, מחמיא ונעים לנו, ולהתחמק, להרחיק ולהכחיש את כל מה שמאיים עלינו, פוגע בדימוי העצמי שלנו ולא נעים לנו – לא נוכל אף פעם לשים לו קץ.
כדי ללמוד כיצד נוצר הסבל, הבודהה מאפיין את הקיום על פי שלושה חוקי יסוד, שבעזרתם ניתן להאיר את הגישה השגויה שלנו למציאות.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
אין במה להיאחז
|
|
|
 |
|
|
|
אניצ'ה היא מאפיין הארעיות, החלופיות, העובדה שאין תופעה אחת במציאות שהנה קבועה, נצחית ובלתי משתנית. זה שהמציאות משתנה ללא הרף, כולנו יודעים. גם הקביעה שיש שינויים בחיים לא תפתיע אף אחד. אבל לתפוש את החיים עצמם כשינוי, כזרימה, כתנועה בלתי פוסקת, כתהליך שגם אנחנו חלק בלתי נפרד ממנו – זה כבר דבר אחר.
מדוע? משום שאנו חוששים מהשינוי. פוחדים מהארעיות. מחוסר הוודאות של מה שיזמן לנו הרגע הבא. כי בסופו של השינוי שהוא חיינו - ממתין לנו המוות הבלתי נמנע.
והפער הזה – בין הדבר היחיד בחיינו שהוא ודאי, לבין חוסר הידיעה לגבי העיתוי שלו – גורם לנו לחפש בטחון, ודאות. לנסות לעצור את תהליך השינוי הזה, לקבע אותו בנקודות שנוחות ונעימות לנו, להיאחז בדברים שיפוגגו את התחושה הקיומית הקשה הזו. כוח, נכסים, יוקרה, אידיאולוגיות, יחסים – כולם נועדו לצמצם את החרדה שלנו מפני היום שבו לא נהיה כאן יותר.
אך בלי שינוי אי אפשר לצמוח. בלי שינוי אין התחדשות. אין חיוּת. בלי שינוי הצמחים לא היו יכולים לצמוח,
וגם לא אנחנו, בני האדם. יחסים וזוגיות הם דוגמה טובה לכך. כשאנחנו מקבעים את היחסים בינינו, כשאנחנו מתייחסים אל בן או בת הזוג שלנו כאל אדם כל כך מוכר וצפוי, שלא פעם אנחנו "יודעים" מראש לא רק מה הוא יאמר, אלא איך הוא חושב – אנחנו מעקרים את היחסים בינינו. אנחנו מנטרלים את גורם ההפתעה, את האפשרות לחידוש. אנחנו מייבשים את הקשר וממיתים אותו.
ואז, בשעת משבר, אנחנו מתקוממים - את/ה לא אותו אדם שהכרתי לפני עשר, חמש עשרה, עשרים שנה! ואנחנו לא מבחינים אפילו באבסורד שבטענה הזו. איך אהיה "אותו" אדם, אם עברו מאז עשר, חמש עשרה, עשרים שנה?
אבל אם הגישה שלנו לקשר עם בן או בת הזוג שלנו היא כאל מערכת דינמית, לא צפויה, שמשתנה ומתחדשת כל העת, בדיוק כפי שאנחנו עצמנו משתנים, מתפתחים, צומחים כל העת - אנחנו נהיה מודעים גם לצורך שלנו להשקיע, להשקות ולטפח את היחסים בינינו. אז נוכל גם להתענג על השינוי ולקדם אותו בברכה כגורם שמרענן את הקשר ומחיה אותו. זו בהחלט גישה אופטימית לחיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
לבד, לא בודד
|
|
|
|
|
|
|
אנאטה היא המאפיין השני של המציאות, שמקובל לתרגם אותו כ"אין-אני". גם למושג הזה מתלווה פחד. אחרי הכל, מדובר בתפישה האינטואיטיבית המהותית ביותר לקיומנו כאינדיבידואלים כבעלי קיום עצמאי, נפרד, נבדל ומובחן מן העולם.
כל חיינו אנו עמלים כדי לבנות את עצמנו כבעלי "אני" שונה מהאחרים, להגדיר את עצמנו כנבדלים מהם, כבעלי אישיות עצמאית - וכעת מציע לנו הבודהה להרוס את הבניין הזה? ה"אני" הוא רק אשליה, רק תעתוע?
כשנתבונן פנימה ונשאל מהי התחושה שמעיקה עלינו ביותר, מה הכי מאיים עלינו, מייאש, מדכא – נגלה משהו מפתיע. האם זו אינה דווקא הרגשת חוסר האונים שלנו, חוסר המשמעות, תחושת ה"אני" הקטן, הנפרד, הבודד והמנוכר מול כל "העולם" הגדול הזה, שם בחוץ?
אם נקשיב היטב לבודהה, נגלה כי הוא אומר משהו אחר. הוא אינו אומר שאנחנו לא קיימים. שאנחנו איננו. הוא רק אומר שאין "אני" כפי שאנחנו תופשים אותו. אין "אני" במנותק מהאחרים, ללא תלות בהם. אין מחשבה אחת, דיבור או מעשה שלנו, שאינם מושפעים ומשפיעים על כל האחרים סביבנו. אנחנו קשורים ותלויים תלות גומלין זה בזה.
כך שאנחנו אף פעם לא באמת לבד. וכשתופשים את החיים באופן הזה, הניכור נעלם. הפחד שוכך. אנחנו יכולים להיות לבד, אך לא בודדים. ואפילו להתחיל ליהנות מה"לבדיות" הזו. מהקשר המחודש עם עצמנו. מהאינטימיות הזו שאולי מאפשרת לנו להתחיל ולהתבונן בחלקים הפחות נעימים שלנו, לקבל אותם, לאהוב את עצמנו כפי שאנחנו. גם זו גישה מאוד אופטימית לחיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
המטבע מתחת לפנס
|
|
|
|
|
|
|
דוקהה
, המאפיין השלישי של המציאות, אותה תחושה של אי נחת, חוסר סיפוק, חוסר שביעות רצון מהחיים, של משהו שחסר, משהו שיכול היה להיות אחרת - קשורה בשני המאפיינים הקודמים. מכיוון שאנחנו תופשים את עצמנו כבעלי "אני" נפרד מתמשך וקבוע, אנחנו מחפשים כל חיינו אחרי דברים "נעימים" שיבצרו את התחושה הזו ויגוננו עליה, ונמנעים מדברים "לא נעימים", שמאיימים על התחושה הזו. ומכיוון שאין משהו קבוע להיאחז בו – אנחנו חוזרים ומתנסים בתחושה המוכרת של אי-הנחת הבסיסית.
וכשהבודהה מדבר על ה"זיהומים" של התודעה שמייצרים את הסבל בחיינו, הוא מתכוון בדיוק לכך – לחיפוש הנצחי הזה, לתנועת המטוטלת הבלתי פוסקת הזו, בין ההשתוקקויות לסלידות שלנו, בין הדברים שאנחנו רודפים אחריהם והדברים שאנחנו בורחים מפניהם – שמקור כולם בצורך לגונן על ה"אני".
הבעיה היא, שכמו בבדיחה המפורסמת על המטבע שאבד ומחפשים אותו מתחת לפנס, גם אנחנו מחמיצים את העניין.
לבודהה יש סוּטה (דרשה) נפלאה – שבה מסופר על רוהיטאסא, שהיה בן של דֶווה - אחד מאותם יצורים שמימיים, שאינם נראים לעיני בני תמותה רגילים, אך לבודהה היה שיח ושיג שבשגרה איתם. אותו רוהיטאסא שואל את הבודהה שאלה שכנראה מטרידה את כולנו - האם אפשר להגיע לקצה היקום, למקום שבו מסתיים מעגל הקיום והסבל האנושי שבו כולנו נתונים – לידה, הזדקנות ומוות? האם יש מקום שבו מסתיים החיפוש המתסכל הזה, מקום שבו נוכל כבר לנוח?
הבודהה עונה לרוהיטאסא בקצרה ובאופן חד-משמעי – אין מקום כזה. אך מיד הוא מוסיף - למרות דברי אלה, עליך לדעת כי בגוף הזה עצמו ובתודעה שלו נמצא היקום כולו. כלומר, רק מי שיודע את "סוד" היקום, רק מי שמבין כי העולם כולו נמצא בתוכנו כפי שאנחנו חלק בלתי נפרד ממנו, יכול להשתחרר ממעגל ההשתוקקות, האשליה והסבל שנגרם כתוצאה מהשוטטות האינסופית הזו בחיפוש אחר אותו חוף מבטחים, נירוואנה, או כל שם אחר שניתן למשאת הנפש הזו.
כך שכאשר אנו מבינים שאנחנו העולם כולו – החיפוש נפסק. אפשר לעצור ולנוח בדיוק במקום שבו אנו נמצאים ברגע הזה, על חוסר השלמות שבו. כי "ספקות ואהבות עושים את העולם לתחוח", אומרת שורת שיר נפלאה של יהודה עמיחי. ורק במקום כזה תתאפשר צמיחה אמיתית. גם זו גישה אופטימית שיש בה הרבה תקווה לחיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על תודעה מאוזנת אין צורך להגן
|
|
|
|
|
|
|
וכאן נכנס לתמונה התרגול. מכיוון שאם כל "העולם" נברא בתודעה שלנו כל רגע ורגע מחדש, עלינו להכיר אותה. עלינו ללמוד כיצד לאמן אותה. כי תודעה מאומנת יכולה לשרת אותנו במקום שאנחנו נהיה משועבדים לה. בעזרת תודעה מאומנת אנחנו יכולים להתחיל ולגעת במקומות של קושי וכאב בחיינו.
אם דוקהה פירושה מה שקשה לשאת בו, סאטי (תשומת הלב הנרכשת בתרגול) היא האפשרות לשאת את המקום הכואב הזה עם חמלה, ולא עם התנגדות שמייצרת רק עוד סבל. וכשהתודעה שלנו מאוזנת, אנחנו יכולים להעריך את שפעת החיים ויופיים וליהנות מהם. כי על תודעה מאוזנת אין צורך להגן עם חומות ומבצרים.
הפרדוקס הגדול הוא שדווקא אז אנחנו יכולים להיות כפי שאנחנו. להרשות לעצמנו להביא לידי ביטוי את ה"אני" שלנו, ללא צורך לגונן עליו. אם נתבונן במורים הגדולים - הדלאי לאמה למשל – נגלה שם פתיחות, סקרנות, שמחת חיים. הוא "שקוף" – כמו ילד. הוא מרשה לעצמו להשתטות, לצחוק, להתלהב, להביע רגשות.
גם אצל קיטיסארו וטניסארה, המורים שלי, אפשר לזהות את האיכות הזו. מה שרואים – זה מה שיש. כשאין על מה להגן, כשלא צריך להסתיר את הצדדים "האפלים" באישיות שלנו, אפשר להסיר את המגננות ולחיות את החיים במלואם, כפי שהם.
ולחיות כך – זה השחרור שעליו מדבר הבודהה. לחיות כך – זה לראות את שלושת מאפייני הקיום באור אחר. או אז אניצ'ה היא הזמנה להרפתקה חדשה, אנאטה הוא החיבוק הגדול של העולם, ודוקהה היא התזכורת להתעורר.
ולטעמי, אין גישה אופטימית מזו לחיים.
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
אני העולם כולו
|
|
|
|
|
|
|
"קווים, משטחים, הבדלים וגבולות, אינם מפרידים בין דברים, אלא דווקא מחברים ביניהם. ברגע שאתה באמת מבין זאת, תוכל להבחין כי התחושה של להיות 'אני', היא בדיוק התחושה של להיות העולם כולו. אינך חייב לעבור התנסות שונה, מוזרה, יוצאת דופן, כדי להרגיש שכל מה
שהוא 'אחר' הופך בסופו של דבר להיות אתה עצמך.
"כל מה שאתה צריך לעשות לשם כך, זה לצאת החוצה בלילה ולהביט בשמיים זרועי הכוכבים, שמנצנצים אלינו ממרחק מיליוני ומיליארדי מיילים, באינסוף צורות, בחלל האינסופי. אתה יכול לשכב על גבך, להרהר בכך ולומר לעצמך – 'מי אני בכלל לעומת הדבר העצום הזה? אני בסך הכל גרגר אבק זעיר על כתם האבק המוזר הזה, שנקרא 'כדור הארץ', וכל היקום האדיר הזה שם למעלה, היה קיים מיליארדי שנים לפני שנולדתי וימשיך להתקיים מיליארדי שנים אחרי שאמות'.
"אין זמן שבו אתה חש את עצמך יותר זר ומנוכר לכל מה שמסביבך. אבל אז מגיע רגע, שבו אתה לפתע אומר – 'היי, זה אני!'. וכאשר אתה יודע את זה, אתה גם יודע שלעולם לא תמות".
(אלן וואטס, מתוך "Play to Live")
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
|
על המחבר
|
|
|
|
|
|
|
אילן לוטנברג, מלמד מדיטציה ודהרמה במסגרת הריטריטים עירוניים עם אבי פאר, ובמפגשים שבועיים במכללת רידמן
| | | | | |
|
|
|
 |
|
|
|
|
|
|
|
|
| |
|
|
|
