 |
/images/archive/gallery/213/168.jpg
צילום המחשה  |
|
|
| איך הקמתי עסק ב-1,000 שקל |
|
| אפשר להגשים חלומות - זה מה שחשבה יעל גרוס כשהחליטה להשקיע את הכסף בפתיחת עסק |
|
|
|
 | דפדף בכלכלה |  | |
יעל גרוס
31/12/2004 10:56 |
|
|
|
|
|
|
|
שלום. אני יעל ואני מכורה לרעיונות. רעיונות מפתים אותי. הם נוצצים כמו חרוזי זכוכית, מגיעים באריזה חדשה, מרשרשת, מבריקה. כל רעיון הוא כמוסה מרוכזת של תקווה, של חלום, של עתיד מתוק. הרעיון הגולמי קוסם לי הרבה יותר משלבי הבדיקה והיישום - שבהם הרעיון שלי מוטח אל רצפת המציאות הקרה, נאבק על חייו. לכן, כשניתנו לי 1,000 שקלים והתבקשתי לעשות מעשה, רציתי להוכיח משהו עבור כל אחיי החולמים.
"אם יש לכם 1,000 שקלים וחלום", אומר לעמיתיי לחזיונות, "אין שום דבר שיוכל לעצור בעדכם. גם אתם, ידידיי, תצליחו להקים עסק". אני יודעת מה תגידו: עוד אחת שרוצה לעשות מכה, לשדרג את עצמה ללמבורגיני ולמסעדות בעלות חשבון תלת-ספרתי. בקיצור: אגואיסטית. לא ולא. עסקים קטנים נותנים פרנסה לעסקים אחרים, מספקים מקומות תעסוקה, ובכך מצמצמים את מעגל האבטלה. עדיף לתת עבודה ארוכת טווח ומוסיפה-כבוד מלתת צדקה כובלת. עסקים קטנים הם הלבנים והמלט של הכלכלה. הם הקרונות של צמיחת המשק.
ויש עוד משהו שאתם צריכים לדעת: לפעמים עסקים קטנים הופכים לעסקים גדולים. הרעיון הראשון שלי היה חורפי: דוכן למרקים בלבד, שיישא את השם המחייב "רק מרק! " וינדוד בתל-אביב מתחת לטיפות הגשם: סמוך לאוניברסיטה, אחר כך סמוך לתחנה מרכזית, לרכבת, ליד בתי חולים, ובערב ימתין למבלים בסוף ההצגות. כל קונה יקבל מרק עם תוספות (קרוטונים, פטרוזיליה קצוצה, כף שמנת חמוצה, כף חילבה, מקלות שום), בכוס סגורה ובמחיר הוגן של 9 שקלים.
שיחה עם יועצי סתרים ידועים בתחום המסעדנות שפכה מים קפואים למרק. קודם כל, מתברר שבתל-אביב לא נותנים רישיון לרוכלות, כך שכל עניין הנדודים הרומנטי התבטל. ייצור המרקים לא אמור לגזול יותר מכמה מאות שקלים, גם עם המוצרים הנלווים, כמו כוסות קלקר גדולות,
מפיות, מכסים, כפות עמידות בחום, שקיות קטנות של מלח, פלפל וקרוטונים אפשר להסתדר בתוך התקציב. יועץ הסתרים המרכזי שלי חשב שאני צריכה להעלות את המחיר ל-12 שקלים לפחות. "אגב", הוא שואל, "מה תעשי בקיץ? ". . . אני מודה שעל הקיץ לא חשבתי. בינתיים אני מנסה להתמודד עם הבעיה העיקרית: השכירות.
אגרת רישוי עסק, אגרת רישוי של משרד הבריאות, שכירת מקום מראש - כל אלה, מתברר, הם עניין יקר. גם בני חזן, יו"ר המרכז לטיפוח יזמות (מט"י) בחולון, חושב שכאן אני חוצה בדהרה את קו 1,000 השקלים . במט"י יש הלוואות, אבל לפני שמגיעים לקבל הלוואה צריך להראות רצינות ויכולת, ו-1,000 שקלים הם לא פתיחה טובה. גם אחרי שהבנתי שהבישול ייעשה בבית, ושהמרקים רק יחוממו במקום על פלטות, שהדרך להוזילן היא לקנות מוצרי חשמל בשוק הפשפשים, ושמדובר בשכירת גומחה, עדיין עניין השכירות מקפיץ את העלויות, והסכום הבסיסי שנאמד להתחלת עסק כזה (כמובן, עם תוכניות ורשיונות) הוא כ-10,000 שקלים.
הרעיון השני היה ספריית השאלה למשחקים. החזון: תמורת סכום פעוט של 30-20 שקל לחודש, תוכל משפחה להשאיל מדי יום משחק אחר לילדים. אני, משום מה, חשבתי שספקי הצעצועים ישמחו להפוך לשותף אסטרטגי שלי, או במילים בוטות: אני אתן להם פוסטרים על הקיר שיוקדשו למשחקים שהם ירצו לקדם, והם ייתנו לי משחקים חינם. התיאוריה שלי כשלה. בירור עם כמה משווקים העלה שאין להם עניין. הבעיות הבסיסיות היו רבות: חלקים שיילכו לאיבוד, בלאי גדול, אם המשחקים יהיו זולים-מחיר הקנייה יתקרב למחיר ההשכרה. אם הם יהיו יקרים וממותגים, החברות הגדולות ירצו תשלום גדול מראש. ההשקעה ההתחלתית נאמדה ב-10,000 שקלים להזמנה ראשונה. התחשיב הכלכלי שלי דיבר רק על 4,000 שקל פדיון בחודש הראשון. בקיצור: "לא" מוחלט.
|
|
 |
|
 |
|
|
 |
|
 |
|
חבילת סיכות
|
|
|
 |
|
|
|
אם כך, אלה הם תנאי הפתיחה החדשים: ב-1,000 שקלים אפשר לפתוח עסק מהבית. משהו שלא יצריך מלאי מראש, משהו עם ניירות-פקס-מדפסת. גיים און. בשלב הזה ראיתי שיש בעצם שפע של רעיונות לבצע ב-1,000 שקלים . חברה שמפיקה מצגות, חברה שמקשרת בין מורים לתלמידים שרוצים שיעורים פרטיים, קניינות מתנות פרטית, ולמעשה כמעט כל עסק עצמאי. אבל אני רציתי משהו שקשור במסחר או בייצור - ולו הקטן ביותר. שום רעיון לא שבה אותי, עד שנזכרתי בדבר הקוסם והמלהיב ביותר, כזה שנעים להוציא עליו כסף - לפחות אם אתם ילדה בת 8 עד 14. העולם הנפלא של סיכות ראש מצויצות, צמידים מחרוזים צבעוניים, ארנקי נוצות קטנטנים ועוד.
איפה? בכל מקום שיש בו יריד. בקניונים, במדרחוב, בירידים ובערי שדה. המחיר להעמדת דוכן נע מ-50 שקל (משיחה עם קניון ערים) ועד 250 שקל לפעם. תמורת 240 שקל הצלחתי לקנות הרבה מאוד סחורה בדרום תל-אביב: גרביים, כפפות, שרשראות, כדורי מראות, עגילים נדבקים, שני תיקים, ובעיקר - סיכות ראש, קוקיות וקשקושים לשיער, ובד שחור דמוי-קטיפה. מה שמותיר בידינו כמה עשרות שקלים לניירת: פנקס קבלות, וכל מה שנובע מהסדרת היחסים עם רשויות המס. 100 שקלים נוספים משקיעים במעמד ובשקיות אריזה. מדובר בתהליך הקמה מוגן. 1,000 השקלים הספיקו לכל ההוצאות כולל השתתפות בירידים והוצאות נסיעה.
נכון, זה לא סטארט-אפ, אלא מסחר פשוט. קונים חבילה של 12 סיכות בשקל אחד, מפצלים כל זוג לאריזה בודדת ומוכרים כל זוג ב-1.5 שקלים (9 שקלים על אותה חבילה), קונים זוג גרביים ב-3.5 שקלים ומוכרים ב-15 שקלים . לפי התחשיב שלי, בניכוי עלויות הקנייה, יישארו לי כ-500 שקל . אלא שבניכוי ההוצאות של המעמדים וההשתתפות ביריד, נשארו לי ביד פחות מ-200 שקל. אמנם החזרתי את ההשקעה הראשונית, אבל עבדתי כמעט בחינם.
בדיעבד הבנתי שעשיתי הרבה שגיאות. קניתי במחיר גבוה מדי ובצורה פחות מדי דקדקנית (גם החנויות שמכרו לי הרוויחו, אז למה לא לנסות להגיע למקור? ). אבל אחרי שאיפסתי את הוצאות ההקמה, אוכל להשתתף בעוד יריד, לשפר את קניינות הסחורה, להבין מה נמכר ומה לא, ועל מה מרוויחים יותר. אין לצפות לרווח האמיתי בפעמים הראשונות. מאוחר יותר יגיעו העובדים שלי, המותג הידוע, הרשת הגדולה, וכמובן - הרעיון הבא. אבל בינתיים, עוד לפני הקמת הרשת, תרמתי את כל הסחורה שלי לבית-החולים לילדים דנה.
| | | | | |
|
|
| |
|
| |
|
|
|
