הלמ"ס מודה: "המדידה מעוותת - מגדילה את העוני ואת אי-השוויון"
בעקבות בדיקת מעריב עסקים מאשרים בלמ"ס: שינוי שיטת החישוב בשנות ה-80 גרם לניפוח מתמשך בחישוב העוני ואי-השוויון. במהלך השנים נופח הגידול באי-השוויון בשיעור של כ-40%. המשמעות: מספר העניים והפערים בחברה נמוכים מהנתונים המוכרים כיום
חוקרי ה-,OECD כמו גם גורמים אחרים שמשתמשים בנתונים, לא היו מודעים לשוני טכני, אך מהותי, המבדיל את נתוני הלמ"ס מהנתונים בשאר מדינות המערב. על פי מחקר שנערך בלמ"ס, השוני ניפח את הגידול באי-השוויון בישראל בכ-40% בדור האחרון, הגדיל את מספר העניים ועיוות את תמונת המציאות החברתית לרעה.
מאז שנות ה-,80 שבמהלכן שונה אופן עריכת סקר ההכנסות וההוצאות של הלמ"ס, מקבל הציבור בישראל תמונת מצב מדויקת פחות של המציאות החברתית המשתקפת. הדבר בא לידי ביטוי גם בדוחות ובמחקרים המתבססים על נתוני הלמ"ס, ובכלל זה דוח העוני של המוסד לביטוח לאומי, דוח ה-,OECD דוחות האו"ם ומחקרים של מכוני מחקר בלתי תלויים המוגשים לציבור ולמקבלי ההחלטות.
בשנות ה-50 של המאה הקודמת החלה הלמ"ס לערוך סקרי הכנסות והוצאות, כדי לספק תמונה טובה יותר של מצב החברה הישראלית הצעירה. הסקרים איפשרו, בין השאר, לקיים מחקרים מדויקים יותר על השוק הישראלי, לעמוד על השפעת פעולות מקרו-כלכליות של הממשלה ולקבוע את סל הצריכה שלפיו נקבעת האינפלציה.
הדוח, שנערך עד 1997 אחת לחמש שנים בערך ומאז נערך אחת לשנה, כלל וכולל עד היום הרבה מאוד עבודת רגליים. סוקרי הלשכה מגיעים לאלפי משקי בית הנבחרים באקראי (כיום למעלה מ-7,000),מראיינים את התושבים בנוגע להכנסותיהם, ומורים להם למלא שאלון ארוך המפרט את הרגלי הקנייה שלהם, את ההוצאות על בילוי, מזון, אורח חיים ודיור.
עד אמצע שנות ה-80 נהגו הסוקרים, כנהוג בעולם המפותח, לדרוש מהנסקרים לדווח על פרופיל הצריכה וההכנסה במהלך השנה שקדמה לסקר. בראשית שנות ה-80 השתוללה בישראל אינפלציה של מאות אחוזים בשנה, שהכפילה, שילשה ולעתים הכפילה פי ארבעה מחירים ומשכורות בתקופות של חודשים ולעתים אף שבועות.
סוקרי הלשכה ניצבו מול שוקת שבורה, בשעה שרבים התקשו להיזכר ולתת דיווח מדויק על ההכנסות וההוצאות שלהם שנה לאחור. בעקבות זאת בלשכה החליטו לקצץ את התקופה הנסקרת משנה לשלושה חודשים בלבד.
הסטטיסטיקאי הראשי שלמה יצחקי, שערך בעצמו את המחקר, מודה כי "ככל הנראה משפיע השינוי בצורה מהותית אפילו יותר על פערי ההכנסות ועל הנתונים הנוגעים לשיעור האנשים המרוויחים שכר נמוך". השינוי בשיטת המדידה בוצע רק בישראל, ולא אומץ על ידי אף מדינה בעולם המערבי.
"בצילום, ככל שהצמצם נפתח לפרק זמן ארוך יותר ומאפשר חשיפה ארוכה יותר, כך התמונה בהירה יותר ומטושטשת פחות", מסביר יצחקי. לדבריו, זה לא שונה בסטטיסטיקה, "ככל שהתקופה הנסקרת קצרה יותר, כך התמונה שמתקבלת מטושטשת יותר, והשונות - שמשמעותה אי-שוויון - גדולה יותר".
על רקע הבעייתיות שאותה זיהה, בשנת 2004 ערך יצחקי, עם יואל פינקל העובד גם הוא בלשכה, מחקר מיוחד שביקש לבדוק מהי השפעת השינוי שהתרחש בשנות ה-80 על רמות האי-שוויון. כפי שחשד יצחקי, תוצאות המחקר הצביעו
מדד ג'יני, הנע בין ערכים של 0 ל-,1 מודד אי-שוויון כאשר 1 הוא חוסר השוויון הקיצוני ביותר ו-0 הוא שוויון. לפני השינוי עמד המדד בישראל על .0.34 מאז עברה הכלכלה תהליכים של גלובליזציה ושל רפורמות שהובילו לצמיחה, לצד גידול באי-השוויון לערך של .0.392 בניכוי השינוי במדידה אמור המדד לעמוד על 0.377 - ועדיין מדובר בשיעור המותיר את ישראל אחת המדינות השוויוניות פחות בעולם.
המחקר של הלמ"ס חקר את מדד ג'יני כפי שהוא מחושב בישראל, ומצא סטייה של כ-40% בגידול שנרשם בו בדור האחרון. ב-OECD מחושב אי-השוויון בצורה מעט שונה, והציון של ישראל במדד ג’יני עומד על כ-.0.378 שינוי הציון בהתאם לתוצאות המחקר של הלמ"ס מעמיד את מדד ג'יני בישראל על .0.365 כתוצאה מכך ישראל עולה מהמקום ה-27 למקום ה-,26 ובעצם מחליפה מקומות עם פולין, שעוברת אותה בשיעור אי-השוויון.
יצחקי ופינקל בחנו אמנם את ההשפעה של אופן עריכת הסקר רק על מדד ג'יני, אך השינוי משפיע גם על שורה של פרמטרים, ובכללם מספר העניים בדוחות הביטוח הלאומי, הצפוי להצטמצם; צמצום במספר המשתכרים שכר המוגדר על ידי ה-OECD כנמוך (שני שלישים ומטה מההכנסה החציונית) וצמצום הפערים בשורה ארוכה של פרמטרים בתמונת המצב של המשפחה הישראלית.
למרות זאת, יצחקי סבור כי החזרת המצב לקדמותו איננה הדבר הרצוי ביותר. "ישנה משמעות כבדת משקל בכסף ובעבודה לשינוי כזה, כלומר הרחבת הסקר", הוא אומר. "בנוסף לכך יש כאן שינוי של בסיס החישוב, שהינו בעייתי, על שום החשיבות שבשמירה על רציפות הנתונים. אם ישאלו אותי אני אמליץ להשאיר את המצב כמו שהוא, אם כי אנחנו יכולים לבצע התאמות בנתונים שיסייעו לספק תמונה הקרובה יותר לסקר שנתי".
השינוי הקטן והלא מורגש שערכה הלמ"ס בסקר שלה, מול השפעות הרוחב העמוקות על הנתונים, מצביע לדעת רבים על הבעייתיות הקיימת בעצם הני־ סיון למדוד עוני. "צריך להבחין בין מדידה לבין מציאות", אומר פרופ' עומר מואב, ראש המועצה המייעצת לשר האוצר. "בכל צורה שבה נמדוד נגלה כי בישראל ישנן בעיות של אי-שוויון ועוני, אבל כיוון שהבעיות אמיתיות אין סיבה לנפח אותן באופן מלאכותי".
מואב מצביע על הבדלים נוספים הקיימים בין שיטת החישוב הנהוגה בארץ לזו הקיימת בחו"ל. לדבריו, המוסד לביטוח לאומי, המחבר את דוח העוני, משתמש במדד שקילות שונה מזה הנהוג באירופה. המדד בארץ יוצר יותר עוני מכפי שהיה נוצר במדד המקובל.
למרות זאת, לדברי מואב, אין בכך כדי להעיד כי מדד זה או אחר הוא נכון. "כל מדד של עוני ושקילות הוא 'לא נכון', ואיננו משקף את המציאות המורכבת", מסביר מואב. "אך עם ההצטרפות הקרבה ל-OECD אני חושב שכדאי לאמץ את הסטנדרטים המקובלים בעולם, בעיקר כדי שנוכל לדעת שההשוואה היא אמיתית."
נושא נוסף שמואב מציע לתת עליו את הדעת הוא ההבדלים בין החברה הישראלית לחברות אחרות במערב. "מדידת עוני כעוני יחסי היא מעט בעייתית, אבל יש בה היגיון כיוון שאנשים רואים את עצמם ביחס לאחרים", הוא אומר. "על־פי היגיון זה, תל אביבי חילוני וחרדי עם משפחה מרובת ילדים ממאה שערים לא צריכים לחלוק אותו מדד, כיוון שהם כלל אינם מהווים קבוצת ייחוס זה עבור זה. כך, בסקרים שנעשים בקרב החרדים נמצא שלמרות שעל פי דרכי מדידה קונבנציונליות למעלה ממחצית מהם נחשבים עניים, הרי שחרדים רבים כלל אינם תופסים את עצמם ככאלה. הם חיים במציאות אחרת".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם