לא באמת רצינו שינוי
היום כבר אפשר לסכם: המחאה היתה משחק מכור. השיטה הישראלית עובדת על כולנו ואיש, כולל "ראשי המחאה", אינו מציע ברצינות לשנות אותה
פה ושם נשמעו טענות כאילו חלק מהבדלי המחירים בין ישראל לחו"ל נגרמו מתנודות שערי המטבע במשבר העולמי, אבל ההבדלים גדולים ורבים מכדי שיוסברו בהפרשי השערים ובהתחזקותו היחסית של השקל. ההפך הוא הנכון: התחזקות השקל וחוסנה של הכלכלה הישראלית אמורים היו להוזיל את מרבית הסחורות במשק, שהן סחורות מיובאות.
השוואות המחירים שבנק ישראל פרסם מתייחסות לתקופה שקדמה למחאה נגד יוקר המחיה, אבל אין בכך נחמה. היום ברור לכל שהמחאה כשלה, וגם אם היתה מצליחה לא היתה להצלחתה כל משמעות. הוביל אותה קומץ צעירים לא ממוקדים שמלמלו משהו על מחירי הקוטג' והדיור.
המוני בני אדם, רובם משכבות הביניים, צעדו ברחובות והודיעו שגם להם קשה בחיים. אבל איש מהמפגינים או מ"ראשי המחאה" לא הסביר כיצד יש לשנות את המצב (סליחה. כמה
מהמפגינים דרשו להחליף את הממשלה, שזו תרופה יפה לכל מחלה).
ללא אמירה אינטליגנטית מצד המפגינים או התקשורת, שהתיימרה להיות להם לפה, עשה השלטון את המעשה הראוי היחיד: אספקת גלולת הרגעה בדמות "ועדה לשינוי חברתי". ועדת טרכטנברג מילאה את תפקידה, הגישה המלצות הזויות שהתקבלו בתשואות והושלכו לפח המיחזור.
היום כבר אפשר לסכם: המחאה היתה משחק מכור. השיטה הישראלית עובדת על כולנו ואיש, כולל "ראשי המחאה", אינו מציע ברצינות לשנות אותה.
לשינוי המבני הנדרש של הסביבה הכלכלית ושל חלוקת העוגה יש תג מחיר כבד המרתיע את בני המעמד הבינוני: שבירת הוועדים הגדולים החולבים מאות מיליוני שקלים בשנה כדי לשמור על תעסוקה של עובדים מיותרים; הפסקת מימון הבטלה לעשרת אלפי חרדים המשתמטים משוק העבודה וקיצוץ של 10% לפחות בתקציב הביטחון.
המערכת הפוליטית אינה מסוגלת להתמודד עם ההכרעות הנדרשות לשינוי. המפלגות שיתחרו בבחירות הבאות יגישו חופן של הבטחות, אבל ייזהרו מפיתרון אמיתי כמפני אש.
בואו להמשיך לדבר על זה ב-
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם