כאן נולדתי. לגבי הילדים, אני לא בטוח
מדינה מתוקנת צריכה להציע לצעיריה את מירב האפשרויות להגשים את חלומותיהם. בישראל המרחב של הגשמת החלומות הולך ומצטמצם. ואם הכל הוא שוק חופשי, שבו המדינה לא נותנת כלום ומה שחשוב זה כמה כסף תעשה -נועם שיזף תוהה למה שהצעירים לא ילכו למקום אחר?
אז ככה: 3 חברים שלי המריאו הקיץ לארצות הברית, כדי להמשיך את לימודיהם שם. חבר נוסף עשה את זה בשנה שעברה, ואחר לפני 4 שנים. שני חברים קרובים שלי מתגוררים כבר זמן מה בלונדון. יש להם בעיות עם אשרת העבודה, ועליית שער הליש"ט גרמה לירידה משמעותית ברמת החיים שלהם ביחס לארץ - אבל הם די מרוצים ולא מתכוונים לחזור בינתיים. אח שלי גר בברלין; הוא מוסר שזו עיר נחמדה מאוד, אבל קשה למצוא בה עבודה.
כל הסיפורים האלה לא כל כך חריגים. לדעתי, חלק גדול מהישראלים מטפחים - או לפחות טיפחו פעם - חלום על מגורים בארץ אחרת. בלא מעט מקומות עבודה התפקיד הנחשב והנחשק ביותר הוא זה של "השליח" - באמריקה, בפריז או במוסקבה. לפעמים אני חושב שהישראלים יעדיפו לקבל משרה אפילו באמצע הג'ונגל או בסהרה - העיקר שזה בחו"ל. מה שמוזר הוא שלעתים קרובות מדובר בעבודה דומה מאוד לזו שאותו שליח עשה בארץ, רק שכעת הוא כופה על עצמו ניתוק מכל חבריו, מבני משפחתו ואפילו מ"כוכב נולד". עיסקה מפוקפקת לכאורה, שמסתבכת פי כמה אם יש ילדים בחבילה. ובכל זאת, לא חסרים מתנדבים לניסוי.
לא בכל המדינות זה ככה. לפני כמה שנים למדתי במשך סמסטר באוניברסיטה בפריז (מוסד בינוני למדי, בטח לא טוב יותר מהאוניברסיטאות בארץ - אבל כמו כולם, גם אני חולם על חו"ל). באחד השיעורים נכנס דיקן הסטודנטים ובפיו הודעה חשובה: גם השנה יחולקו מלגות לחילופי סטודנטים עם ארצות אחרות. האוניברסיטה מממנת הכל, החוגים מוכרים לצורך התואר - וכל מה שצריך הוא לבוא ולהירשם. כנס בנושא ייערך בהמשך השבוע, והדיקן מפציר בתלמידים לפחות להגיע ולשמוע במה מדובר, כי בשנים הקודמות היה קשה מאוד לגייס מועמדים לתוכנית. מבינים? הם לא מצליחים לגייס סטודנטים לתוכנית! בישראל, לעומת זאת, כשעורכים כנס בנושא לימודים בחו"ל - אין כיסא ריק באולם. אבל האנומליה הישראלית הולכת הרבה יותר רחוק ועמוק מזה: באיזו עוד מדינה מערבית שאתם מכירים כל כך הרבה אנשים חולמים להשיג דרכון זר? אפילו אנשים שרוצים לגור עד יומם האחרון בפתח תקווה לא מתנגדים בדרך כלל לאיזו אזרחות אירופית - "שיהיה, בשביל הילדים". באיזו מדינה, לא כולל אפריקה והפיליפינים, הדבר הכי חשוב שמכינים לילדים הוא אפשרות הגירה זמינה?
מסלול החיים בישראל מאורגן מאוד: שורדים את בית הספר, הולכים לצבא, מקבלים חופשה של שנה?שנתיים מהחיים-בשלב הזה מותר לעשות סמים ולדלג בין מערכות יחסים-ואחר כך לומדים באוניברסיטה או עוברים איזושהי הכשרה מקצועית; לקראת גיל 30 צריך להתחתן, לעשות ילדים ולקחת משכנתה. משם הכל בא באוטומט: כדי להחזיק את הילדים ולשלם את המשכנתה (או להפך) אתה צריך להיות אזרח צייתן ויצרני עד הפנסיה, ואז כבר לאף אחד לא אכפת מה אתה עושה. אגב, קיים גם מסלול לדתיים-טווח הגילים שונה, אבל העיקרון דומה.
כל ההוראות האלה מתקיימות בלוח זמנים הדוק ובתוך חברה אינטימית ולחוצה למדי, שבה כל בני המשפחה גרים במרחק 23 דקות נסיעה זה מזה, עם מפגש שבועי ביום שישי בערב ו-20 אירועים משפחתיים בשנה - שבהם שלל הקרובים והחברים מוודאים שלא סטית ימינה או שמאלה מהתפקיד שהכינו לך. ובואו לא נשכח שמדובר במדינה קטנה מאוד, במובן הכי פיזי של המילה, שמקיפה את עצמה לדעת בחומות, בגדרות ובעמדות בידוק ביטחוני. אני לא אומר שכל הדברים האלה לא נחוצים, רק שאי אפשר לעבור לסדר היום ולהתעלם מההשפעה הפסיכולוגית של כל המחסומים והשומרים שמוצבים סביב החיים שלנו (בהקשר הזה אני ממליץ לכל ישראלי לערוך טיול קצר ליד חומת ההפרדה בירושלים. המבנה המסיבי הזה - אולי היצירה הארכיטקטונית המרשימה ביותר שנבנתה כאן - יכול להכניס גם את הנפש החופשייה והמשוחררת ביותר למצב רוח קלסטרופובי).
עכשיו , קחו את התבשיל הזה ותוסיפו לו את אזהרות המטה למלחמה בטרור (אל תיסעו להירגע בסיני! יקרו לכם שם דברים איומים! ) ואת הנוהג הכללי של הפוליטיקאים,
לעומת זאת, דברו עם ישראלי שעבר לחו"ל: הבנאדם ייראה לכם כמו מישהו שעבר סדנה מזורזת בזן?מדיטציה. לאן נעלם הטיפוס ההיסטרי והצעקני שהכרתם? בפוליטיקה של ארצו החדשה הוא לא מבין כלום-הוא אף פעם לא רואה חדשות, מקסימום את התחזית - ואף על פי שהוא ישמח לתת לכם שפע הצעות איך לפתור את כל הבעיות שלכם שם בישראל, מהכיבוש ועד גיוס החרדים, מה שבאמת מעניין אותו זה ירקות אורגניים.
גם כשעוברים מדיון בנפש הישראלית למחשבות חומריות יותר, מתברר שהארץ הפכה למקום עגום למדי לתכנן בו את העתיד: כאילו לא מספיק שכל צעיר ישראלי מתחיל את חייו באיחור של 3-5 שנים, גם ההשכלה הגבוהה הופכת לעניין יקר מדי; קניית דירה, במיוחד במרכזי הערים, הופכת לפרויקט לעשירים בלבד; ואם לא תקנו דירה במרכז, הסיכויים שלכם למצוא עבודה רווחית קטנים באופן קטלני.
מדינה מתוקנת צריכה לתת לצעירים את מירב האפשרויות לחפש את דרכם ולהגשים את חלומותיהם. בישראל המרחב הזה של הגשמת החלומות הולך ומצטמצם. אני לא אומר שכל הצרות פה מתחילות ונגמרות בקפיטליזם, אבל בואו נחשוב על זה ככה: אם כבר נפתחנו לעולם - ואם כולנו חברים במשחק הגלובלי, שבו המדינה לא נותנת לך כלום ומה שחשוב זה כמה כסף תעשה - אז מה בדיוק מחזיק כאן את כל האזרחים? כמו בשוק חופשי אמיתי, למה שהם לא ילכו למקום שמציע להם עיסקה קצת יותר מוצלחת?
למרבה המזל, כל התהליכים הללו לא נעלמו מעיני השלטונות. שנת ה-60 למדינה מתרגשת ובאה -ובמשרד יחסי הציבור המכונה ממשלת ישראל החליטו להקדיש אותה לנוער, בסיסמה "ישראל, היום והמחר". אם אתם לא מבינים מה זה אומר, זה בסדר גמור. בעיני הפוליטיקאים, "הצעירים" הם עניין להכרזות סתומות שכאלה.
"לחשוב על הנוער" הוא עניין שנשמע ומרגיש טוב גם לראש ממשלה, שלא מבין למה אפילו הילדים שלו כבר לא מרגישים בנוח בארץ. הפוליטיקאים האחרים גרועים יותר: הם מעדיפים לנזוף בנוער על "תופעת ההשתמטות" ועל "נגע הסמים", כאילו לא מדובר בסימפטומים של שינויים חברתיים ושל בעיות מורכבות, אלא בסתם התנהגות סוטה ואגואיסטית שאפשר לחסל בשתי סטירות.
מה שגרוע עוד יותר הוא שאף אחד מהאנשים המתיימרים להנהיג את המדינה - שני האהודים והביבי -לא מעז להבטיח לצעירים עתיד טוב יותר: שלום או רשת ביטחון כלכלית רחבה. כמובן, כל מה שנאמר כאן לא אומר שצריך לעזוב את הארץ - עדיין יש אלטרנטיבות פוליטיות, ותמיד עדיף להישאר ולהילחם - אבל בינתיים הייתי ממליץ לכל אחד לבדוק עם סבא וסבתא אם יש מצב לדרכון זר מפנק. אתם יודעים, שיהיה בשביל הילדים.
נא להמתין לטעינת התגובות
