המחאה החברתית חוזרת הקיץ? למי אכפת
לאורך ההיסטוריה התחזקה הנטייה הרומנטית להיתלות על מחאות שלכאורה שינו סדרי עולם. המציאות שונה לחלוטין
הפגנות מסוג זה לא נועדו להביא לשינוי חברתי או פוליטי, והדוגמאות שהמוחים מנסים להעלות באוב אינן רלוונטיות. האגדות מספרות שהפגנות הצעירים בסוף שנות ה-60 הביאו לסיום המעורבות האמריקאית בוויטנאם. אבל האמת הפשוטה היא שמה שהחזיר את הבנים הביתה היו הסרבנות המתרחבת של הצעירים להתגייס לצבא מצד אחד והכישלון הצבאי מצד אחר. אמנם תנועת המחאה דיברה על שלום ועל ערכים חברתיים חדשים, אבל מאז לא הפסיקה ארה"ב אפילו ליום אחד לנהל מלחמות אימפריאליות ברחבי העולם, הפערים החברתיים התרחבו והחברה בכללה הפכה חומרנית מאי פעם.
עצרת המחאה בירושלים. מארגני המחאה לא הציעו פתרונות
צילום: פלאש 90
מרבית העסקנים שואבים עידוד מאירועי מחאה קרובים יותר, כמו המחאה נגד האחראים למחדל מלחמת יום הכיפורים. ואולם, גם כאן אין דמיון של ממש בין המקרים. החוזרים מקרבות מלחמת יום הכיפורים לא דרשו שינוי חברתי או ערכי. הם התמקדו בדרישה אחת פשוטה והשיגו את התפטרותם של המנהיגים שהובילו למלחמה. גיבורי הקיץ שעבר דרשו הכל והשיגו לא כלום. הם מחו על המחירים הגבוהים, אבל לא ידעו לומר מה בדיוק הם רוצים שייעשה. הם כעסו על הפוליטיקאים, אבל נרתעו מלדבר על שינוי פוליטי. דוברי המחאה התגלו כצעירים עילגים ברובם, בורים בתחומים שעליהם הם מדברים
ומסוכסכים בינם לבין עצמם. על מנת להשפיע על החברה ועל מקבלי ההחלטות היתה המחאה חייבת להיות מתועלת לכוח פוליטי, אבל היא לא הצמיחה הנהגה ונותרה מנותקת.
בבחירות הקרובות ינצחו מפלגות ישנות, שאינן מציעות פתרונות חדשים: שתי המפלגות הגדולות ניהלו ממשלות שהרחיבו את הפערים החברתיים. האחרות הן מפלגות סקטוריאליות הדואגות בעיקר להגדיל את שללם של מגזרי אוכלוסייה על חשבון האחרים: ש"ס מייצגת את החרדים, ישראל ביתנו משתדלת עבור העולים ומפלגת העבודה אינה אלא שלוחה של ההסתדרות ושל הוועדים החזקים. המחאה תחזור בקיץ? למי אכפת.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם