שלי ונוחי היקרים: כללי המשחק השתנו
מכתב לא ממש אישי לשלי יחימוביץ' ונוחי דנקנר, שני האנשים שניהלו השבוע את הקרב האחרון במלחמה על מיצובו של הטייקון הישראלי והאינטרס הציבורי
כן, קצת מוזר לכתוב לשניכם ביחד, בפנייה אחת (שלי, את קודם, מטעמי נימוס כמובן), אבל שניכם גם יחד, כמעט באותה מידה, אחראים למיצובו של הטייקון הישראלי. חברים יקרים, יש לי אותה בשורה עבור שניכם: כללי המשחק השתנו. בעולם הדינמי, המפותל והמסובך שלנו כללי המשחק משתנים בזריזות.
אתה, נוחי, שידעת כי אין כמו עיסקה פיננסית טובה שבה קונים בזול ומוכרים ביוקר, מבין היום שגם פרמיה של 60% על מחיר המניה לא מספיקה. ואת, שלי - שלמדת ברדיו, בטלוויזיה ועכשיו גם בכנסת שאין כמו תחדישי לשון לתפוס כותרות במוסף כלכלי זה או אחר - מגלה שלא תמיד צירופי מילים כאלה תואמים את האינטרס הציבורי. הציבור רוצה יותר גם ממך, שלי, וגם ממך, נוחי.
זה התחיל הרבה לפני שחשבתם שתיפגשו בוועדות הכנסת בעימותים ישירים או באמצעות שליחים. אי-שם בסוף שנות ה-80 ובתחילת שנות ה-90 - כשאתה, נוחי, עוד היית עסוק במשרד עורכי הדין שלך, ואת, שלי, בנית את המותג "הכל דיבורים" - הסתיים הקרב בין שתי תפיסות עולם.
קריסתה ברעש גדול של ברית המועצות, התמוטטות הקומוניזם גם בשאר מדינות מזרח אירופה והאצת הגלובליזציה בשנות ה-90 זירזו את תהליכי העושר בעולם. התהליכים הללו לא דילגו גם עלינו. כאן החלו ההפרטות המוגברות, שהובילו לחילופי משמרות בצמרת ההון הישראלי.
אתה, נוחי, התנתקת מממלכת הדנקנרים שהיתה בשליטת דודך, שמואל, והתחלת בבניית אימפריה משלך. ואת, שלי, לא נותרת מאחור: החלפת את המיקרופון הקשיש של קול ישראל במצלמות הדיגיטליות של חדשות 2 והצלפת ביתר שאת, בעיקר בפוליטיקאים וקצת באנשי עסקים (עוד לא קראו להם טייקונים בשנות ה-90).
הצמיחה הטכנולוגית, התחכום הפיננסי והתנפחות המחירים הפכו את העשירים לעשירים יותר - ויצרו אצל רבים אחרים תחושה, רק תחושה, שרמת חייהם עולה. גם אתם המשכתם לרוץ. אתה השתלטת על הקונצרן המנומנם של הרקנאטים, אי.די.בי, ואת לא חיכית הרבה ורצת לכנסת תחת מפלגת העבודה עם אג'נדה חברתית חזקה.
המשבר הכלכלי בעולם הביא איתו רוח גדולה, שיש מי שיכנה אותה חברתית, אבל היא החלה דווקא כסתם רוח אנטי-חזירית, נקרא לה, נגד מנהלים אמריקאים רבים שגזרו לעצמם בונוסים אינסופיים - והותירו הרבה יותר אמריקאים חסרי בית וחסרי כל. זו הרוח שהעלתה לנשיאות ארצות הברית את ברק אובמה והוקיעה את המנהלים החמדנים (אך לא ממש הענישה אותם); זו הרוח שהוציאה לרחובות רבבות באירופה, והמשבים האחרונים שלה נשאו גם את ההפגנות בצרפת נגד העלאת גיל הפנסיה מ-60 ל-62.
אצלנו התמקדה הסערה הזו בטיפול בטייקונים. בין הראשונים והבולט שבהם היה לב לבייב, שנאלץ להכיר כמה כללי משחק חדשים: 1. בניגוד לכלל הידוע, לא תמיד חובות גדולים הם בעיה של הבנק בלבד; 2. איגרות חוב צריך לשלם גם אם אתה נחשב לאיש העשיר בישראל; ו-3. אסיפת בעלי אג"ח עלולה להפוך לאירוע די משפיל.
אבל לבייב לא היה הראשון: עד היום, כמעט עשור אחרי, שרי אריסון מתקשה להיפרד מזיכרונות הפיטורים ההמוניים בבנק הפועלים; משפחת עופר עדיין לא מחתה את כתמי שיטת השקשוקה; יצחק תשובה מבין כנראה שתמלוגי הגז יעלו לו יותר; ואפילו אילן בן-דב, חברך נוחי, קיבל שיעור זריז מה קורה למי שמנסה להתייעל רגע אחרי קניית חברה.
כמעט בכולם טיפלת, שלי - פעם ברדיו, פעם בטלוויזיה ובשנים האחרונות מהכנסת. לא נעים להודות, אבל עם כל הכבוד למקצוע שלנו, גילית שההשפעה מהפרלמנט הישראלי הרבה יותר חזקה.
עד לאחרונה, נוחי, יצאת בזול, וזה לא מקרי: לקח לך הרבה זמן ולא פחות כסף לטפח את תדמית האביר עמוק הכיסים ורחב הלב. באינטואיציות תקשורתיות חזקות מאוד אתה יודע מתי להיות בפרונט ומתי לשלוח לחזית את מנהליך; מהו התזמון הנכון לדווח על התרומות שלך לפריפריה, ואם הגיע הזמן לספר על עיסקה מוצלחת בשוויץ או לשחרר משפט על שכר מנהליך.
את משבר שכר הבכירים צלחת בשלום - אבל בקרב הקולני על הריכוזיות חטפת פגיעה קשה בשריון. יותר מתשובה, יותר ממשפחת עופר ואפילו יותר משרי אריסון, עסקיך קרובים לכיסנו הפרטי. אנחנו מבקרים בסופר שלך, מדברים בסלולרי שלך, בונים את בתינו מהמלט שלך ובסוף גם מעצבים אותו ברשת שלך.
הקרב על הריכוזיות היה מיותר. צמצום הריכוזיות בישראל אינו עומד בראש סדר העדיפויות של המשק, אבל הוא לימד אותך שיעור: האינטרס הציבורי כאן כדי להישאר. חפש תמיד את האינטרס הציבורי, היה שקוף מולו ותן לו מענה. כי אם אתה לא תעשה זאת, יעשו זאת הח"כים, התקשורת או הרגולטורים.
פרשת המכירה של מכתשים אגן מצאה אותך, שלי, לכאורה ביתרון גדול: הוועדות הכלכליות בכנסת הן זירת הקרב הביתית שלך. נוחי יכול לשלוח לשם את טובי מנהליו, אבל אף לא אחד מהם מצויד בתחמושת שלך. לא עמי אראל ולא ארז ויגודמן, מבכירי המנהלים בישראל - איש מהם לא ידע לבחור את צמד המילים המדויק לכותרת של
הפעם התבלבלת. ניקבת את הכרטיסייה שלך ניקוב אחד יותר מדי. אולי הגעת לדיון על מכירת מכתשים זחוחה, אולי שיכורת ניצחונות. תפקידו של בעל ההון אינו לדאוג למקומות עבודה - זהו תפקידה של המדינה. הוא צריך לדאוג לאינטרס של החברה ומשקיעיה. במקרה הזה, "האינטרס הציבורי" הוא מושג הפכפך. את יכולה להילחם על מקומות העבודה של מספר עובדים - אבל את עלולה לפגוע באלפים רבים שמשקיעים את קופות הגמל ואת הפנסיות שלהם במכתשים.
התחושה היא שגם במקרה הזה לא רק את, אלא רבים מאיתנו, חצו את הגבול שבין הרצון להגן על חסרי המגן הכלכלי לבין שנאת העשירים והמצליחים. הטרנד הזה, שנולד עם פרוץ המשבר הכלכלי ב-2008, כך נדמה, הולך ומסתיים - ומבשר שכללי המשחק משתנים גם עבורך.
הסתכלי מה קורה בעולם: הרוק-סטאר שכבש את הבית הלבן, ברק אובמה, מיואש מהכלכלה האמריקאית - והאמריקאים מיואשים ממנו לא פחות. החזון המרשים להפוך את אמריקה למקום יותר טוב לאמריקאים התחלף בחזון קטן הרבה יותר: לעשות סדר בבלגן שנוצר בעקבות המשבר. לצורך כך הוא זקוק ליזמים, לאנשי העסקים ולטייקונים לא פחות משהם זקוקים לו.
גם הצרפתים הבינו שאין מנוס מהעלאת גיל הפרישה. בעולם שתוחלת החיים שלו עולה ועולה, 60 הוא לא באמת גיל שאנשים צריכים לצאת בו לפנסיה, גם אם ממש לא בא להם לצאת לעבודה בבוקר. וגם אצלנו הוכיח השבוע הזה - ובעיקר הקרב שלך בכנסת על מכירת מכתשים אגן - כי האינטרס הציבורי והאינטרס של בעל ההון לא בהכרח עומדים בסתירה. הירי האוטומטי שלך בבעלי ההון לוקח גם אותנו וגם אותך למקום מסוכן שאיש אינו רוצה להיות בו, אפילו לא את.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם