הדלק של המאבק
בסוף זה היה הקש ששבר את גב הגמל. הציבור הישראלי מסוגל לבלוע כמעט הכל - התייקרויות של מים, חשמל, לחם, משכנתא, רק אל תגעו לנו באוטו. נשארנו מחוברים בנשמה למכונית שלנו ומי שמתעסק עם הדלק של החיים שלנו - מסתבך בגדול. עוד זווית למרי האזרחי גירסת 2011 שישראל עוברת
קחו מאתנו הכל - נפחו את מחיר הלחם, שגעו אותנו עם המים, יקרו לנו את המשכנתא, אבל אל תתעסקו לנו עם האוטו. לא ברור למה, אבל במהלך השנים הפכה המכונית שלנו לסמל הסטטוס שנקשרנו אליו בכל נימי נפשנו.
למרות שהפסקנו לשטוף אותה עם דלי ביום שישי בצהריים ועברנו למכוני שטיפה; והפסקנו לחפש אותה מיד ראשונה מרופא ועברנו ל-0 ק"מ מליסינג - נשארנו מחוברים בנשמה למכונית שלנו. ומי שמתעסק עם הדלק של החיים שלנו - מסתבך בגדול.
אם תרצו, זו עוד זווית למרי האזרחי גירסת 2011 שישראל עוברת בימים אלה בעקבות עליות המחירים. פתאום מחיר הדלק האסטרונומי מתחבר ללחם היקר, שממתמזג עם מחיר המים המזנק שנושק לדירה שחלמנו לקנות ומתרחקת מאיתנו.
בסוף זה היה הקש ששבר את גב הגמל. מחיר הדלק, והוא גם באמת הכי פחות מוצדק. מחירי המזון עולים בכל העולם - בגלל התייקרות חומרי הגלם, שינויי
הזינוק במחירי הדיור נובע ממחדל מתמשך בהתנהלות הממשלה, ונדמה שכך גם בנושא המים. כאן האחריות נופלת לא פחות על כתפי הרשויות המקומיות.עם מחדלים מתמשכים נראה שלמדנו להתמודד, אבל בנושא הדלק קשה להשתחרר מהתחושה שפשוט עובדים עלינו. שטייניץ ונתניהו מסתתרים מאחורי עליית מחיר הנפט בעולם, אבל חלק משמעותי מהתייקרות הדלק נובע מייקור המסים העקיפים.
נכון, בסוף כל עליות המחירים הללו מגיעות לכיס שלנו, אבל מי שדואג לחבר את כולן ביחד לא עושה זאת תמיד מתוך אינטרס ציבורי מובהק, שלא לומר מתום לב. נדירות הפעמים שכל כך הרבה אינטרסים שונים ומנוגדים מתלכדים לכדי מאבק אחד. זוהי שעת הזאבים. כולם נוהרים לכיוון אחד, משמיעים את אותה יללה ורצים אל אותה מטרה.
איך שלא מסתכלים על זה, ראש הממשלה הוא האחראי למצב שנוצר. הוא נהנה אולי להסתתר בימים אלה מאחורי מעטה עשן בדמותו של יובל שטייניץ. וגם הבוקר זה יהיה מאוד נוח לפגישה עם עיני, בוחבוט, ברוש ושטייניץ. יש טובים ויש רע, אבל אין לביבי מה לבוא בטענות לשר האוצר שלו - הוא יכול להלין רק על עצמו.
מאז 2003 מנהל נתניהו, אז שר האוצר, מדיניות של הפחתת מס - הכנסה ומס חברות. הוא מנהל את הקרב הזה לאורך שנים ומוכן לשלם מחירים כבדים על כך. ליתר דיוק, אנחנו משלמים את המחיר. בשלבים הראשונים המטרה היתה ראויה, אבל ככל שחלף הזמן הפך האמצעי (הורדת המסים הישירים) למטרה (גידול בצמיחה).
לכל הפחתת מסים יש מחיר. בעבר מימן זאת נתניהו באמצעות העלאת תקרת הביטוח הלאומי (בפועל יצר יצור כילאיים שלא באמת הוריד לנו את מס ההכנסה). במשבר הכלכלי האחרון העלתה הממשלה את המע"מ ב-1.5%, אבל בתום המשבר, כשנקראה ממשלתו של ביבי להוריד את המע"מ, היא הורידה רק בחצי אחוז.
למה? כדי להמשיך ולממן את הפחתת מס ההכנסה ומס החברות. גם פקידי האוצר וגם נגיד בנק ישראל הביעו את התנגדותם להמשך הפחתת המסים, שמהם נהנים יותר העשירונים העליונים. המחיר האחרון שאנחנו משלמים על התוכנית הזו של ביבי היא עליית המסים העקיפים, בהם, למשל, מס הבלו שייקר לנו משמעותית את הדלק.
ריח הבחירות נישא באוויר. הח"כים של הליכוד בטוחים, שנתניהו צריך להרגיע את שטייניץ או שישלח אותו הביתה.שר האוצר מחסל להם את הקריירה קצרת המועד: ח"כים טריים כמו כרמל שאמה הכהן, אופיר אקוניס, מירי רגב ואחרים לא עשו את כל הדרך הקשה לכנסת רק כדי ששר האוצר יתעקש על איזוני תקציב.
נכון שהצביעו עבור התקציב הדו-שנתי שלו, נכון שאישרו את העלאות המחירים במסגרת התקציב, אבל אף אחד לא אמר להם שגם צריך לקרוא את חוק התקציב. חוץ מזה הדיון עכשיו הוא על עתידם הפוליטי ולא על מחיר זה או אחר.
לצד הקואליציה המוזרה שנוצרה בכנסת נגד נתניהו ושטייניץ, אפשר למנות גם את יו"ר ועדת הכספים, משה גפני, שמזהה את קהל בוחריו בעשירונים התחתונים בישראל - ומהנפגעים העיקריים מעליות המחירים.
אגב, הבון-טון בוועדות הכלכליות של הכנסת הוא כבר לא העשירונים התחתונים ואף לא העניים. עכשיו מדברים על מעמד הביניים. כולם מתחרים על תשומת ליבו של המעמד הזה - מושג הפכפך שמתקשה לקבל הגדרה אקדמית, אבל מכוון לכל מי שלא נכלל בקטגוריות הטייקונים או העניים.
גם ניצולי מפלגת העבודה, שמחפשים מנהיג חדש, מתגודדים מסביבו של המעמד החדש-ישן. ראו את עמיר פרץ, שמגלה את עצמו ואת המפלגה מחדש.
מעמד הביניים להיט גם אצלם. הזוג שהפך לטריו מסתמן ככוח עולה במציאות הישראלית החדשה. גם אם יכחישו, הם מחוברים היטב למערכת הפוליטית בצורה זו או אחרת.
יו"ר מרכז השלטון המקומי, שלמה בוחבוט, מחפש קיצור דרך לצמרת מפלגת העבודה.; עופר עיני - שמשהו מהיכולת הבלתי-נדלית שלו לפישור ולסידור נסדק בחודשים האחרונים, מוצא אף הוא הזדמנות לחידוש העוצמות הפוליטיות.
למרות הכחשותיו האינסופיות, כי אין בכוונתו להצטרף למפלגת העבודה או ללכת למגזר העסקי, הוא זקוק למנוע צמיחה חדש והוא מוצא אותו במאבק הזה לצד שותפו וידידו, נשיא התאחדות התעשיינים שרגא ברוש.
הוא הדמות הקומית-טראגית הפעם. למה קומית? כי רק לפני חודש היה משוכנע שר האוצר שהוא צריך לקבל את פרס ישראל. לפחות. כפרופסור לפילוסופיה הוא נכנס לתפקיד הכי פחות אהוד בממשלה בשוליו של אחד המשברים הכלכליים הגדולים בעולם.
כנגד כל הסיכויים הוא חשב שהצליח להציל את ישראל מהמשבר והעביר תקציב דו-שנתי. לא רק זאת, אלא שכנגד כל הטייקונים סבר שטייניץ שהצליח לנתץ את קשרי ההון-שלטון ולהבטיח לישראל אספקת גז ותמלוגים מוגדלים ל-40 השנים הקרובות בעקבות מינוייה של ועדת שישנסקי.
על ההצלחה של שטייניץ בתפקיד אפשר להתווכח, אבל מכאן ועד לתואר של אויב העם, אוטיסט כלכלי-חברתי בפי חברי מפלגתו, או מובארק הישראלי-מתברר שהדרך היתה קצרה מאוד.
בתוך כך מסתבר כי ליבו של שר האוצר אינו עשוי מאבן כפי שוודאי סבורים כמה מהמבקרים אותו, והוא הובהל לבית החולים הדסה עין כרם הבוקר, שם הוא מאושפז.
אין כמו הוריקן עולמי שמגיע עד לגבולנו כדי שיסחוף גם אותנו. אם בתוניס מפילים את השלטון ובמצרים שמים קץ לשליט של 30 שנה, אן סיכוי שלא נרגיש את השפעת הרוח הזו גם אצלנו. אלא שמדובר בסופה הרבה יותר גדולה - זו שהחלה בארה"ב ב-2008 והמשיכה לשאר חלקי העולם. אנחנו, כך הבטיחו לנו, ניצלנו - בסך הכל מכה קלה בכנף. אלא שהעולם מקבל עכשיו את גלי ההדף בצורת אי שקט חברתי - פעם זה באזורנו, פעם במזרח ועוד יהיו הזדמנויות נוספות - גם במערב.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם