בתעשיית הטלווזיה חושבים מחוץ לקופסה
היתרון הישראלי בעולם הטלוויזיה העולמי טמון ביכולת ליצור גם בהיעדר מימון וגם עבור קהל שלא מסכים שימרחו אותו. פסטיבל מיפ הוא ההזדמנות לנצל את השם הטוב ולתרגם אותו למזומנים. כך החליפה ישראל את הולנד בתפקיד המדינה הקטנה והמבריקה
הפסטיבל, שמתקיים פעמיים בשנה )באוקטובר ובאפריל ,) ייערך ב4-1- באפריל בקאן וצפויים להגיע אליו יותר מ10,000- משתתפים מ100- מדינות. מישראל צפויים להגיע אליו מאות מפיקים, מפיצים ואנשי טלוויזיה, חלקם יקימו דוכנים עצמאיים וחלקם יחסו תחת הביתן שיקים מכון הייצוא הישראלי.
השנים האחרונות הפכו את ישראל למיני מעצמת פורמטים. אפשר להחמיא ליצירתיות ולמוח היהודי, אולם מתברר שמאחורי ההצלחה העולמית עומדים בעיקר הקושי הרב בשוק הטלוויזיה בישראל והמשבר הכלכלי העולמי, שמאלצים את היוצרים הישראלים לחשוב מחוץ לקופסה ובעיקר לחשוב זול.
השנה שעברה בפרט היתה קשה לטלוויזיה המסחרית: ההאטה בפרסום, הקיצוצים בתקציבי ההפקות, הרפורמה בשוק הטלוויזיה שנתקעה והתסכול הגדול עקב חוסר ההתאמה בין ההכנסות המכווצות לבין הרייטינג שלא מפסיק להמריא. דווקא מתוך השבר נולדו לא מעט הזדמנויות בעולם, אשר חווה גם הוא משבר כלכלי שהשפיע על ענף הטלוויזיה.
ליאת פלדמן, מנהלת פיתוח פורמטים בגיל הפקות, משתתפת בפסטיבל מיפ כבר 8 שנים במסגרת כהונתה בתפקידים שונים, ובהם מנהלת פיתוח בזכיינית ערוץ 2 לשעבר טלעד, סמנכ"לית פיתוח תוכן בערוץ 10 וסמנכ"לית תוכן בקופרמן הפקות. "בשנתיים האחרונות משכה ישראל את תשומת הלב העולמית, ומעניין שגילינו את עסק הפורמטים רק בסוף שנות ה,"90- היא אומרת, "הרי עד אז הטלוויזיה בפריים-טיים הציעה תוכניות אירוח, רפי רשף, אמנון לוי, דן שילון ויאיר לפיד, ולפני כמה שנים עבר הדגש לפורמטים בז'אנרים של בידור, של תחרויות שירה ושל ריאליטי."
"אחרי שהטלוויזיה הישראלית התרגלה לרכוש פורמטים, פתאום בשנים האחרונות מסתכלים עליה בעולם כעל יצרנית פורמטים. זה נובע מהעובדה שהשוק בישראל קטן ותחרותי מאוד ומייצר טלוויזיה יצירתית ואיכותית. בשוק כזה חייב לעשות טלוויזיה טובה כדי להצליח, אבל לא תמיד יש כסף, לכן הצלחנו לפצח את המשוואה הכלכלית של טלוויזיה מושקעת בפחות כסף. זה מתאים כמו כפפה ליד למשבר הכלכלי של ,2009-2008 שהביא להרבה התארגנויות מחדש של גופי תקשורת גדולים בעולם, לרכישות ולמיזוגים. כולם בצרות, גם השוק האמריקאי."
"מכיוון שהבלון מתכווץ והתקציבים נמוכים, הרגלנו את הצופים לצפות בתוכניות שאמנם יש להן גודל ונוכחות אבל הן משתלמות," אומרת אילנית סימן טוב, מנהלת פיתוח התוכן של ערוץ .10 סימן טוב, שמבקרת בפסטיבלי מיפ זה עשור, לא מתכוונת לרכוש פורמטים השנה בגלל מצבו הקשה של ערוץ10.
דווקא בשנתו הקשה הצליח הערוץ למכור את "לעוף על המיליון" ל-7 מדינות ואת "בטבעת זו" ל-5 מדינות. "התוכניות הללו נולדו בתקופות משגשגות יותר של הערוץ, אך כרגע ישנם בתהליך פיתוח כמה פורמטים שנוצרו דווקא מתוך המשבר, שנראה כי מוליד הזדמנויות," היא אומרת.
"היום אין מצב שאומרים בו 'יאללה, ניקח נושא ונתחיל לפתח אותו,"' מסבירה
מלבד היכולת להצליח ולהציע מוצר נוצץ ומרשים בעלויות הפקה נמוכות יחסית, המשבר בשוק הישראלי גרם לאנשי התעשייה להבין שמי שמתכוון להישאר בתחום לאורך זמן חייב ללטוש עיניים לעולם, בטח עכשיו, כשישראל החליפה את הולנד בתפקיד המדינה הקטנה, החצופה והמבריקה בכל הקשור לטלוויזיה.
ארמוזה, שמפיץ פורמטים לזכייניות ערוץ ,2 יציע בפסטיבל השנה את "לעוף על המיליון," "מחוברים" ו"בטבעת זו," שכבר נמכרו. הוא גם ינסה לשווק את הסדרה "אחת אפס אפס" שעלתה בערוץ 10 ואת הפורמטים "אנחנו מאמינים בך," "השמיים זה הגבול" (שני שעשועונים שטרם עלו בישראל) ו"יומני ספה" - מעין ריאליטי שצפוי לעלות בהוט, שהמשתתפים בו מתארחים על הספה בבתים של זרים בחו"ל.
"התחום בישראל במגמת עלייה כבר 3 שנים," הוא אומר, "כל הצלחה עולמית היא עוד נדבך שמאפשר לנו להגיע לפסטיבל בעמדה חזקה יותר ולהעמיק את הקשרים עם אנשי תעשייה בעולם. בשוק הישראלי הכסף מוגבל יחסית ומחייב למצוא פתרונות יצירתיים, הישראלים מבינים שהם לא יכולים להישען רק על כסף לאורך זמן. כשהשוק כזה קטן, גם מפיק שמעז ולוקח סיכונים לא תמיד נהנה מפירות ההצלחה - לכל היותר הוא מקבל עבודה נוספת. הפקתי את 'החיים זה לא הכל,' וגם בעונה התשיעית של הסדרה הדיאלוג היה 'איך תוכל לעשות את זה בפחות כסף.' תנאי היסוד בישראל הופכים אותנו ליצירתיים יותר, וחוסר היציבות של השוק נותן דחיפה לחו"ל."
"אין ספק שיש משמעות למשבר של הטלוויזיה בישראל; כולם בטלוויזיות המסחריות מפסידים כסף, ואין ברירה אלא לנסות לפתוח אפיק חדש," אומר גורם בכיר בענף. ואולם, בינתיים הכסף הגדול עוד רחוק. ארמוזה ומפיצים אחרים מישראל ישקיעו עשרות אלפי יורו )כל אחד( למימון הטיסה, השהות והקמת הדוכן בקאן שבצרפת.
ארמוזה אוהב להשתמש בדימוי העץ כשמדובר ברווחים: ככל שיותר מדינות מביעות עניין, הרווחים מייצרים עוד ענפים ועלים שמניבים יותר רווחים, אך רק חלק קטן מהרווחים מגיע בסופו של דבר ליוצרים ולמפיקים. בעידן שבו ההסתכלות היא בעיקר כלכלית גם בעולם ממעטים לקחת סיכונים ומעדיפים פורמטים ותוכניות שכבר עברו טבילת אש, בטח בפריים-טיים ובוודאי אם הצליחו להשיג רייטינג נאה בברודקסט ישראלי ולצלוח את הטעם הישראלי שמתברר כלא קל לפיצוח.
"בגלל קצב החיים בארץ הטלוויזיה עצבנית ובועטת, ציבור הצופים של הפרייםטיים ביקורתי הרבה יותר ממה שנוטים לחשוב," אומרת פלדמן, "הצופים בררנים ובעלי טעם מאובחן, וקל יותר להצליח בטריטוריות אחרות. ההצלחה בישראל לא פשוטה כמו באירופה, וכדי להצליח בארץ יש לעבור בחך הישראלי המפותח מאוד. הצרכן הישראלי התרגל לקבל טלוויזיה טובה ומושקעת. קצב החיים בישראל, העובדה שאנחנו מדינה קטנה המוקפת אויבים והקושי לחיות פה הפכו את הקהל בישראל לקשה לפיצוח הרבה יותר. אי אפשר להעלות כאן סטנדאפ אמריקאי בינוני, הקהל הישראלי הוא כזה שאומר 'דונט בולשיט מי."'
אבל הניסוי בקהל הישראלי יוצר לכל הצלחה ריבוי אבות שמבקשים לגזור קופון. מכירת אופציה להפקה מוערכת בכמה עשרות אלפי דולרים בודדים, אולם הרווחים אמורים להגיע מהתשלום עבור כל פרק שמשודר במדינה אחרת. בינתיים המכירות לא מניבות סכומים גדולים. על-פי גורם של אחת הזכייניות, הסכום המצטבר לא מגיע, לפחות בשלב הזה, ליותר ממאות אלפי שקלים בשנה. למשל, העונה החדשה של "לעוף על המיליון" בערוץ 10 ממומנת מהתשלום עבור השידורים ב-7 המדינות שהפורמט נמכר להן. עלות כל פרק בישראל נאמדת ב-300 אלף שקל.
"מכירת פורמטים לחו"ל היא מורכבת גם ברמה היצירתית וגם ברמה המסחרית," אומרת פלדמן, "בחו"ל מעדיפים לא לקחת סיכונים ולא להמר, אלא לקנות פורמט ששודר בהצלחה בישראל. אבל המשמעות של פורמט כזה היא שגוף אחר כבר שידר אותו קודם לכן, ועל כן שייכות לו הזכויות וההכנסות, הוא רוצה להחזיק בחלק מזכויות ההפקה אם לא בכולן, וגופים חזקים רוצים לשמר את רוב השליטה בידיים שלהם. בכל פורמט יש שרשרת של גוזרי קופונים לכל אורך הדרך - מפיק, מפיץ והגוף המשדר. למפתח או ליוצר נשאר אחוז מסוים מהרווחים, וכדי שהדבר יניב לו הרבה כסף נדרשת הצלחה מאוד מאוד גדולה - שהפורמט יימכר לכמה מדינות ולשוק גדול."
"בעולם רוצים מאוד לעבוד עם ישראל, אבל לא יודעים איך בעיקר בגלל המודלים הכלכליים, משום שכל אחד רוצה את השליטה אצלו," היא מסבירה, "קשה למכור פורמטים על הנייר והסיכון גדול מדי. יש מפיקים שמנסים לעשות פיילוטים לבד, אבל הם נוטלים סיכון גדול מדי כי המשמעות היא שהם מביאים כסף מהבית." ארמוזה מוסיף כי "בסך הכל הרווח של היוצר או של המפתח הוא הסכום שהצליחו להשיג במשא ומתן, ובדרך כלל זה לא הרבה."
כדי להימנע מתשלום לגופי שידור בדורי מדיה מקפידים לא לוותר על זכויות ההפצה. רק במקרה של "עבודה ערבית" של קשת, מספר המנכ"ל נדב פלטי, הסכימו בחברה להתחלק בזכויות עם קשת ולהסתפק במחציתן. "המטרה שלנו היא להקים ספרייה גדולה לשנים הבאות. מי שלא יעשה את זה יהיה שחקן לזמן קצר," מסביר פלטי, שיתארח במיפ מלווה ב"חצויה" ו"האלופה," שכבר נמכרו לחו"ל, וינסה לשווק בפעם הראשונה לעולם את "ניו-יורק" שתעלה במאי ביס, "גאליס," "מתי נתנשק"Smart Face" (שעשועון שפותח עם עודד מנשה) "סימון," "רווקה פעם נוספת," הגרסה הארגנטינאית של "בטיפול" ו"משאבת הכסף."
"חלק בסיסי מאוד בעסקים שלנו הוא זכות ההפצה. הבעיה היא שיוצרים או מפיקים נדחקים הצידה אחרי המכירה, ולנו יש אסטרטגיה שלפיה לעתים אנו לא מקבלים כלום בגין ההפקה, העיקר שהמוצר נשאר אצלנו ואנו יכולים לשווק אותו באמצעות זרוע ההפצה שהקמנו," אומר פלטי. "זה מאפשר לנו לקחת סיכונים וגם לנהל מו"מ אגרסיביים על הזכויות שנשארות לנו. העולם מחפש מוצרים טובים ולא יקרים להפקה, והרבה פעמים כשאנו מציינים את העלות, אנשים בטוחים שהתבלבלנו במטבע. אין ספק שלפעמים איכות ההפקה בישראל טובה פחות ופרקים שהוכנו בישראל ב60- אלף דולר נעשים בחו"ל ב200- אלף דולר. אבל יש סיפור ויש רעיונות טובים, אני תמיד אומר שהשורש של תוכנה ותוכן הוא זהה, כמו בהיי-טק, אנחנו יודעים לחשוב מחוץ לקופסה."
השנה יצטרפו לדורי מדיה שני אנשי תוכן ו-15 אנשי מכירות, שלפי התוכנית יקיימו לא פחות מ-120 פגישות במהלך הפסטיבל, בתקווה שחלק מלחיצות הידיים יתורגמו גם לכסף.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם