אורי רדלר מודיע: "המערב ישלם על שאננותו הפיננסית"
אורי רדלר לא פה כדי להרגיע אותנו, להפך. בספרו החדש "התמוטטות" הוא מודיע שהעולם המערבי הולך לשלם על השאננות שלו ברמת החיים שהורגל אליה. הנפילה הכלכלית שהוא חוזה לא תתבטא רק בצמצום הקניות בסופר או בכוח קנייה קטן - זה משבר קולוסלי שיטרוף את כל הקלפים, כולל את הדמוקרטיה המערבית כולה
לא הגזמת? מה פתאום "קריסת המערב?"
"הגזמתי? בואו נראה: צרפת וגרמניה בישלו את הפרויקט הגדול של אירופה המאוחדת ושל גוש היורו במשך כמעט 50 שנה והיורו קורס כמו רצפת פל-קל. יפן מחוברת לקטטר, ומהמילון שלה כבר נמחקה מזמן המילה 'צמיחה.' ארה"ב, המעצמה הכלכלית מספר אחת בעולם, כורעת על הברכיים ומתחננת בפני הסינים שימשיכו לממן לה את החוב."
ובכל זאת, כדור הארץ ממשיך להסתובב, אנשים חיים, מבלים, השמש זורחת.
"אם לפני 6-5 שנים הייתי טוען בפני מישהו שמבין משהו בנתונים יבשים שזה יהיה המצב עכשיו - הוא היה אומר לי שאני הוזה ולעולם זה לא יקרה. אנשים מנותקים מהמציאות. אמרו שהורדת דירוג האשראי לארה"ב היא סימן לסוף העולם, והנה הדירוג הורד והמשכנו הלאה. אמרו שאם גוש היורו ייקלע
אז אתה לא בטוח שנהנה מפירות המחאה החברתית.
"אני בטוח שנהנה וכדאי שנהנה. נותנים פעוטונים בחינם - לא תיקח? צריך לזכור שכל זה על זמן שאול."
למה זה קרה דווקא עכשיו?
"כתבתי את הספר עכשיו, אבל זה יכול היה לקרות לפני 5 שנים או בעוד שנתיים. המשבר הנוכחי כבר מתבשל עשרות שנים. פוליטיקאים ובני אדם עשו ככל שביכולתם לדחות אותו למחר או לתום הקדנציה. אי אפשר לדחות אותו יותר."
ואין בארגז הכלים של מדינות המערב שיטות להיחלצות מהמשבר?
"נראה לי שהן כבר ניסו את כל השיטות. שיעור הריבית הורד לאפס, טריליוני דולרים הוזרמו, בועות נוצרו, החוב הממשלתי הוגדל. בספר אני קורא לצעדים האלה 'פצצת אטום פיננסית,' כי לכל שבת יש מוצאי שבת ולכל אג"ח ממשלתית יש רגע שבו כבר לא ישלמו אותה. כשאני לא משלם את החוב לבנק, אני סובל. כשחברה פושטת רגל, בעלי המניות בוכים. אבל כשמדינה לא יכולה לשלם את החובות שלה, הולכת הפנסיה שלנו.
"והאירוניה עובדת שעות נוספות: נקלענו לכל החובות האלה כדי לממן את מדינת הרווחה. חינוך, בריאות, פנסיה, שירותים ממשלתיים - כל אלה עולים כסף, וכשהמחיר בגינם גבוה יותר מהסכום שנכנס לקופה של האוצר, המדינה לוקחת הלוואות כדי להמשיך להעניק אותם. בסוף הסיפור היא כבר לא יכולה ליטול הלוואות וכל החסכונות שלנו נופלים לבור באדמה עם מעמד הביניים."
נראה שהאידאולוגיה הקפיטליסטית מדברת מגרונך.
"אני קפיטליסט"? צוחק רדלר, פרשן מעריב שנמנה, כמו כותב שורות אלה, עם יוצרי טור אינטרנטי בשם "הקפיטליסט היומי". "חלילה וחס, אני חרד מההתמוטטות. היה לי נוח הרבה יותר אם הסיפור הזה היה מתרחש אחרי הקדנציה האישית שלי על כדור הארץ. הספר שלי בא לומר דבר פשוט: כמו כל משק בית, גם מדינה לא יכולה לחרוג מאמצעיה לאורך זמן."
הנפילה הכלכלית שחוזה רדלר לא מתבטאת רק בצמצום כושר הקנייה או בשינוי סל המצרכים בסופר. המשבר עתיד לשנות את אופן ההתייחסות שלנו לפוליטיקה, לחברה, לחוק וכמובן לכיס שלנו. כך למשל, לצד מסים גבוהים יותר רדלר צופה כי העולם המערבי יסבול משחיקה משמעותית בדמוקרטיה.
"הדגם המוכר לנו של דמוקרטיה עם זכויות קניין וחירויות פרט נרחבות יחסית הוא לא הכרחי ונצחי," הוא אומר. רדלר סבור כי אנו חיים בסופו של תור זהב קצרצר, הקשור בטבורו לצמיחה הכלכלית המטאורית שמאפיינת את המערב מאז המהפכה התעשייתית. "קיומו של מעמד ביניים בעל אמצעים, השכלה ואינטרסים הקשורים בבעלות על קניין הוא תנאי הכרחי לדמוקרטיה, וכשכוחו של מעמד הביניים נשחק, מצטמצמים גם המנגנונים המשרתים אותו."
איך כל זה התרחש?
"בקלות רבה. בספר אני מתאר את התפתחות הדגם של מדינת הרווחה בשבדיה, שגם מדינות אחרות אימצו. עד שנות ה-50 היתה שבדיה קפיטליסטית למופת והיתה בה הסכמה בין מעסיקים לעובדים על הסדר חברתי בסיסי: אתם תעבדו קשה, ואנחנו ניתן לכם שכר טוב. האדם העובד עמד במרכז והזכויות והשכר שלו נבעו מהיותו עובד.
"בשנות ה-60 החלה החמדנות לשחק תפקיד: במקום הטבות לעובדים התחילו לחשוב בשבדיה שלאזרחים מגיעה חבילת הטבות נרחבת מעצם היותם אזרחים. התפיסה הזאת השתרשה ויצרה שני עיוותים. הראשון הוא שיחסי הקח-תן (תן עבודה, קח הטבות) הפכו לחוסר איזון, שבו אדם זכאי לחינוך, לדיור, לבריאות ואפילו להכנסה קבועה אך אינו חייב לתת דבר בתמורה.
"העיוות השני נבע מהראשון: אנשים שמקבלים זכויות ללא תמורה יסכימו שיש להרחיבן. ההסכמה הכללית הזאת, שאני מכנה 'קואליציית הרווחה,' היתה תחילת הסוף. אם לכולם יש זכויות, תמיד תהיה קואליציה חזקה שתתנגד להפסקת החלוקה, ושום פוליטיקאי שואף חיים לא ינסה להילחם בה. הוא יעדיף ליצור אינפלציה, בועות וחובות - עד שהכסף ייגמר." •
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם