לטובת העובדים: נשיא בית הדין לעבודה לשירותכם
אחד במאי - פרויקט מיוחד: הוא נשמע לעתים כמו יו"ר ההסתדרות, נמנע ככל האפשר מלעצור שביתות ולא פחד להשוות בין חברות כוח אדם לסוחרי נשים. אבל סטיב אדלר לא מתרגש כשטוענים שהוא נוטה לטובת העובדים, ואחרי 13 שנה על כס נשיא בית הדין הארצי לעבודה הוא מכריז: "אני בשיא העשייה"
"לפני 100 שנה", אומר אדלר בראיון בלעדי לעסקים שישי, "המצב היה רע מאוד, כי התנאים של העובדים בתעשייה היו נוראיים. מאז חל שיפור בתנאי עבודתם בגלל הייצוג של ארגוני העובדים. זה החל בחו"ל ובהמשך הגיע לארץ. אחר כך חלה שוב הרעה, משום שחלה ירידה גדולה בייצוג ארגוני העובדים".
אבל ההסתדרות בארץ חזקה מאוד ומשתפת פעולה עם התאחדות התעשיינים. מה עדיין מדאיג אותך?
"מדאיג אותי שהיום רק כשליש מהעובדים בארץ מאורגנים, כלומר מיוצגים על ידי ארגוני עובדים. בארצות הברית המצב גרוע יותר, שם רק כ-12% מהעובדים מאורגנים. התוצאה היא ששני שלישים מהעובדים בארץ לא נהנים מהגנה של ארגון עובדים. ההגנה היחידה שלהם היא האפשרות לפנות לבית הדין לעבודה, וזו בעיה. בין שני השלישים, יש עובדי היי טק, שנהנים מתנאים טובים ולא רואים את זה כבעיה; אבל יש גם עובדים חלשים שזקוקים להגנה".
מבחינה זו, אדלר היה חותם בשתי ידיים על הקריאה להתאגד באיגוד מקצועי שפרסם ביום חמישי האחרון במעריב יו"ר ההסתדרות, עופר עיני. בכל זאת, הוא משתדל להסתכל על חצי הכוס המלאה: "מצד אחד, קיומם של בית הדין וחוקי המגן והיותנו מדינת רווחה מביאים לכך שמצב העובדים והמנהלים הוא בסדר. אפילו המשבר הכלכלי לא הביא לפיטורים סיטוניים כמו שהיו בארצות הברית".
"אבל", הוא מוסיף, "החלק הבעייתי הוא שיש קבוצות עובדים חלשות עם בעיות קשות, כמו חלק מעובדי חברות כוח האדם והעובדים הזרים, שצריכים הגנה מיוחדת של המדינה כדי להשיג את זכויותיהם. זה אחד מתפקידינו - להבטיח שלא מנצלים אותם".
אדלר (69) נולד בארצות הברית, שם רכש את השכלתו המשפטית. הוא עלה ארצה בגיל 27, אחרי ששימש כאחראי ליחסי העבודה מטעם הממשל הפדרלי. אחרי כמה שנים שעבד כאן כעו"ד, ב-1975 מונה לשופט בבית הדין האזורי לעבודה ובמשך השנים התקדם עד לתפקידו הנוכחי. הוא מאמין גדול ביישוב מחלוקות סביב שולחן המשא ומתן, ובמשך השנים הפך למפשר הלאומי.
אם על קודמו בתפקיד, השופט מנחם גולדברג ז"ל, נהגו לומר שפסיקותיו נוטות לטובת המעבידים - הרי שעל אדלר מקובל לומר שהוא ביצע פניית פרסה. לא אם תשאלו אותו, כמובן. "אנחנו פוסקים לפי העובדות והחוק. אנחנו לא לטובת העובדים ולא לטובת המעסיקים, אלא לטובת העניין", הוא מצהיר, "כבית דין של מומחים, אנו מבינים את בעיות שני הצדדים ומתחשבים בשניהם. לכן גם נציגי הציבור באים משני הסקטורים".
אדלר סבור שזיהויו של גולדברג עם המעסיקים נבע מכך שייצג אותם כעו"ד בטרם מונה לשופט. "גולדברג פסק לגוף העניין ולא לטובת המעסיקים. למשל, בפסק דין 'מפעלי תחנות' הוא הורה להשיב עובדים שפוטרו בגלל השתתפות בשביתה והתארגנות. גם אני פוסק לגוף העניין, אבל אני יודע שזה לא ישכנע את כולם. בגלל הרקע שלי בארגוני עובדים, טוענים שאני תומך בעובדים. זה לא נכון, אני נייטרלי. המעסיקים שמכירים אותי יודעים שגם אני וגם השופטים מבינים אותם ופוסקים לגוף העניין".
בין היתר מתכוון אדלר לעו"ד אוריאל לין, נשיא איגוד לשכות המסחר, שב-2003 פתח במסע ציבורי לביטול בתי הדין לעבודה ובהמשך כיהן כנציג ציבור בבית הדין. אחרי פעילותו של אדלר בגלי השביתות הגדולים, הודה לין שבית הדין הבהיר כי זכות השביתה אינה מוחלטת, תוך שהוא מכניס בה איזונים.
התחום המרכזי שבגינו ספג אדלר ביקורת הוא האקטיביזם חסר התקדים שנוקט בית הדין בראשותו. אמנם גם שני נשיאי בית הדין שקדמו לו נהגו לזמן ללשכתם את פרקליטי הצדדים בסכסוך הקיבוצי, אבל אדלר הלך רחוק הרבה יותר ולא היסס לזמן את שרי האוצר, הפנים והחינוך, את ראשי המשק ואת יו"ר ההסתדרות ונציגי המעבידים.
עם זאת, גם מתנגדיו מודים שמעורבותו תרמה להרגעת המשק, שסבל מגלי השביתות. עורכי דין מספרים שעוד כשהיה שופט בבית הדין האזורי, נהג אדלר לנסות לפשר בין הצדדים המתדיינים, ורק כשנתקל בדרך ללא מוצא הכריע בפסק דין.
"קח לדוגמה את המגה שביתות - השביתה בנמלים והשביתה ברשויות המקומיות", מסביר אדלר, "95% מהמסחר של ישראל
"הזמנו באותו ערב את כל ראשי המשק - האוצר, ההסתדרות והתמ"ת - שמענו את הדיון והיתה אפשרות לנהוג ככל בית משפט אחר ולתת פסק דין לכאן או לכאן. אבל זה לא היה פותר את הסכסוך האמיתי בין המדינה להסתדרות. זה גם יכול היה להיות אסון, כי הפגיעה במשק וגם בעובדים היה נוראית. לא היה גוף אחר שהיה מסוגל ליישב בסכסוך, כי כשמגיעים אלינו זה אומר שכבר עברו אצל הפוליטיקאים בכנסת. לכן לקחנו על עצמנו תפקיד נוסף של מגשר. לפעמים פירושו לשבת במשך חודשים, בכל שבוע שבועיים, כדי לקדם את המשא ומתן".
בדרך דומה פעל אדלר כשעובדי הרשויות המקומיות, המשתכרים שכר נמוך, לא קיבלו את שכרם. "ראינו שמצד אחד אין לרשויות כסף, ומנגד הסיבה לאי התשלום היתה כזו שאין לה פתרון פשוט", הוא משחזר. אדלר פשוט החליט להתיש אותם: "ישבנו בכל שבועיים עם משרדי הפנים והאוצר ועם ההסתדרות והרשויות כדי לעזור להם להגיע להסכם. בסוף הם הגיעו להסדר שאיפשר להם לשלם".
אם תחילה התנגד האוצר למעורבות הלא שגרתית של אדלר, והבקשות להתערבות בית הדין הופנו רק מארגוני המעסיקים, הרי ש"בסופו של דבר בכל המקרים הללו זה בא אפילו מהאוצר, ממשרדי הממשלה ומההסתדרות, כי לא היה מי שיעזור להם. הם הבינו את חשיבות בית הדין ככלי ליישוב סכסוכים וראו שזה עובד".
זו גישה חסרת תקדים בקנה מידה עולמי.
"נכון שזה אקטיביזם חדשני מאוד, אבל היינו צריכים לקבל על עצמנו את התפקיד החדש הזה. תפקידנו לא מתמצה במתן פסקי דין: הצירוף בין האפשרות לתת צווים ופסקי דין לבין האפשרות לגשר הוא הכוח המיוחד שלנו. אנחנו נחשבים לאחד מבתי הדין המתפתחים והמתקדמים בעולם".
בהתחשב בכך שאדלר נשמע לעתים כמו יו"ר ההסתדרות, ואחד העקרונות שלו הוא שיש להימנע ככל האפשר מהוצאת צווי מניעה נגד שביתות - לא פלא שבית הדין מואשם בנטייה לטובת העובדים. "הימנעות מצווי מניעה היתה גישת הפסיקה מאז הוקם בית הדין, אפילו בתקופת הנשיא גולדברג", הוא מתגונן, "אני מעדיף שבית הדין יחזיר את הצדדים למשא ומתן, כי צו המניעה עצמו לא פותר את הבעיות ואינו אפקטיבי אם אינו כופה עליהם הידברות".
עם זאת, מדגיש אדלר, ניתנו צווי מניעה במקרים של שירותים חיוניים כמו חשמל ונמלים, "אבל תמיד זה בא במקביל להוראה להמשיך במשא ומתן. נתנו צו מניעה בשביתת המורים, אבל רק אחרי חודשיים של שביתה, וקבענו שהצו ייכנס לתוקף רק כעבור שבוע ושבאותו שבוע ינהלו משא ומתן. וראו זה פלא, הצדדים הגיעו להסכם רבע שעה לפני שהצו נכנס לתוקף. אחד מראשי המשק אמר לי אז שזה גאוני. היום כבר פחות חשוב אם אתה מוציא צו או לא - חשוב יותר שתכניס את הצדדים לסד זמנים שבו עליהם להגיע להסכם".
האקטיביזם שלך מתבטא גם בפסיקות של בית הדין, ואפילו חלק מהשופטים ונציגי הציבור מתנגדים לכך.
"המשק מתפתח בצורה בלתי רגילה. אנחנו חלק מהמשק העולמי, אבל חלק פעיל מאוד. התמורות הן אדירות: הכל בארץ קורה מהר, ונוצרות בעיות חדשות - גם לעובדים וגם למנהלים. 'אדלר' בגרמנית זה נשר. אם הנשר לא עף, הוא ייפול. לכן צריך תמיד להתקדם, אי אפשר לעמוד במקום. אמונתי היא שכאשר סכסוך מגיע לפתחנו, אי אפשר לא להגיב; צריך להתמודד עם הבעיות החדשות ולמצוא את הפתרון המתאים למשק המודרני.
"רוב השופטים תומכים באג'נדה הזו. תמיד יש דעת מיעוט, כי בבית הדין יש מגוון דעות, אבל רוב השופטים הלכו איתי. כמעט לא היו מקרים שבהם נותרתי במיעוט. נציגי הציבור, שהם המדד העיקרי כי הם באים מהשטח, תומכים מאוד בגישה כי הם יודעים שצריך להתאים את הפסיקה למציאות כדי שאפשר יהיה לחיות לפי החוק וליישם אותו בשטח".
עוד סממן לפעילותו הלא שגרתית של אדלר מתבטא בביקור שנתי שעורכים השופטים במפעלים שונים. למשל, השופטים ביקרו כבר פעמיים במפעל אסם ונפגשו עם הבעלים דן פרופר, שמכהן כיום כנציג ציבור בבית הדין הארצי, ועם נציגי העובדים וההסתדרות. "אנחנו מבקרים במפעלים פעם בשנה ונפגשים עם המנהלים ונציגי העובדים, כדי להכיר את בעיותיהם מקרוב ולדעת מה מצבם".
מדוע אינכם מבקרים בחברות היי טק?
"פעם ביקרתי במפעל היי טק. כולם יושבים ליד מחשבים, אז אין מה לבקר", הוא משיב בצחוק, "אין לנו הרבה תיקים הנוגעים לחברות היי טק; יש בעיקר תביעות הנוגעות לאופציות. הבעיה היא שקשה מאוד לדעת איך ללמוד על הנושא ועם מי לדבר, לכן אני בעיקר קורא על התחום ונפגש עם אנשי אקדמיה ועורכי דין שעוסקים בהיי טק. בנוסף, הזמנו אלינו כמה מנהלים בכירים של חברות היי טק, כמו מנכ"ל פרטנר. בהחלט ייתכן שנבקר גם בהן".
ואם מדברים על מנהלים, לאדלר יש ביקורת על רמתם: "יש במשק הרבה מנהלים שאינם טובים מספיק. יש לנו רעיונות מצוינים בישראל, אבל אחת הבעיות הגדולות היא הביצוע. רמת המנהלים טובה, אבל חייבים להתאים אותה לרמת המנהלים בארצות הברית ובסין. נכון שבמפעלים כמו טבע וכי"ל יש מנהלים טובים, אבל זה לא מספיק. ההשקעה צריכה להיות בחינוך וברמת הניהול. יש חשיבות רבה לחינוך של המנהלים ולקיומם של בתי ספר מקצועיים, בתי ספר להנדסאים וכדומה".
אדלר מתכוון בעיקר למנהלים בדרג הביניים: "זו הקבוצה הגדולה של המנהלים, והם המובילים את החברות ואת שירות המדינה. החברות הגדולות שמשלמות כמו שצריך לוקחות כמנהלים אנשים בעלי פוטנציאל קידום - כאלה שלמדו תואר שני או שלישי בחו"ל. כשמחלקים את התקציב, צריך לשים דגש על החינוך. מדברים עליו כל הזמן, אבל אנחנו רחוקים מלעשות את זה. ולא רק החינוך של המנהלים, אלא החינוך באופן כללי".אתה תומך בהגבלת שכר המנהלים הבכירים בחברות הציבוריות?
"המנהלים הבכירים הם קבוצה קטנה. אני לא רוצה להתבטא בנושא, אבל אם היו ממנים אותי ליו"ר הוועדה שתעסוק בשכר הבכירים, יש לי פתרון לזה".
מה הפתרון לדעתך?
כאמור אני מעדיף לא להתבטא בנושא.
באת מארצות הברית, שם אין בכלל בתי דין לעבודה. למה צריך אותם?
"בארצות הברית אין בתי דין לעבודה בגלל המסורת. זו מדינה קפיטליסטית, שבה לעובדים קשה מאוד להשיג את זכויותיהם. אין להם נגישות לבתי משפט, והעלות גבוהה מאוד. גם אין להם חוקי מגן כמו בארץ, למשל לגבי חופשה שנתית, פיצויי פיטורים, פנסיה וביטוח לאומי. עכשיו אולי יהיה להם ביטוח בריאות. אנחנו יותר מדינת רווחה - ואילו שם כל אחד צריך לדאוג לעצמו".
"אני מלמד מדי פעם באוניברסיטת קורנל שבניו יורק, שם מצויה הפקולטה הטובה בעולם ליחסי עבודה. באחד השיעורים סיפרתי לסטודנטים כמה שמערכת הבריאות הממלכתית שלנו טובה וכל אחד יכול לקבל טיפול רפואי בסיסי. אחרי שעה ורבע כמעט כל הסטודנטים אמרו שהם לא רוצים לעזור למישהו אחר ולממן לו את הטיפול הרפואי. 'אנחנו רוצים לדאוג רק לעצמנו', הם טענו. הגישה שם אחרת לגמרי".
הנשיא אדלר היה שמח לו חוקי המגן היו מותאמים לעידן המודרני. חוק שעות עבודה ומנוחה, למשל, אינו מתאים לתקופה שבה רבים עובדים מהבית או ששעות עבודתם גמישות. בחוק פיצויי פיטורים קיים אבסורד, שלפיו עובד גרוע שמפוטר זכאי לפיצוי - בשעה שעובד טוב שמתפטר מיוזמתו אינו זכאי לו.
"חלק גדול מחוקי המגן הם משנות ה-50 וה-60 ויש להתאימם לתמורות שחלו במשק", אומר אדלר, "ההתאמה יכולה להיעשות באמצעות הסכמים קיבוציים, בתיקוני חקיקה או בפסיקת בית הדין. כשחסרה פעילות באחד המסלולים, המסלולים האחרים צריכים להשלים זאת. לכן בתקופה שבה אין הרבה הסכמים קיבוציים ותיקוני חקיקה, בית הדין נדרש לפעול - ואז קמים וזועקים שאנחנו אקטיביסטים".
שיפור נוסף שאדלר מדבר עליו נוגע להגברת האכיפה של חוקי המגן מצד משרד התמ"ת: "בהחלט מרגישים שיפור, אבל אף פעם אין אכיפה מספקת - ולא אוסיף".
אחד התחומים שהורחב משמעותית הודות לפסיקת בית הדין הוא זכות השימוע לעובד, שבמקור נקבעה במגזר הציבורי אך הועתקה גם למגזר הפרטי. "השימוע הוא עיקרון שנקבע בספר בראשית", הוא מסביר, "האישה נתנה את התפוח לאדם, בא אלוהים ולא הטיל מיד את העונש. הוא קודם ערך שימוע ושאל מי אכל את התפוח. לפני שמחליטים על גורלו של עובד, צריך לשמוע אותו. זה לא צריך להפחיד את המעסיקים או את בעלי ההון. בעיניי, השימוע הוא גם כלי ניהולי שימושי מאוד והוגן: המנהל יכול לעשות טעות בולטת, שהוא יצטער עליה אם לא ישמע את העובד לפני שהוא מחליט".
ב-2004 חולל אדלר סערה כשאמר כי "יש אנשים שסוחרים בנשים למטרות זנות, ויש חברות כוח אדם שמנצלות את העובדים". האמירה נועדה בשעתו לזעזע וליצור סערה שתביא לשינוי המצב - והיום הוא כבר לא חוזר עליה. "היתה סיבה שאמרתי אז את הדברים", הוא מגלה. ובכל זאת, גם כיום לא מעט תביעות עוסקות בבעיות שחוזרות על עצמן: אי תשלום שכר מינימום, אי הפרשה לפנסיה ועוד, אך הן קיימות בעיקר בחברות הקטנות יותר".
"לפני חודשים אחדים פרסם בית הדין פסיקה תקדימית בנוגע להתארגנות העובדים במפעל אקרשטיין, שעוררה טענות שבית הדין תומך יותר מדי בהסתדרות על חשבון ארגוני עובדים קטנים יותר. אדלר דווקא מרוצה: "בפסק הדין קבענו עקרונות הנוגעים לבעיה הכללית של הגדרת יחידת מיקוח. העקרונות לא מעניקים עדיפות לארגון עובדים אחד על חשבון השני, אלא דווקא שוויון הזדמנויות לכל ארגוני העובדים. זו היתה רק יד המקרה שההסתדרות גברה שם על 'כוח לעובדים'. הרעיון היה לקבוע כללי משחק הוגנים".
בשנים האחרונות פיתח בית הדין, בעיקר בהובלת השופטת ורדה וירט-ליבנה, את נושא ההטרדה המינית בעבודה. גם כאן משתדל אדלר לראות את חצי הכוס המלאה. לדבריו, "כשהחוק נכנס לתוקף היו סקפטיים מאוד, כי הגבר הישראלי והמנהל הישראלי הטיפוסי נחשבים שוביניסטים. בהתחלה לא לקחו את החוק ברצינות, אבל אחרי כמה פסיקות שלנו שקיבלו תהודה, חל שיפור גדול. הסיבה אינה אלטרואיזם - זה לא שפתאום הגבר השתנה לגמרי, אלא החברות והמנהלים באופן אישי פשוט חוששים מתביעות כספיות". אדלר מדגיש שמדובר במגמת שיפור, "אבל תופעת ההטרדות בעבודה עדיין לא פסקה".
האם ההגנה שלכם על נשים עובדות לא מוגזמת ותביא לכך שמעבידים יעדיפו לא להעסיק נשים?
"יש מחיר לשוויון במקום העבודה. ברור שהמעביד והחברה משלמים מחיר מסוים כשאישה יוצאת לחופשת לידה למשל, אבל המחיר מוצדק כי הוא מביא להשתתפות מחצית מהאוכלוסייה בשוק העבודה. באותה מידה יש מחיר לכך שגבר יוצא למילואים; יש מחיר גם להעסקת אדם בעל מוגבלות".
ההשתתפות הרחבה במעגל העבודה ומניעת ההיפלטות ממנו חשובות לאדלר מאוד, והוא מבקש לייבא תזה חדשנית מגרמניה: "בישראל, בארצות הברית ובאירופה יש ביטוח מפני פגיעות בעבודה. הדגש הוא על כך שהנפגע מקבל פיצוי מביטוח לאומי. בגרמניה הרעיון אחר: התקציבים מושקעים במניעת פגיעות בעבודה ובשיקום העובד, ורק אם לא הצליחו להחזירו לעבודה הוא מפוצה.
"זה הבדל עצום: במקום להגיד 'ניתן לו פיצוי ושיישב בבית', צריך להתאים את חוקי העבודה והביטוח הלאומי לעיקרון של הכנסת אנשים למעגל העבודה, מניעת תאונות ושיקום נפגעים, כדי להשאירם בשוק העבודה".
בפברואר יפרוש אדלר מכס השיפוט, ולמרות זאת הוא מצהיר: "אני בשיא העשייה". הוא ממשיך לפעול להקטנת העומס והסחבת בבתי הדין ("חל שיפור ניכר, המצב אינו גרוע כבעבר"), מתגאה בכך שרק 2% מהתלונות המוצדקות על שופטים נגעו לשופטי בתי הדין לעבודה ופועל להרחבת תוכנית הגישור, שתביא לכך שרק התיקים הקשים יגיעו לשופטים.
עד לפרישתו הוא יכריע לפחות בעוד שני נושאים חשובים: הלגיטימיות של פיטורי עובדים בחברות כוח אדם סמוך לתום 9 חודשי העסקתם, כדי למנוע את קליטתם אצל המעביד; והשאלה מתי מותר למעביד להיכנס לתא הדואר האלקטרוני של עובדיו. הוא קצת מצר על כך שטרם הצליח להביא לקביעת מנגנון ליישוב סכסוכים בהסכמה גם במגזר הציבורי.
אדלר עדיין לא החליט מה יעשה אחרי שיפרוש: "המחשבה העיקרית שלי היא על המשפחה", הוא אומר ומסכם, "אני טיפוס שמרוצה מהחיים".
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם