אמא טסה לעבודה
אנשי הביטחון מוותרים להם על הבדיקה, הדיילות זוכרות לא להעיר אותם לארוחה, ופקידות הקבלה במלון יודעות מתי הם רוצים את שיחת ההשכמה. נא להכיר: פועלי חוג הסילון. אלה שנוסעים לפגישות עבודה מעבר לים יותר מלמשרד בתל-אביב. הם יודעים לארוז מזוודה בעשר דקות, להבין איפה הם לפי נייר המכתבים של המלון, ולבלות זמן איכות עם הילדים דרך המסנג'ר. לשבת עם חברים על בירה? הצחקתם אותם, הם בכלל בסינגפור
"אני מכיר את כל היציאות והכניסות של נמל התעופה וגם יודע בעל-פה את כל מועדי הטיסות של החברות. אנשי הביטחון מזהים אותי ומעבירים אותי במחסומים בלי לבדוק אותי. אני מוזמן למסיבות צוותי האוויר של אל על, מסתחבק עם הדיילים בטיסות, מכיר אנשים שעושים תפקידים זהים לשלי בחברות אחרות ואם צריך - משתתף בישיבות ומצגות עסקיות ברחבי הטרמינל, כי זה מה יש ". ככה נראים החיים של אילן ברודסקי, עוד לא בן "60% מהזמן שלי אני בטיסות או בחו"ל", הוא מספר, "כבר היו לי מקרים שבפרק זמן של שלושה שבועות דילגתי בין לונדון, הונג-קונג, סאן-דייגו, דאלאס ומנהטן".
ברודסקי הוא מלווה טכני של מכירות בחברת Identify, העוסקת בפיתוח פתרונות שמקצרים את זמן האיתור והטיפול בכשלים ביישומי תוכנה. "יש סיפורים שבחיים לא תשמעי מאנשים כמונו. אם מישהו יבוא ויגיד לך'קיבלתי הוראה לטוס לאיזה מקום, הגעתי למלון שהיה מצוין, הלקוח חיכה בדיוק במקום שקבענו, בזמן שקבענו, והכל תקתק בדיוק לפי התכנון'-פשוט תדעי שהוא משקר. יש הרבה כאוס בעולם הזה ומי שנדרש לטוס הרבה פוגש אותו כל הזמן, והופך למומחה בתיאומים בלתי אפשריים. כל-כך הרבה פעמים קרה שהגעתי למקום שבו הייתי אמור לפגוש לקוח והתברר שהוא מחכה לי במקום אחר, במרחק מאות מיילים מאיפה שאני נמצא".
למרות זאת, שלא יהיו לכם אשליות, ברודסקי בהחלט יודע לנצל את ההזדמנויות שהמצב הקיים מזמן לו. "לפני כמה חודשים, כשמכשיר ה'בלק ברי' נכנס לישראל", הוא מספר, "מיד רכשתי לי אחד כזה. התחלתי להשתמש בו אבל נתקלתי בכל מיני תקלות מעצבנות. ניסיתי לדבר עם התמיכה הטלפונית ועם מחלקת השירות אבל בגלל שהמכשיר רק הגיע לארץ, עוד לא ידעו ממש איך לאכול אותו. הסתובבתי כמה ימים מאוד מתוסכל, ובינתיים, בלי קשר, הגעתי מטעם העבודה לטורונטו, למפעל הראשי של חברת RIM, שמייצרת את המכשיר. נפגשתי עם הטכנולוג הראשי של החברה לפגישה עסקית ואחר כך יצאנו לצהריים. רק אז נפל לי האסימון. אמרתי לעצמי, 'וואלה, אני נכנס עם הראש בקיר כדי לתקן את המכשיר בארץ, וכאן אני יושב עם מי שבטח המציא אותו'. אז שלפתי אותו מהתיק והראיתי לאיש מה הבעיה. תוך פחות מדקה היה לי בלק ברי מדוגם. מקרה כזה מדגיש בדיוק את מה שאני אוהב בעבודה שלי-הריחוף הזה במרחב, שמזמן כל מיני הפתעות וחוויות כאלה".
אבל יש דברים שאי-אפשר לסגור בדקה בפגישה עסקית. כמו חברה. "זה מאוד קשה. כרגע אין לי חברה והאמת - גם לא נראה לי שתהיה בקרוב. אנשים כמוני חיים באקסטרים. היתה לי חברה לפני שנה וחצי וקניתי לה הרבה מתנות כדי לנחם אותה על זה שלא הייתי הרבה בבית. אפשר גם לדבר הרבה בטלפון אבל בתכל'ס בחורות אוהבות שהחבר שלהן נמצא קרוב אליהן. סדר העדיפויות שלי הוא כזה שכרגע התפקיד שלי הוא צעד קריטי בקריירה שלי וחשוב בכלל להתפתחות המקצועית שלי. אז בינתיים החברה תצטרך פשוט לחכות".
למרות הבדידות, ברודסקי לא חושב לרגע לוותר על אורח החיים שלו. "בעיניי יותר מתיש ללכת למשרד כל יום בין 8:00 ל-17:00. בסך הכל אני לא בודד. יש לי קטעים רומנטיים עם בחורות שעובדות בצוותים של חברות התעופה. לפעמים זה ללילה אחד אבל זה יכול להתפתח גם לכיוונים אחרים", הוא אומר בעודו צועד לתוך הטרמינל בישראל. תוך כמה שעות הוא יהיה במרלו (Marlow), עיר קיט ליד לונדון, בפגישת עסקים דחופה.
גם אם יש מי שתענה לטלפונים מתגעגעים בשעות הקטנות ותאסוף את הבעל המותש משדה התעופה, הנסיעות התכופות לא ממש מאפשרות לנהל חיי חברה נורמליים. כמו ברודסקי, גם גולן שקד, סמנכ"ל השיווק של הערוץ הישראלי, שלאחרונה התרחבו שידוריו גם למזרחאירופה ולאמריקה הלטינית, מלבד ארה"ב, נאלץ להעלות הילוך ולהרחיב את שיטוטיו ברחבי הגלובוס בעקבות הג'וב המחייב. שקד (נשוי פלוס שתיים) למד על בשרו שני דברים - הראשון, שקשה מאוד לשמור על כושר כשמבלים שעות ארוכות בין שמים וארץ. "אני אוהב לשחות ופעם הייתי מגיע לבריכה חמש פעמים בשבוע. כל שנה אני צולח את הכנרת עם עוד שני חברים, שגם להם יש אורח חיים דומה לשלי. השנה נכנסנו למים, קרטענו כמה קילומטרים ואז פשוט נגמר לנו האוויר וחזרנו לחוף מאוכזבים. ככה זה בשחייה, כשמפספסים אפילו שבוע של אימונים יש ירידה חדה בסבולת. הגוף זוכר".
הדבר השני קשור לחיים החברתיים שלו. "לצערי, הפכתי לאחד כזה שיש לו חברים רק בתיאוריה. כמעט בכל נסיעה קורה שחבר מתקשר אליי ורוצה להיפגש לאיזו כוס בירה, וכל פעם מחדש אני מתנצל ומבהיר לו שאני בהולנד או בקוסטה-ריקה".
ואיך הם יודעים שעברו את הגבול, וצריך להתאוורר קצת בבית? כשמגיע שלב הדיסאוריינטציה. "אני קם באיזה בית-מלון בלילה כדי להשתין, ומוצא את עצמי בארון השירות כי אתמול בלילה, במלון אחר שהייתי בו, שם היו ממוקמים השירותים".
גם לעורך הדין רוני בר-ניר,
הבלבול לא נגמר בחדרים, ולכן הנוסעים המתמידים הללו מצאו שיטות כדי לאבד שוב ושוב את הארנק, הדרכון או הסלולרי. "למדתי להיות סופר מאורגן ומסודר. בגלל שהצ'ק אאוט נעשה תמיד תחת לחץ, השיטה שלי היא לא להוציא שום דבר שאני לא מוכרח מהטרולי. אם אני כן מוציא, למשל, מברשת שיניים או סכין גילוח - אני משתמש ומקפיד מיד להחזיר לתא במזוודה".
משרד עורך הדין בר-ניר ושות' החליט לפני עשר שנים לייסד שיתוף פעולה עם משרד אחר - פירון ושות' - ולפתוח סניפי עריכת דין ברחבי אירופה, ביו היתר בסופיה, בוקרשט, בלגרד וקייב. בכל שבוע, בין שני לחמישי, מיתזז בר-ניר בין ארבעת המשרדים, אבל כל הזמן, פרט לזמן שהוא נמצא באוויר, הסלולרי שלו פתוח. "יש לי בן בצנחנים", הוא נותן את הנימוק הכי ישראלי שיש. כשהוא בבית סוף-סוף, הוא עובר ללוח זמנים שונה לגמרי. "בבית אני שם על עצמי שלט'נגרר' ונסחב אחרי אשתי. אני לא יכול יותר. כשאני בארץ, היא זו שאחראית ללוחות הזמנים שלי".
וכל זה עוד בלי שצריך לפזר את הילדים בגן או לדאוג להם לפעילויות אחר הצהריים. נשים שלוקחות חלק באוטוסטרדת הנסיעות הבינלאומיות נאלצות פעמים רבות להתמודד לא רק עם משרה תובענית ומטרטרת, אלא גם עם גידול הילדים בשלט רחוק. איך הן עושות את זה? מסתבר שאפשר. מרב צימרמן, מנהלת השיווק של חברת התקשורת טליט, נשואה פלוס שלושה - שני בנים, בני תשע ושש, ותינוקת בת שנתיים - מגדירה את עצמה כאלופה במציאת פתרונות חירום יצירתיים.
"לפני כשנה הגיע צוות מיוחד מטעם העבודה מקוריאה לאיטליה ובבוקר של אותו יום נקבעה לי פגישה איתם שם לפנות ערב. זה היה החופש הגדול. לכל הילדים מצאתי סידור חוץ מלאמצעי. לא חשבתי יותר מדי, קניתי לו כרטיס, ארזנו תיק-והופ, היינו בנתב"ג. עד אחרי הצהריים הספקנו להחליף שני מטוסים ולנחות באיטליה. במהלך הפגישה שלי הוא ישב בחדר הסמוך ושיחק במחשב. את הלילה בילינו במלון ובשעות המאוחרות של הבוקר כבר היינו חזרה בישראל".
מי שמכיר את צימרמן דווקא לא היה מזועזע, אבל מתברר שדווקא הבן לא ממש הבין מה קרה. "כששאלו אותו איפה הוא היה עם אמא, הוא אמר שנסענו לצפון. הוא לא ממש קלט". רוב הזמן היא משתדלת למצוא פתרונות נורמליים יותר. "יש לנו מטפלת צמודה שגרה איתנו, סבתא שעוזרת ואני מקפידה לנהל עם הילדים לוח זמנים מסודר שתלוי על המקרר. אבל אין מה לעשות, חייבים לאלתר, הרבה פעמים אני מוצאת את עצמי באמצע הלילה בנסיעת עסקים לקוריאה, עוזרת להם בטלפון עם שיעורי הבית כי פה בארץ השעה היא 16:00. ככה אני גם מארגנת להם פגישות עם חברים. אני מאוד זמינה בשבילם דרך הטלפון והם מתקשרים אליי על כל שטות. גם כשאני בארץ אנחנו מנהלים את החיים שלנו דרך המסנג'ר והמצלמה במחשב".
ועוד לא הזכרנו את הבעל. "גם הוא נוסע הרבה מטעם העבודה, אז קרה לנו לא פעם שנפגשנו בדיוטי פרי. לפעמים הוא מפזר את הילדים לגנים ולבית-הספר בבוקר ואז יוצא לטיסה ואני חוזרת בצהריים מחו"ל ואוספת אותם, אבל אנחנו תמיד מוצאים זמן איכות שהוא שלנו לבד בלי הילדים".
גם אם ההורים מצליחים ללהטט בין כל ההתחייבויות והמטלות בעבודה ובבית - לילדים זה לא תמיד כל-כך קל. תהילה כהן, ראש צוות בתמיכה הטכנית הבינלאומית בחברת ההיי-טק מג'יק, נשואה פלוס ארבעה (בני 17, 15, 12 ו-9), גרה באוויר כבר יותר מארבע שנים. "בכל פעם שאני נוסעת, קורה משהו. פעם הבן הקטן שבר אצבע, בפעם אחרת מצאתי שהגדול עשה פירסינג בשפה למרות שלא הרשיתי לו, ועם הבת האמצעית, בת ה-15, אני בסכסוך מתמשך. תמיד אני מפספסת מופעים שלה בצופים ואירועים אחרים. לא שתגידי שמעולם לא הייתי בפעילויות שלה. דווקא הייתי, אבל היא מתעקשת לזכור לי את כל הפעמים שפספסתי".
למרות זאת, בסופו של דבר, אחרי כל-כך הרבה שנים המשפחה התרגלה לאמא אינטרנשיונל. "היום, כשיש הפוגה של שבועיים בנסיעות, הם פתאום שואלים 'מה קורה שאת מסתובבת כל-כך הרבה בבית?'". ויש גם יתרונות. "כשיש אירועים שאני רוצה להתחמק מהם - אין בעיה. את בעלי אפשר לשלוח לבד לחתונות. הוא תמיד יכול להגיד שאני בנסיעה מטעם העבודה ומי יכול להוכיח אחרת? ".
נא להמתין לטעינת התגובות
