איך נראים החיים עם מכונית חשמלית?
בלעדי: גיל מלמד זכה ל–10 ימים עם מכונית חשמלית צמודה וגילה מקרוב איך זה עובד וכיצד ניתן להקפיץ את כל העסק שלב אחד קדימה. הדאגה היחידה היא שמשרד האוצר יחליט למסות את השקע החשמלי של הרכב כדי לפצות את עצמו על אובדן המיסוי על הדלק
צלילים, רעשים, ריחות, תחושות, שיכוך מהמורות, מיקום של חגורת בטיחות - אלה מקצת הדברים הקטנים שהופכים מכונית אחת לשימושית או מהנה ואחרת למאכזבת ולא רצויה. לכל אחד מהילדים יש טעם משלו וחיבה או אדישות כלפי מותגים ודגמים שונים, ואחרי אלפי כניסות למושבים אחוריים ויציאות מהם יש לניסיון שלהם ערך ומשקל רבים.
היות שלא זכורה לי התלהבות מיוחדת של הילדים מדגמים של טויוטה בכלל ומהפריוס ההיברידית הרגילה בפרט, החיבה שפיתחו כלפי הדגם הנטען של אותה המכונית הפתיעה אותי. את 6 הקילומטרים בדרך לאולם התצוגה של טויוטה ניצלתי כדי להבין מהיכן נבע הזיק בעיניים שלהם.
פריוס פלאג-אין התגלגלה בשקט מופתי בין רמזורי תל אביב, מונעת בכוחו של מנוע חשמלי בן 82 כ"ס. כמה קרקושים הזכירו לי שזאת לא מכונית מייצור סדרתי, אלא אבטיפוס שמשמש את טויוטה כחלק מניסוי כלל עולמי. ההתלהבות של הילדים נעוצה אולי בסיפור המצחיק על החמור והפרד שסיפרתי להם כדי להסביר מה אנחנו עושים במכונית הזאת במשך 10 ימים. כשיצרני רכב מפתחים דגם חדש הם מבקשים לבחון מכלולים מכניים שונים בלי לחשוף אותו טרם זמנו. לצורך זה הם שותלים את הרכיבים החדשים בדגם קיים ויוצאים לנסות אותו על הכבישים.
בתעשיית הרכב קוראים למכונית ניסוי כזאת "פרד", אולי מפני שזאת בהמת ניסוי ואולי כי זו הכלאה בין סוס לחמור, בין טכנולוגיה עתידית לבין זאת שכבר בשימוש. טויוטה לקחה את הרעיון צעד קדימה כאשר בנתה 600 "פרדים" ושלחה 230 מהם לניסוי ביפן, 200 לאירופה, 150 לארה"ב ואת השאר למדינות אחרות ובהן ישראל.
המכונית עצמה היא פריוס רגילה לכל דבר, והטכנולוגיה העתידית ששתולה בתוכה היא בעיקר סוללת ליתיום-איון (במקום ניקל-מטאל היבריד) שמאפשרת לטעון אותה מרשת החשמל הארצית. אין טעם לנסות מכונית כזאת במבחן נהיגה רגיל משום שלא הגיוני למדוד אבטיפוס בכלים שבוחנים מוצר המוצע למכירה. רעיון הפלאג-אין הוא לנצל סוללה שממילא נמצאת במכונית היברידית באופן שיאפשר אגירה של אנרגיה המוזרמת מרשת החשמל הביתית, ואז להשתמש בה לנהיגה עם המנוע החשמלי בלבד.
"מה שמעניין אותנו בפלאג-אין הוא איך נראים החיים האמיתיים עם מכונית חשמלית", הם אומרים, "איך זה לטעון אותה ביום ובלילה, בשמש ובגשם, מה עושים עם כבל הטעינה, איך מחברים אותו, איך מתרגלים למשהו שונה מאוד מכל מה שהורגלנו אליו". אפשר להבין את ההתלהבות שלהם מן הניסוי שלנו, חשבתי לעצמי, והאמת, גם אותי ריגשה ההשתתפות בניסוי באבטיפוס, שלא קורית כדבר שבשגרה.
כשבועיים לפני שחניתי את פלאג-אין ליד הבית שלי התייצב אצלי סשה, חשמלאי מוסמך, ובחן את סידורי החשמל בבניין. 20 דקות ו-650 שקל לאחר מכן התנוסס שקע חשמל תקין על קיר הבית, מאובטח בהתאם לתקנות נגד פגעי מזג אוויר ונזקי בני אדם. לא לצד כל בניין בתל אביב ניצבת חניה, אבל בעשרות אלפי בתים משותפים ברחבי הארץ יש חניות ייעודיות, וסשה ישמח להצמיד גם להן שקעים חשמליים בקלות ותמורת סכום סמלי.
שאלת מיליון הדולר היא מה תהיה ההתייחסות של משרד האוצר למיסוי של אנרגיה לרכב. כל המכוניות החשמליות והנטענות בעולם, למעט אחת, מיוצרות כיום עם כבל טעינה מותאם לרשת החשמל הביתית, כלומר הן נועדו להתחבר לשקע כמו כל קומקום, מזגן או מכונת כביסה. אם האוצר יחליט להטיל מיסוי על שימוש בשקע של מכונית חשמלית, כפי שהוא ממסה דלק, הוא ייצור מוטיבציה לחשמול פיראטי ולהפעלת מערכות שונות שיעקפו את מנגנון המס. כרגע, עם אבטיפוס של פריוס פלאג-אין ושקע חשמל סטנדרטי של 220 וולט חד-פאזי, כל טעינה עולה משהו כמו 2-3 שקלים ומספקת טווח נסיעה השקול לזה שמתאפשר בליטר או ליטר וחצי של בנזין.
אפי, איש טויוטה, מסר לי את פריוס פלאג-אין כשהיא טעונה במלואה מן השקע הפרטי של היבואן ואפילו הזמין אותי לטעון חשמל כרצוני בכל פעם שאני עובר בסביבה. אפי איש יקר וחביב והצעתו נבעה מנדיבות אמת, אבל ההצעה חושפת את העקב אכילס של פלאג-אין - טווח הנסיעה הקצר שלה באמצעות חשמל בלבד. כשיצאתי לדרך, עוד בתוך החניון התת-קרקעי האפל, דיווח לי מד הטווח על צפי של כ-18.5 ק"מ בנהיגה חשמלית. הטווח הזה התקצר במהירות מפתיעה ובקצב מדאיג אף שכיביתי את אורות הדרך ומזג האוויר הסתווי אפשר נהיגה ללא מיזוג.
הצורך הראשון שהתעורר ברגע שפלאג-אין התאקלמה בחניה שלי היה לחבר אותה לשקע החדש. אמנם אפי גלל יפה את כבל הטעינה בתוך שק ייעודי, אבל לי היה ברור שלא אהיה סבלני מספיק לעשות את זה 40-50 פעמים בימים הקרובים והכבל פשוט ייזרק לו ליד המושב האחורי. הוא עבה וכבד, בעיקר בגלל קופסת ייצוב מתח והגנה המחוברת קרוב לשקע, ובמהלך השליפה היחידה של הכבל שביצעתי מהתיק שלו חשבתי לעצמי: "זהו זה. תתרגל. נכנסים לעידן חדש, עידן המכונית החשמלית. האם תזכור את הרגע הזה בעוד 20 שנה, כשחיבור של מכונית לחשמל יהיה האפשרות השגרתית?".
כמו כל מכשיר חשמלי,
אני עולה הביתה אבל כעבור חצי שעה מתחיל להיות מוטרד. הרי אנחנו במזרח התיכון, לא ביפן, ואם קל כל כך לחבר את הכבל, הרי קל באותה המידה לפרק אותו. בשיא התקופה של גניבת המתכות, לפני שנתיים-שלוש, ניקו גנבים כל פיסת ברזל מהחצר שלנו. ראשונים הלכו בסיסי הפלדה של פחי הזבל הישנים, לאחר מכן חוטי ההארקה של הבניין, ושבועיים אחרי שנעלמו רשתות הפליז של פתחי הניקוז נעלמה גם מחצית הגדר שבין הבתים. איזה סיכוי, אני חושב לעצמי, יש לכבל טעינה יקר מול גנבי מתכות, אספנים או סתם ונדליסטים?
החלטתי לא להשאיר את הכבל מחובר בלילות, כי לא נעים להחזיר לאפי מכונית בלי כבל, אבל זה כבר אומר שאי אפשר להפסיק לחשוב על פלאג-אין. מחברים ב-6:30, מנתקים ב-20:00. מחברים ב-17:00, מנתקים ב-18:30. לא תענוג. ואז התחיל הגשם. אמנם השקע מוגן מפני נזקי מזג האוויר, ורק במקרה המכונית עצמה נמצאת מתחת לגגון, אבל מים, חול ובוץ נסחפים להם ומצפים חלקית את כבל הטעינה.
עכשיו כבר לא נעים כל כך לאסוף את הכבל ונעים פחות להשליך אותו לעבר המושב האחורי כשהוא מותיר עקבות של בוץ ועלים. "חייבת להיות דרך אלגנטית יותר", אני חושב לעצמי ומוצא אותה בתוך שנייה ורבע: "מדוע לא להוסיף למכונית מנגנון גלילה קפיצי, ממש כמו בשואב אבק?". הכבל הוא ממילא חלק בלתי נפרד מהמכונית, כך שלא מדובר בתוספת משקל, לא תמיד צריך את מלוא האורך שלו, ומנגנון נגלל יחסוך התעסקות רבה בכבל.
לטוב ולרע, פלאג-אין היא טויוטה פריוס לכל דבר בכל הקשור לתא הנוסעים, לעיצוב ולאופן השימוש. הדאגה הרגילה שלי ליעילות אנרגטית, שתוקפת אותי בכל כניסה למכונית היברידית או חשמלית, הוקצנה פי כמה ב-10 הימים איתה. מהר מאוד גיליתי שסגנון הנהיגה שלי השתנה לגמרי: אני מאיץ לאט כדי לחסוך בלימות בהמשך הדרך, משתדל להשתמש במצב ה-B המסורבל והחסכוני באנרגיה של ידית ההילוכים כדי למצוץ כל גרם של קילו-ואט, ולא מפסיק לחשוב על השקע הבא שבאמצעותו אוכל לפנק את פלאג-אין בקצת חשמל.
טווח הנסיעה של פלאג-אין במצב חשמלי קצר מדי, אפילו אם הדגם הסדרתי יאפשר נסיעה ב-23 ק"מ אופטימליים. מדובר בשתי נסיעות עירוניות קצרות שלאחריהן מופעל מנוע הבנזין והמכונית הופכת לפריוס רגילה, היברידית לכל דבר.
כמכונית עירונית היא איננה סידור אידאלי למי שלא מאורגן עם מקום חניה בכל פינה. יום לאחר יום גיליתי שאני מתעצל לחבר את המכונית לשקע, שכן שתי האלטרנטיבות שלי הן קטנוע או אופניים שזמינים לי באותה המידה, והכיף של נהיגה עירונית חשמלית במכונית גדולה לא עולה על יעילות הנסיעה בכלי רכב דו-גלגלי בעיר. באחת ההזדמנויות, כאשר שבתי הביתה וחלפתי עם הקטנוע על פני פלאג-אין בדרכי לחצר, היא נקמה בי נקמה קטנה ומכאיבה: תוך כדי הכניסה לחצר בלם הקטנוע באלימות ורק בזכות אינסטינקט מטורף או מזל גדול הצלחתי לייצב אותו כנגד ההפתעה מבלי להימרח. רגע לאחר מכן גיליתי שפלאג-אין שלחה את כבל הטעינה שלה ותפסה איתו את הרגלית של הקטנוע, וכך נלכדתי בין השקע למכונית.
אנשי בטר פלייס טוענים זה זמן מה שתקן הטעינה שהם מקדמים נחוץ למניעת מצב שבו מישהו משלשל את הכבל החשמלי שלו מהקומה השלישית, אבל תקרית הקטנוע מוכיחה דווקא משהו אחר. לצד כל מכונית שמחוברת לכבל חשמלי יש אזור סכנה שצריך להיות מאובטח כך או אחרת מפני אירועים לא צפויים.
למרות מגבלותיה, אהבנו מאוד את הנהיגה העירונית החשמלית בפלאג-אין ואת חוסר הדאגה מפני נסיעות ארוכות שמופעל בהן מנוע הבנזין. הילדים התאהבו בשקט, בחדשנות, בהתרגשות של נסיעה באבטיפוס, בידיעה שזאת בעצם "חוליה חסרה" אבולוציונית בעלת תפקיד מוגדר במהלכו של פיתוח טכנולוגי. מי זוכר היום את קומודור - 64 אחד מאבותיו של המחשב האישי - ולמי אין כעת דסקטופ או לפטופ?
כדי שפלאג-אין תוכל להתמודד ברצינות מול האלטרנטיבות, מכוניות חשמליות וחשמליות עם מאריך טווח, נחוץ לה יותר מכל כבל טעינה נגלל וקל לתפעול. מיד לאחר מכן, כאשר טווח הנסיעה המחושמל שלה יגיע ל-40-50 ק"מ, היא תהיה ראויה לשימוש יומיומי שגרתי.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם