מפוטר היי-טק: מהכסף לפילוסופיה של מרקס
כשניר כפתורי היה הסמנכ"ל של אמדוקס הוא טס בביזנס וקיבל משכורת שמנה. אבל מאז שפוטר הוא מדבר על טרוצקי, מרקס ובודהיזם
לפני כן ניהל שני מרכזי פיתוח של אמדוקס, הראשון בקפריסין והשני בשדרות, והיה אחראי למאות עובדים. כשסיים את תפקידו עלתה האפשרות שיעמוד בראש פרויקט חדש שתקים החברה בסין. כפתורי, עטוי חליפת שלושה חלקים, חמוש בחולצה צחורה מגוהצת ובעניבה, טס במחלקת עסקים לשלושה שבועות בסין. הפרויקט יצא לדרך.
אבל בתוך שבועיים, עם הסימנים הראשונים של המשבר הכלכלי - הוקפא. אני מחכה בבית, אמר כפתורי לבוסים שהודיעו לו על הקפאת הפרויקט, כשתמצאו עבורי תפקיד, צלצלו. אחרי זמן מה צלצל הטלפון. על הקו הסמנכ"לית למשאבי אנוש. "אין תפקיד ברמת הבכירות שמתאימה לי", הוא מתאר את מה שהסבירה לו.
"בפגישה השנייה איתה כבר התחלנו לשרטט את תנאי הפרישה, שכוללים תקופת הסתגלות שבה אני זכאי ל' כמה חודשי משכורת' ול'רכב צמוד' לתקופה של שנה", סיפר. "וברגע שהסכמתי לקבל את התנאים שהוצעו לי, קמתי מהכיסא, נפרדתי בלבי מהמקום ונפגשתי עם הידיעה העמוקה ששמרתי כל השנים בנבכי התודעה שלי: שאני לא יותר מבורג קטן במכונה קפיטליסטית עוצמתית, וברגע שאגיע למיצוי היכולות שלי - המערכת תפלוט אותי".
"בקריירה שלי פיטרתי עשרות עובדים, והכרתי מצוין את הסצנה מהצד השני של הכיסא", המשיך כפתורי לספר. "זה הקל עליי לקבל את הגזרה, כי הבנתי מצוין את האידאולוגיה הקפיטליסטית".
כפתורי הוא רק אחד מ- עשרת אלפים מפוטרי ההיי-טק הישראלים. השבוע נודע שאפילו ענקית כמו קומברס לא צולחת את המשבר ומפטרת 500 מעובדיה. ומה יש לכפתורי להגיד למפוטרים החדשים ולאלה שעוד יפוטרו?
"אני זוכר פיטורים של אדם שאיתו אני עד היום ביחסים קרובים", הוא אומר. "אחד מתך קבוצת מנהלים, שהובלתי וליוויתי. בחור מבריק, אבל קצת דיסלקטי בקומוניקציה שלו, מה שפגע בדימוי המצוחצח, שמאפיין מנהל טיפוסי באמדוקס. והשם שלו צף, כצפוי ברשימת המפוטרים, אחרי שמנהלו הישיר, שהיה חבר הכי טוב שלו, הודיע לו על הפיטורים".
"הוא רץ אליי בכאב גדול - בתקווה שאולי ישמע ממני משהו אחר - ואני הייתי חייב לאמת בעבורו את רוע הגזרה, כלומר לאשר לו את העובדה שהוא מפוטר. מה שנשאר מהמקרה העצוב הזה, ששניהם, שהיו יותר מחברים קרובים, לא מדברים עד היום, ואני ניהלתי, מתוך חוסר ברירה, את הסיטואציה הכאובה הכרוכה בליווי המפוטר מהרגע שבו הוא מקבל את ההודעה ועד לשלב שבו הוא עוזב סופית את החברה".
"אלו סצנות שהולכות איתי הרבה שנים", ממשיך כפתורי. "אבל מכיוון שהמחשבה שלי רציונלית, השלמתי באופן חד משמעי עם העובדה הכואבת ש'ברגע שהחברה במצב לא טוב מפטרים עובדים'. נקודה".
"האדם במנגנון של מפעל קפיטליסטי מהסוג הזה, הוא בורג קטן - והרבה פחות חשוב מהארגון", הוא אומר. "לכן היה קורה, לעתים קרובות, שגם חברי הנהלה היו נעלמים תוך יום. זה כמו ברוסיה הסטאליניסטית, שיום אחד הפנים של טרוצקי נמחקות מהתמונה הקבוצתית שבה הופיעו יחד עם סטאלין ולנין".
"ואז הגיע תורי. פתחתי את הדלת ויצאתי החוצה מהמשרד. הסתכלתי אחורה ונפרדתי מהעולם המוכר שבו הייתה לי'עמדה ברורה', 'מעמד מובהק', 'מקום בטוח בהיררכיה', 'משכורת בת חמש ספרות פלוס בונוסים שמנים, אופציות, מכונית צמודה, טיסות במחלקת ביזנס ברחבי העולם ומלונות חמישה כוכבים'.
"אך לצד כל אלה, אני חייב להיות הוגן ולספר, הייתה לי גם תחושת רווחה עצומה. אמרתי לעצמי, 'אני את הצומת הזה של גיל 50 מנצל כדי לעשות שינוי משמעותי בחיי. כדי לעבוד בעבודה יותר יצירתית, כדי לחיות חיים יותר משמעותיים'. רציתי לחזור להרגיש את החיים, לא רק להרוויח מהם כסף, הרבה כסף. האמת, הייתי מוכה, אבל אופטימי, וחסר מושג מינימלי לגבי מה שמחכה לי".
"ישבתי בבית עם עצמי וחשבתי,'מה בעצם אני רוצה מהחיים האלה'. והגעתי למסקנה שאני רוצה לעשות הפוך ממה שעשיתי עד עכשיו. ידעתי שאני רוצה שהעבודה הבאה שלי תיגע באנשים. שתהיה לה - אם מותר להתנסח ככה, בלי להישמע מתיימר - תרומה חברתית. שזה יעזור, שזה יהיה כרוך במגע אינטימי עם בני אדם. וכמו הבודהיסטים, שעוזבים את הכל בגיל 50 כדי לצאת ליער, אמרתי לעצמי: 'אני יוצא לעולם לעשות משהו בעל ערך'.
העזתי והגשתי את מועמדותי למכון מנדל, לתוכנית לימודים בת שנתיים שמכשירה אנשים בתחום המנהיגות החינוכית. למנדל ניגשים כמה מאות ומתקבלים פחות מ-20. והאמת, יותר משמחתי כשנודע לי שהתקבלתי, ועוד בגילי.
"העבודה בהיי-טק הצחיחה את נפשי. הפכה אותי למנוכר. השינוי, חשבתי לעצמי, יעיר אותי, ייתן לי להרגיש ויעשה לי רק טוב. ובינתיים, עד שהלימודים יתחילו, מצאתי את עצמי, פעם ראשונה בחיים, יושב בבית. נשוי 20 שנה עם שלוש בנות. אשתי, פסיכולוגית במקצועה, עבדה בבית. שניננו מצאנו את עצמנו אחד מול השני שעות ארוכות".
"פתאום היום היה אינסופי. היה זמן לעשות טסט שנתי, לקרוא ספרים, לתקן כל מיני דברים בבית, להשתזף במרפסת, לנסות להבין איך אני מתמודד עם המושג זמן, איך אני מול המחשבות שלי. כמעט 20 שנה חייתי בתקתוק שעון אינטנסיבי, ממשימה למשימה, בלי יכולת לעצור, לקחת נשימה. כמו צ'רלי צ'פלין בסרט 'זמנים מודרניים' מול הסרט הנע.
בחודש שבו פוטרתי סיימתי במסלול מנהלים בכירים תואר שני בפילוסופיה. ואולי זאת הסיבה שבגללה חזר והדהד אצלי המניפסט הקומוניסטי של קרל מרקס, שבו מדובר על ניצול עובדים כמרכיב מהותי בפילוסופיה הקפיטליסטית - שמסמנת כמטרה קדמה טכנולוגית מדהימה ורווחים, ויוצרת מצד שני מנגנון שמעוור את היכולת לראות בני אדם.
"העבודה בחברה מהסוג של אמדוקס לא סופרת את האדם. אני זוכר שקראתי ספרי מנהלים של רודולף ג'וליאני, מי שהיה ראש עיריית ניו יורק, שבו הוא מספר כי הוא בדרך כלל אינו הולך לחגיגות, אבל מקפיד לא להחמיץ שום לוויה שאליה הוא מחויב ללכת. לפני שלושה שבועות הלכתי לאזכרה של בת של מנהל בכיר, שיש לו 20 שנות ותק באמדוקס. הייתי היחיד מהחברה, ואני הרי כבר לא עובד שם".
"גם הפרידה שלי מאמדוקס, כמו של כל העובדים, הייתה בצורה של מכתב מנוסח בקור, עם שורה תחתונה מכאנית: 'אנחנו מודים לך על עבודתך'. כאילו, יאללה, נתנו לך תנאים מצוינים עכשיו תתנדף. זה מכאיב, שלא לומר מכעיס. במנגנון קפיטליסטי, שהאינטרס הוא מקסימום כסף גדול, רגשות ומגע אנושי לא באים בחשבון".
"אחרי 18 שנה חזרתי הביתה. הפגישה הכפויה עם בת זוגי והחיכוך היומיומי איתה חידדו את המחלוקות שידענו לדלג עליהן ולהסתיר אותן מעצמנו במשך כל השנים שבהן לא הייתי בבית. החיים יחד גרמו לעימותים אינסופיים. הקרע היה בלתי נמנע - והחלטנו על פרידה. הזמן שנפתח לפניי נתן לי את האפשרות לחשוב על החיים שלי, על מה אני רוצה מהם, ואיפה הגיע הזמן לשנות. בהסכמה מלאה עזבתי את הבית".
"לשמחתי פירות העבודה הממושכת באמדוקס - המשכורת, הבונוסים והאופציות - אפשרו לי לשכור דירה ולספוג את כל העלויות שקשורות בניהול שני משקי בית. אבל יחד עם זה, שבוע לפני תחילת הלימודים במכון מנדל הבנתי, בצורה חד משמעית, שאם אני רוצה להבטיח לאם ילדיי ולשלוש בנותיי אותה רמת חיים שלה הורגלו, אני לא יכול להרשות לעצמי להשקיע שנתיים בלימודים. שלא לדבר על לעבוד אחר כך במערכת החינוך, שלה הייתי מחויב אילו הייתי לומד במכון".
"שכר של מורה בכיר או אפילו של מנהל בכיר במערכת החינוך לא יספק את הסחורה. בחשבון פשוט, ואני מדבר על שני בתים, הרי מדובר בלפחות 2,000 שקל ארנונה לחודש, 2,000 שקל טלפונים ותקשורת, 5,000 שקל מזון, 1,500 דמי כיס, 1,500 שקל מורים וחוגים פרטיים והשלמות לבית ספר".
"וכל זה, לפני שהתחלנו לדבר על בגדים, תרבות, ריהוט, חופשות, נסיעות והחזקת רכבים. בקיצור, עם פחות מ-20 אלף שקל נטו לחודש אני לא אוכל להסתדר. ואין ספק, שהפרידה גרמה להוצאה נוספת של 15 אלף שקל לחודש בערך".
"הושבתי את עצמי לשיחה לא קלה, שבה העמדתי את עצמי מול העובדה שאני חייב לחזור לשוק העבודה. אין ברירה. עד כמה שזה יישמע סנטימנטלי, הרגשתי צורך להחזיר משהו לחברה - כי בכל השנים באמדוקס ידעתי שאני עובד בשביל רווחים של בעלי מניות ובכירים וללא שום תרומה חברתית משמעותית".
"עבדנו בשביל לעשות עוד ועוד כסף ענק לקבוצה מצומצמת של אנשים. והיה לי חשוב להרגיש שהצעד הבא שלי בחיים נוגע בבני אדם. ובמובן הזה, זה לא היה פשוט בשבילי לוותר על החלום של מאנדל. ויחד עם זה, מבחינתי זה בלתי אפשרי לעבוד במנגנון שהתפוקה שלו היא רק כסף".
"והתחלתי בשורה של עיסוקים חדשים: התנדבתי להיות חבר בהנהלת עמותת ידיד, יושב ראש הוועד בשכונה שבה אני מתגורר, שותף בגינה קהילתית שכונתית, מנטור (מאמן) למנהלים. והדבר הכי משמעותי: קיבלתי החלטה להכיר מקרוב את הבנות שלי, לייצר יחסים במובן האינטימי של המילה".
"היום, פעם בחודש אני הולך להירשם בלשכת העבודה. הם עשו שם פטנט מצוין, שלפיו אתה מניח את היד ואם אין בשבילך הצעות עבודה יוצא פתק עם ציור של בית, שמשמעותו, אתה יכול לחזור הביתה. אז אני חוזר הביתה ומקבל 7,500 שקל לחודש במשך חצי שנה".
"בגלל המפולת הכלכלית, החסכונות שצברתי הצטמקו עד דק והרזרבות שחשבתי שיהיו לי התכווצו, ומשאירות לי מעט מאוד זמן אוויר בלי עבודה. פניתי לכמה מקומות. נפגשתי עם כמה בכירים מחברות גדולות".
"כמה מהם אפילו לא טרחו לחזור עם תשובה שלילית בטלפון. עבדתי תקופה מסוימת עם קרן הון סיכון, שגם אותה המשבר חיסל. היום אני בבדיקה של פרויקט יזמי מעניין בתחום החקלאות. פרויקט שאני מאמין בו".
"במתחם הפלדה והזכוכית של אמדוקס מסתובב דימוי ש'החיים שם הם כלוב של זהב'. אני זוכר את עצמי עם ביל גייטס בפריז במלון הנרי החמישי, בחדר שמחירו 800 יורו ללילה - שבו בבוקר הקפה מוגש עם שמפניה, כלי כסף ומלצרים עם פפיונים מעומלנים".
"ויחד עם זה, באיחור של 20 שנה, אני אומר עם יד על הלב: 'החיים על האדמה, מול בני אדם, שאיתם אפשר לנהל יחסים במובן הרגשי והאנושי של המילה, הם הם החיים האמיתיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
