ראשי האוניברסיטאות פוגעים באקדמיה בישראל
בזמן שבריחת המוחות נמשכת מישראל ראשי האוניברסיטאות נלחמים נגד הכרה באוניברסיטה באריאל שתוסיף תקציבים ומשרות. מדוע מי שמטיפים לתחרות אקדמית כל כך מתנגדים לה?
ממה חוששים כל הפרופסורים הנכבדים? מדוע הם מתנגדים להעשרת המחקר בארץ, לגיוונו ולתוספת משרות אקדמיות כה נחוצות?
הטיעון הרשמי הוא כלכלי - כסף כמובן. שיחסר לשאר האוניברסיטאות מהעוגה הגדולה. אך טיעון זה רחוק מלתאר את כל הסיפור. ראשי האוניברסטיאות יודעים היטב – תקצוב מוסדותיהם מגיע רק בחלקו מהממשלה. חלקים אחרים מגיעים משכר לימוד, קרנות ומענקי מחקר וכמובן מתרומות. פתיחת האוניברסיטה תזרים מיידית את הכספים האלו למוסד מוכר אקדמאי ישראלי, ורק בכך תגדיל את העוגה, אך מכך הם מעדיפים להתעלם. אם לא די בכך, בא האוצר ומצהיר שהתקציב הממשלתי יגדל אף הוא – חלום ומשאת נפש של כל שוחר אקדמיה בארץ הקודש, אך הם בשלהם – "לא תודה". כל כך מצטיינים הם בלדחות את הכסף המוצע שנותר רק לפקידי האוצר לגזור ולשמור את טענות ראשי האוניברסטאות.
מצב האקדמיה וההון האנושי בארץ מעורר דאגה רבה בקרב כל המעורה בתחום. מיעוט המוסדות גורר מיעוט משרות ומגדיל עוד יותר את "בריחת המוחות". בין כה הפיתוי בפני חוקר ישראלי לעזוב לארה"ב הוא אדיר – הכסף, התנאים, המעמד, תקציבי המחקר – בכולם אי אפשר להתחרות ובכל זאת, לא מעט חוקרים מוכשרים ומבוקשים עומדים בפיתוי ושבים ארצה. הייתם חושבים שיקבלו אותם בזרועות פתוחות, אך ההיפך הוא הנכון. מיעוט המשרות בארץ הופך את תהליך החזרה ל'ויה דהלרוזה' שלרוב מסתיימת במפח נפש. טובי המדענים מוכשרים בישראל אך מי שקוטף את הפירות בסוף הוא הדוד סם.
תכירו את פרופסור ב'. גאון נדיר שזכה לשלל פרסים והוקרות בינלאומיים. לאחר שהוא סיים תארים ראשונים בהצטיינות בישראל ודוקטורט ופוסט דוקטורט ב-MIT חיפש פרופ' ב' משרה בארץ, זאת למרות שבשלב זה הוא חוזר נמרצות על ידי המוסדות היוקרתיים ביותר בעולם בהצעות מפתות. היתם מצפים שדרכו ארצה תסלל בשטיח אדום – תשכחו מזה. אחרי כיתות רגליים ארוך הוא נואש מלמצוא משרה בישראל. על המציאה עטה אחת מהאוניברסטיאות הטובות בעולם, כזו שמשאירה אבק לכל מוסד ישראלי בכל פרמטר. מוסד מכובד זה אף הסכים כי הוא יגור בישראל כשהוא מבלה רבות על הקו הטרנאס אטלנטי. הסיפור של פרופ' ב' הוא חריג, במובן השלילי. רבים מהחוקרים נשארים גם לגור בארה"ב ולאט לאט מאבדים קשר עם הארץ. ואם בגאונים נדירים עסקינן, מה יאמרו סתם גאונים? או חוקרים שהם "רק" מבריקים במיוחד? לרובם אין טעם אפילו לנסות למצוא משרה בארץ והם יהנו מהכסף הגדול של היבשת החדשה.
סיפורים אלה מוכרים היטב לראשי האוניברסטאות. מדוע הם מתנגדים? האמת היא פשוטה. הם "מ-פ-ח-ד-י-ם". מפחדים מאובדן כסף, מעמד, כבוד, יוקרה ובעיקר מתחרות. מוסד צעיר עלול לפרוץ ולהצליח בתחומים שהם מזניחים היום. ליהנות מיוקרה ולבסוף מתקציבים – שהם לפי תפיסתם
אספו את כל ראשי הפקולטות למנהל עסקים ותקבלו הרצאה ארוכה על חשיבות התחרות, הוסיפו להם את ראשי האוניברסטיאות ותיווצר מקאמה על החופש האקדמי. אך כל זה כמובן בעולם התיארטי – בעולם המעשי תפיסות אלו מוחלפות באמונות חדשות, או כפי שכתבו רבינו הגששים: "אמונה בצדקת הכסף".
הסתירה הגדולה מכולן התגלמה לה באיש אחד. כך יושב לו מחד, ד"ר מנואל, ראש הוועדה לתחרותיות, ומאידך נשמע קולו של מר טרכטנברג, ראש הות"ת, שמזהיר מפני עוד אקדמיה. אך האמת היא שראשי האקדמיה לא צריכים לדאוג. אם חלילה תפגע משרתם בשל התחרות הם תמיד יוכלו למצוא עיסוק אחר. בלוליינות הם כבר הוכיחו שאין להם מתחרים.
נא להמתין לטעינת התגובות
אקו"ם